תערוכת היחיד של רחל פרומקין, המוצגת בימים אלה בסדנאות האמנים בתל אביב, נקראת “נופל הלילה” והיא נפתחה ב־6.10.23, יום לפני מאורעות השבעה באוקטובר. כמו נבואה שמגשימה את עצמה, הלילה נפל על התערוכה והיא נסגרה יום לאחר פתיחתה. כעת היא נפתחה מחדש לקהל לשבועיים, שלאחריהם תרד סופית מקירות סטודיו האמנית האורחת בסדנאות האמנים.
התערוכה מפתיעה כל כך בטוטאליות שלה, עד שהיא כמו מושכת את הצופה דרך פתח דלת שנפער אל תוך אפלה, אל תוך החדרון הקטן והצפוף המכוסה מרצפה עד תקרה בגיליונות נייר אפורים וכבדים.
תוך כדי הצעידה אל החדרון מתגלים עוד ועוד רישומי־חתכים בנייר, חלקים נוספים של המיצב גדול הממדים, שמעורר לרגעים את התחושה שהוא גדול מממדי החדר הקטן והחנוק. לאורך הקירות חרוצים איורי־חתך, רישומים בסכין, בעלי צורות סימבוליות שמהדהדות יצירות קודמות של האמנית, החל מעצי תמר, דרך דימוי דמוי עין וכלה במה שיכול להיראות כמו כנפיים. כולם דימויים שהופיעו בעבר בעבודות נייר אך גם ברישומים וחיתוכי פי־וי־סי שיצרה. בקצה החדר שני פתחי אור, שמקורם בשני חלונות שכוסו ולאחר מכן נפערו בחיתוכים.
הנייר כחומר גלם תמיד העסיק את פרומקין, הן בתור רשמת והן בתור ציירת. כשהתוודעה לטכניקות של הדפס התאהבה בחיתוכי לינולאום ופי־וי־סי, ובשלב מסוים הפסיקה להדפיס איתם והחלה להציג אותם בתור היצירה עצמה. הפעולות האגרסיביות של החציבה בחומר נטמעו בתהליכי היצירה שלה, וכששבה אל הנייר החיפוש אחר הפעולה הוביל לחיתוכי הנייר.

מתוך תערוכת היחיד של פרומקין “תלויה ועומדת”, “הלובי מקום לאמנות”, 2022, צילום: יובל חי
אף שמדובר בפעולה אלימה במהותה, של שיסוף החומר, פרומקין פועלת באופן שקול ומרוסן. היא לומדת את הנייר ואת תגובותיו לתנועותיה, ומפתחת שפה שלמה של מחוות כוריאוגרפיות שיובילו ליצירת הדימויים הרצויים. בשיחה בינינו היא מספרת לי כיצד הנפה מהירה של היד בצורה אלכסונית אל הנייר גורמת לו להתקפל על צדו, וליצור מעין תריסים שמאפשרים לאור לחדור אל פנים החדר דרך החלונות שמאחוריו.
בשונה מחיתוכי הקנבס המפורסמים של פונטאנה, החיתוכים של פרומקין אינם אקספרסיביים בהכרח, אלא יוצרים צורות מוגדרות ומתוכננות, שמשורטטות מבעוד מועד, ולאחר ניסיונות על חצאי גיליונות הם מועתקים אל הנייר העצום העוטף את החדרון בסדנאות האמנים. בדומה לציור, גם כשהחיתוך מתוכנן הוא תמיד חד פעמי, ולכן גם גורלי.
בניגוד לציור, חיתוך אינו תלוי בהוספת חומר לנייר, ובניגוד לחיתוכי הלינולאום או הפי־וי־סי הוא אף אינו תוצר של גריעה: חיתוך הנייר של פרומקין משאיר תמיד את החתיכה שנבצעה מהנייר מחוברת אליו, תלויה שמוטה ממקום הפציעה ומשתפלת בכבדות כלפי מטה מכורח כוח המשיכה. החיתוך של פרומקין לעולם לא מושלם, הוא תמיד פציעה בהשהיה, אירוע שטרם הסתיים; החתך בוצע, אך דבר לא נוסף לחדר שבו נתלה הנייר ודבר גם לא עזב אותו.

מראה הצבה מתוך “נופל הלילה”, רחל פרומקין בסדנאות האמנים, תל אביב, צילום: יובל חי
בפסיכואנליזה נפוץ השימוש במושג סזורה, שמתייחס לפעולת הקיטוע הראשוני שמתרחשת במעבר מחיי העובר ברחם האם לחיים שמתחילים בעת הלידה. פרויד עצמו משתמש במושג הסזורה ביחס לאירוע הלידה, ולאחריו ממשיך ביון ומפתח את המושג כך שהוא הולך וכולל אירועי קיטוע נוספים, הקושרים בין מה שקדם להם ומה שעוקב אחריהם לא פחות משהם מפרידים אותם באמצעות פעולת החיתוך.
סוג החתך שאליו מתייחס מושג הסזורה הוא חתך שמפריד בין תחום אחד לתחום אחר, אך גם בורא את האחד מתוך האחר. הוא חיתוך שקוטע רצף אבל גם מעצב אותו לכדי רצף חדש, וכך אינו דורס את ההיסטוריה שלו אלא מטמיר את הקיים תוך יצירת סדר חדש בחומר הקיים.
הסזורה, המגדירה הפסקה ברצף, קטיעה חדה שאחריה יש המשך (לפי חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין), היא אירוע שיש לו תוקף מיתי, על אף, ואולי בזכות, האלימות שבו.
בדומה להצהרותיו של פונטנה, ממציא התנועה הספטיאליסטית, גם תערוכה זו של פרומקין מבקשת לחרוג מפעולת הציור על הנייר ו”לפתוח חלל, ליצור ממד חדש לאמנות”, במילותיו של פונטנה.
החלל שהיא יוצרת הוא חלל שמואר רק באמצעות אור היום שמצליח לחדור דרך חיתוכים שנראים כמו ריסי עיניים שמוטים. החיתוכים שאינם מכסים חלון פעורים אל עבר קיר אחורי, שמכוסה גם הוא בנייר אפור באותו הגוון, והדרמה נוצרת לא על ידי צבעוניות דרמטית אלא על ידי שינויים בהחזרי האור במקומות החיתוך ובהשתפלויות הנייר שניתק ונשפך כלפי הרצפה.

מראה הצבה מתוך “נופל הלילה”, רחל פרומקין בסדנאות האמנים, תל אביב, צילום: יובל חי
השתפלות הנייר במיצב אינה מקרית, גם אותה תכננה פרומקין בשקדנות. במחברת הסקיצות שלה היא בוחנת כיצד ייראה הדימוי אם ייחתך קודם מצדו השמאלי או הימני, וכיצד ייראה אם תיחתך צורת העיגול עד לקצה, וכיצד תיראה אם תישאר מחוברת מעט בקודקודה. הנפילה אינה מקרית, היא מתוכננת כמו בידי אדריכלית. וכמו הלילה, שהוזמן ליפול ונענה, כך גם הנייר נענה לתנועותיה המיומנות של פרומקין ונע בתגובה אליהן – פעם סב על צירו ונפער, פעם נשמט בכניעה – מציית לדרישת סכינה של האמנית.
“נופל הלילה”/ רחל פרומקין
סטודיו אמנית אורחת בסדנאות האמנים תל אביב
אוצרת: ורד זפרן גני
נעילה: 31.12.23




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
