הנתיב שבו אנו משתוקקים

בין מחאה להפגנת זעם זוכה יהודה עמיחי לזמן מסך נאה. שוחר שלום או מישהו שמצפונו נקף שולח את "המקום שבו אנו צודקים", וזוכה להרגיש צודק אפילו קצת יותר. מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים, יודע כל תיכוניסט לצטט, לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב. הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר. יסלח לי עמיחי על שקלקלתי את הפסיחות המקוריות והפכתי את השיר להצהרה ותו לא, אבל דומה שבימים אלה זה השימוש המרכזי בו.

זה זמן יפה לתהות על מקום ועל צדק: האם הפרחים והלחישה מצריכים את הספק? את הפשרה? את האהבה? התערוכה של אדם יקותיאלי, שהוצגה בגלריה גורדון ירושלים וירדה לא מזמן ("A Desire Path Pushing Through a Minefield", 16 ביוני 2023 – 22 ביולי 2023) היא הזדמנות טובה להרהר בכך, שכן בעבודות של אדם יקותיאלי פרחים צומחים גם במקום שבו אנו צודקים. פרחים יבשים אמנם, אבל הם מקורקעים היטב אל אדמת הבטון המבוקעת, הרמוסה והקשה. בחלק מהעבודות בסדרה הזו – "נתיבי תשוקה" (Desire Path) – הגבעולים יורדים אל מתחת לבטון ויוצאים שוב מאחוריו, כמו השתרשו מחדש בקרקע.

יקותיאלי הוא KNOW HOPE, אמן גרפיטי במקור ששכלל את קו הרישום שלו לכדי כתב יד ואת כתב ידו לכדי קו רישומי. זו אינה תערוכת הגלריה הראשונה שלו (גם לא הראשונה בגורדון), אבל גם היא הייתה הזדמנות טובה לראות את היכולת המפעימה שלו להעביר את הקו הרישומי שלו מעבר לאיור: הסילואטה המוכרת שלו בווריאציית פרח בטון היא מבריקה.

מראה הצבה מתוך A Desire Path Pushing Through a Minefield, אדם יקותיאלי בגלריה גורדון, צילום: שירה אבולעפיה

על פי שם התערוכה, נתיבי התשוקה של יקותיאלי סוללים דרך בשדה מוקשים: שדה המוקשים שהוא הארץ הזו. יש כמה סדרות בתערוכה הזו וכמה עבודות בודדות, והמוטיב המרכזי קושר בין קווי גבול לסימני צלקת: יקותיאלי מציג במרכז החלל סדרת צילומי צלקות שנראות כמו קוים, ומהם מפתח את הרעיון.

בסדרה אינטימית בממדיה הוא משלב בין טקסטים של אנשים על הצלקות שלהם ובין דימויי נוף; מולם הוא מציג שלושה ציורים של דמות אדם – צבעי מים על עץ – שבמרכזם הוא מניח מפה מקופלת. הגבולות במפה המקופלת תפורים ואת כל ציור חוצה מין קו גבול, תפור גם הוא. התפרים חורצים היטב במשטח העץ העבה שעליו מופיעה הדמות, ומעלים על הדעת תפירה רפואית לא פחות ממלאכת בית.

מכאן ומכאן, יקותיאלי מכסה את "האישי הוא הפוליטי": הטקסטים האישיים שעלו מן הצלקות מוטלים על הנוף, והציורים הגדולים מטילים את האדם על המפה. הגבול כצלקת וכתפר הוא דימוי מוכר, אבל יקותיאלי מזהה בו משהו אחר: הוא לא מפרש אותו כמטאפורה אלא מתייחס אליו כמעט כפשוטו. הצלקת אינה זו שהותירה המחצבה בהר, ואינה גדר ההפרדה החוצה את הכפר. כלומר, היא גם אלו – אבל היא מגיעה מהגוף, מהרפלקסים הראשוניים ביותר. הרב מנחם פרומן נשאל פעם מה יעשה אם יפנו את תקוע; הוא ענה – "אני אמות".

מראה הצבה מתוך A Desire Path Pushing Through a Minefield, אדם יקותיאלי בגלריה גורדון, צילום: שירה אבולעפיה

ו"האישי הוא הפוליטי" הזה עובד כאן, לעניות דעתי, כי יש בו משהו כן. זה לא ניסיון לגרד מאיתנו אמפתיה למטרה פוליטית כמו לראות אדם שהגבול באמת מצלק אותו. זוהי שיחה מאד לא אופיינית לאמנות פוליטית: באמנות פוליטית, לרוב, ה"פוליטי" פירושו המטרה המעשית שאליה אנו מגויסים. האמן כפעיל חברתי. אצל יקותיאלי הפוליטי הוא דווקא חומרי הגלם הלא מעובדים, לפני שאנחנו יודעים מהי המטרה.

בכלל, יש משהו מאד מרענן בתערוכה הזו, ובפרט בשחרור שלה את המטרה הפוליטית. בראיונות יקותיאלי אמנם מדבר על הכיבוש ועל פלסטינים; אמת, יונתן קונדה כותב במסה מצורפת לתערוכה דברים מפורשים בהרבה על אקטיביזם והפרדה; אבל אני חושב שהעבודות נוגעות בנקודה תשתיתית יותר, ולכן מסוגלות להגיע רחוק יותר מזה.

הסדרות שאיתן עובד יקותיאלי נוגעות בצלקות הגבול ובתפרי הארץ, אבל לא מצביעות על עוגן קונקרטי. זה מה שמשחרר אותן. הנושא אינו הסיבה לכאבי הארץ הזו, אלא הדרך שבה הארץ הזו כואבת; וזו, למרבה הכאב, נקודה שמשותפת לאנשים רבים יותר משתוכל עמדה פוליטית להשיג אי פעם.

ולא שאין קונקרטיות בתערוכה. מלבד הנופים והצלקות יקותיאלי מביא אוסף מכתבים בעברית וערבית שבהם אנשים ונשים מספרים על הצלקות שלהם; אלה הם הטקסטים שאותם ישליך בהמשך על הנוף. בפינה קטנה בחלל נאצרות שלוש עבודות בודדות, שבהן נעשה עוד צעד קונקרטי ופוליטי. אחת מהן היא טקסט קרוע שמוצב באופן שאינו מתחבר, זורק לעבודות הרחוב של יקותיאלי; בעבודה נוספת מפריד הקו הירוק עצמו, החשוד המיידי, בין שני חלקי ארץ; בשלישית הוא מציב נר במאוזן ומדליק משני הצדדים. כך שאי אפשר לומר שהתערוכה אינה שמה את הדברים על השולחן: יש שתי להבות על נר אחד, קטן מדי. ועדיין, גם כאן המוקד נשאר הנר עצמו: הארץ, האדמה המבוקעת מכאב.

מראה הצבה מתוך A Desire Path Pushing Through a Minefield, אדם יקותיאלי בגלריה גורדון, צילום: שירה אבולעפיה

דומה שאיבדנו לחלוטין את המקום שעליו התערוכה מצביעה. את הנר, את האדמה, את הכאב עצמו. המקום שאנחנו לא יודעים מה לחשוב, לא מבינים בדברים אבל כן מרגישים אותם, מעורבים עד צוואר בלי להחליט ובלי לעשות נפשות. גם את הספק וההיסוס הפכנו לעמדה פוליטית: מין פאסיב־אגרסיב שברור ממנו לחלוטין מה אנחנו חושבים, בלי לקחת אחריות אמיתית.

כי אין משהו יותר מטעה מ"ספקות" ו"אהבות", שאותן הזכיר יהודה עמיחי: הן נראות כמו משהו שעושה את העולם תחוח, אבל לא רק שהן מתקבעות – הן מסתירות את הקיבעון. כשהן מתקבעות הן המקום הרמוס והקשה מכל, המקום שממנו לא יצמח דבר. העמדת הפנים של הספק כשאין שום ספק, ההתכסות ברטוריקה של המורכבות כשישנם דברים מפורשים – כל אלה משתיקים את הקול האמיתי. כשיקותיאלי שם את הכאב על השולחן, בלי להסתיר מה מעניין אותו – אבל בלי להשתמש בכאב כקרדום לחפור בו – לחישת הבית הנחרב נשמעת באמת.

יקותיאלי לא עוסק בהרגעת הרוחות או באהבת חינם. הוא ברור מאד בנוגע לכאב שלו, ודווקא זה מאפשר להאמין לו: את כאב האדמה שומעים חזק יותר ממי שאינו שותף לדעה אלא רק לכאב. ממי שהשיחה איתו אינה מצריכה השתקה של המחשבות, מפני שהיא קודמת למחשבות. קודמת למסגור.

מול פרחי הבטון יקותיאלי תולה עבודה בשם "No Man's Land", ציור בצבעי מים של פרח המתמשך על פני חמש מסגרות נפרדות. הפרח הזה הוא גם קו הגבול וגם הצלקת של המקום הזה, כשבין מסגרת למסגרת הפרח נעלם בקיר, יוצר תחושה של תפר. כשהמסגור הנפרד מתאחה לטובת מבט במקום עצמו. אולי זו באמת קריאה שראוי לקרוא: אל תפחדו למסגר אחרת, אבל זכרו את הקיר המשותף.