מכתב על התעוררות האבן

"מכתב על התעוררות האבן" של חגי כנען וצילומי אבני הנוף הנלווים לו מופיעים ב- "אבני נוף / אבני מסע", חוברת–אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי, בהפקת קופסה שחורה, ינואר 2022

 

 

ואתה ממתין, מצפה לדבר האחד

שיכביר את חייך לאין-סוף,

שמופנה אליך, רב עוצמה, נדיר,

התעוררות האבן,

מעמקים.

ריינר מריה רילקה, ״זכרון״1

עדות מעניינת על משמעותן וכוחן של ״אבני נוף״ (pietra paesina) ניתן למצוא במכתב שכתבה הרוזנת מנון מזולמס-לאובאך (Solms-Laubach) למשורר ריינר מריה רילקה בדצמבר 1907, בדיוק שנה לאחר שנפגשו באי קאפרי. מכתב זה אינו מוכר לפרשנים, שמסתמכים על חליפת המכתבים שנשתמרה בין השניים (ונמצאת מפוצלת בין ארכיונים שונים, בעיקר באירופה). אך, אלה גם נוטים להסכים כי המכתב שכתב רילקה לרוזנת הצעירה ב- 3 באוגוסט 1907 לא קיבל מענה, ומכאן שקיימת סבירות לקיומו של מכתב תשובה שאבד.

קטעים ממכתב זה, העוסקים בטבען הייחודי של ״אבנים ציוריות״, יובאו כאן בתרגום. אך, ראשית, אקדים כמה מילות רקע על המכתב ועל גלגוליו.

רילקה ומנון הכירו והתיידדו, כאמור, בדצמבר 1906 כשנפגשו במקרה, כאורחים שהוזמנו בנפרד, לוילה דיסקופולי באי קאפרי, ״ממנה נשקף הים מעל הגן הירוק תמיד״. רילקה הגיע לאי האיטלקי ב 3 בדצמבר, יום הולדתו השלושים ואחד, ומנון חגגה, יום קודם לכן, את יום הולדתה העשרים וארבעה. רילקה בא לאי כדי לכתוב, והמארחת הנדיבה העמידה לרשותו את ״ביתן הורדים״, בית קטן בקצה הגן, בו שהה עד מאי 1907. רק מעט ידוע על היחסים שנרקמו בין המשורר לרוזנת הצעירה בזמן שהותם המשותפת באי.

 

Cotham Marble, Bristol – England, 4.5×10 cm, מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

 

עם חלוף השנים, תמונת זכרון אחת מאותו חורף בקאפרי חוזרת ופוקדת את רילקה, ובכל זאת מגלה טפח. במכתביו למקורבים שונים הוא שב ומתאר, בגרסאות שונות, את אותם ערבים מיטיבים ״בסטודיו הגדול, סמוך לאח״, כשהסב במחיצתן של שלש נשים בגילים שונים –בעלת-הבית שהתאלמנה, אמה הזקנה והרוזנת הצעירה ״שובת הלב״. ערבים אלה כללו קריאה בטקסט ספרותי בצוותא והסתיימו במחווה שחזר על עצמו: מנון מקלפת למענו תפוח-עץ. ״שנים על שנים חייתי מן התפוח הזה״ — הוא כותב במכתב מ 1914 – ״וגם כשכבר הייתי שוב בפריז, עדיין נשתמר בי מלאי כלשהו של…. של מה? של שלווה, של ביטחה, של התנחמות מרגיעה בתוך תוכי… והוא היה כל כך ממשי… והרי לא היתה שם אלא מחווה בלבד, ובה לבדה היה די כדי לקיים אותי במשך שנים על שנים״2.

 

Pietra Paesina Tuscan – Italy 5.8×12 cm, מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

 

לאחר פרידתם (מנון עוזבת את האי לפני רילקה), מתחילה התכתבות בין השניים שנמשכת יותר מעשור. במכתביו רילקה פותח צוהר לעולמו, ליסוריו, לתהליכי הכתיבה שבהם הוא שרוי ולהישגיו כמשורר, אך זאת כפי שעשה במכתבים שכתב במקביל למקורבים רבים אחרים, ומבלי להתייחס לאופיו הייחודי של הקשר ביניהם. במכתב שכתב למנון ב – 3 באוגוסט 1907 – ושמהווה רקע מיידי למכתב התגובה שמעסיק אותנו כאן — המשורר מספר לידידתו כיצד הצליח, סוף סוף, לממש את אותה בדידות מזוקקת, שמבחינתו הכרחית לחיים של יצירה. ״זה שבועות, להוציא שתי הפרעות קצרות, לא השמעתי ולו מילה אחת״, הוא כותב, ״סוף סוף ננעלת הבדידות שלי והאני שרוי בעבודה כגרעין בפרי״.3 התיאור שמציע רילקה לפנימיות האורגנית, המבודדת, של הנפש השירית הפך לסימן היכר ידוע של המשורר ומצוטט רבות. אבל, גם במסגרת היחסים שנרקמו בין רילקה למנון, הצורך של רילקה לשמור על ״עצמיותו״, חופשי מעול של קשר, לא היה דבר חדש. בתקופת שהותם המשותפת בקאפרי, למשל, כתב רילקה את ״שיר אהבה״ שייתכן ופונה אל מנון:

״איך אעצור בנשמתי לבל

תיגע בנשמתך, ואיך ארים אותה

ממך אל יתר הדברים?״4

 

Verde d’Arno, Florence – Italy, 11.5×12 cm, מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

 

המכתב האבוד של מנון, שנכתב ב 4 לדצמבר 1907, נפתח באיחולים ליום הולדתו של רילקה, וממשיך כך:

בעוד מספר ימים תחלוף לה שנה מאז נפגשנו לראשונה באי האיטלקי […] אף פעם לא שוחחנו על כך, וייתכן שתופתע לשמוע, אך פגישתנו הראשונה לא ארעה כלל בקאפרי, אלא מספר שנים קודם לכן בבית משפחתי בדרמשטאדט, כשהיית בדרכך לפרידלהאוזן עם חברייך מבית שוורין. הוצגנו רשמית, ונבלענו בהמולת האורחים מבלי להמשיך את השיחה, אך בלבי חיכיתי לפגישתנו הבאה [ … ] אני שמחה לשמוע שמצאת את מקומך הנכון בתוך הכתיבה, והדימוי שלך של גרעין בתוך הפרי מזכיר לי שיחות שניהלנו בנושא. בהקשר זה, וכחלק מאיחולי ליום הולדתך, הרשה לי לשתף אותך בזכרון של רגע אחד מיוחד בו זכינו יחד. היה זה באותו יום בו צעדנו, במאמץ מה, בדרך ההר בואך אנאקפרי, כדי לראות את ריצפת המיוליקה המרהיבה בכנסיית סן מיקלה. נכנסנו לכנסייה, ועמדנו על ריצפת גן העדן: חיות אגדתיות סביבנו ובמרכז, סצינת הגירוש של אדם וחווה — אבודים כל כך. הכנסיה הייתה ריקה, מלבד אדם אחד, מעט מוזר בלבושו, שזחל על הריצפה, ובחן את צבעי המיוליקה עם זכוכית מגדלת. בדרכנו חזרה במורד ההר, לאחר שסעדנו את ליבנו, ראינו אותו שוב מהלך על צלע ההר, מחוץ לשביל, באזור המחצבה העתיקה. ראינו אותו מתכופף שוב ושוב לקרקע, בוחן אבנים בגדלים שונים, ולעתים מכניס אבן לאחד משני תיקי העור שהיו תלויים בהצלבה על חזו. בעיקול הגדול של הדרך הסלולה, האיש נעלם משדה הראייה שלנו, אך כשהיינו כבר בחצי הדרך חזרה, הוא הופיע פתאום, כמו הגיח מההר, והפך שותף להליכתנו. האיש לא היה בן המקום, ולא הצלחנו להבין את מוצאו המדוייק. הוא סיפר כי הוא בן העיר ליבורנו, אך נמצא בקשרי מסחר עם איסטנבול ונוסע הרבה לתורכיה. האיש הציג עצמו כגיאולוג אך גם כסוחר באבנים טובות ועל כך נסובה השיחה. עברנו מאיטלקית לצרפתית, ואתה לחשת לי שהוא כנראה יהודי. ככל שהתקרבנו לעיר, הבעת התפעלות גדולה והולכת מהמומחיות שלו באבנים. חזרת על האמירה המוכרת שלך שהיית רוצה להרגיש את העולם מנקודת המבט של האבן, והוספת שאתה משוכנע שלאבנים יש פנימיות. ״אנשים לא מכירים בכך, אמרת, כי נדמה להם שהאבן היא הדומם המוחלט, שהיא מיקשה אחת חסרת חיים, אך למעשה האבן היא ביטוי, כמו כל יצירי האל, של הטבע היוצר״. בן שיחנו הקשיב ושתק ולאחר דקותיים, הזמין אותנו לבית המלון בו התאכסן – ה – Grand Hotel Quisisana — כדי להתבונן יחד בכמה אבנים שימחישו את ׳כח פנימיותה של האבן׳ (הוא אמר זאת בעקבותיך, עם חיוך). כשנכנסנו לחדרו של האיש, הוציא הלה מהארון שני תיקים נוספים, שבהם היו מלופפות בבדי לבד ירוק סדרות שונות של אבנים. לך הגיש גוש קטן של אבן בקועה שמתוכה הציצה מושבת גבישי אמתיסט סגולים, ובידי נתן אבן אופאל שקוף למחצה, שצבעיו צבעי אור כתום זוהר, שנדמה היה כבוקע מתוך האבן עצמה. לאחר שבחנו והתפעלנו מהמינרלים שהציג, פנה אלייך האיש בשאלה. ״אתה משורר, שמדבר על פנימיותה של האבן. האם העלית על דעתך אי פעם שאבנים עשויות לשאת בקירבן, כמוך, דימויים טבעיים המתחרים ללא קושי באלה של האמנים הגדולים ביותר?״ ״למה אתה מתכוון?״ שאלת, והיהודי הושיט כלפינו כף יד פתוחה, כשבמרכזה מונחת היתה אבן גדולה, גבנונית, וסלעית, שהסתירה את אצבעותיו. ״ובכן?״ שאל. ״ובכן?״ ענינו. ״מה שאתם רואים כאן זו אבן חצויה לשניים. חציה האחר נמצא גם הוא כאן בחדר, עטוף בבד. אם מסקרן אתכם לראות כיצד נראית האבן מבפנים, הפכו אותה ותנו מבט בצידה השני.

רילקה, אתה לא יכולת להתאפק, וללא שהות ניגשת והפכת את האבן בתוך כף ידו של האיש. מה הופיע? החדש הופיע. הייתה שתיקה. הייתה שמחה. הרגשנו ברי מזל. זכינו לחזות במה שלא נועד עבור עין אנוש […] במשטח האבן התגלה דימוי נוף בסקאלת צבעים לא מוכרת, חום וירוק, צבעי תכלת, כחול ואפור, עם קווי מתאר ברורים ויפים שהטבע צייר בדייקנות של רב-אמן, תמונה הדומה לזו שראינו, שעה קודם לכן, כשהבטנו אל המפרץ מההר: נוף הררי, עצים, שיחים, סלעי פרא, שביניהם עומדים אנשים, בקבוצות וביחידים, מביטים אל הים הרחב, אל ספינות מפרש רחוקות. ״האבן מציירת את עצמה, האבן מדברת״, מלמלת. ״האדם, עיניו כלואות בדרך כלל, ואינו יכול לראות את ההתהוות הגדולה הזו, אינו מבין שהטבע, כמונו, נמצא בתנועה תמידית של הבעה-עצמית. העץ מביע עצמו בתבנית הצל שענפיו יוצרים, הענן נע תוך שהוא מגלה לנו פרש בדהרה, וכך גם התעוררותה זו של האבן. עלינו לברך על הרגע הזה״, אמרת והנחת ידך על כתף הסוחר. ״שיתפת אותנו במראה פלאי. בהכנסת האורחים הלא צפויה הזו, פתחת בפנינו צוהר אל הלב החולם של האבן, אל הנתינה של הטבע, שמגיש את עצמו לנו בעדינות כדי לבחון אותנו. האם נכיר בפלא, או שניוותר עיוורים? האם ניתן למתנה הכמעט סמויה הזו לחמוק מאיתנו, או שנשיב לה תודה, בהשתאות, בקידה, במגע, בציור, במילה?״

כאן, זכור לי שהתערבתי. ״האם אינך סבור רילקה״, אמרתי, ״כי האבן בכל זאת זקוקה גם לנו כדי שלנתינה שלה תהיה בכלל משמעות? הרי חיית השדה לא תראה כלל שדימוי של נוף טבוע באבן. האם אין הדבר קשור ביכולת הדמיון האנושי שלנו? והדמיון, הרי הוא פרי של שותפות. הנה, גיליתי לך איש המסתתר בין הסלעים המצויירים, ואתה מצביע על נקודה מעל קו שמופיע באבן, ואומר — הנה שחף מעל קו החוף. התמונה החלומית שמעניקה לנו האבן לא נולדת מפנימיות מבודדת; היא עדות לזיקה העמוקה שכבר קיימת בינינו, לאחווה אנושית. היה זה אתה שהודית למארח שלנו על ״הכנסת האורחים״ […]

 

Nero d’Arno, Florence – Italy, 13.5×29 cm, מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

 

כאן, מסתיים העמוד, ונקטע מכתבה של מנון, שוודאי כלל דפים נוספים. אין באפשרותי כעת לספר באופן מלא כיצד הגיעו לידי הדפים הכתובים, אך אציין כמה עובדות להבהרת העניין. מאמר היסוד בחקר תחום ה״אבנים ציוריות״ נכתב בשנת 1957 על-ידי הסטוריון האמנות פורץ הדרך יורגיס בלטרוסאיטיס (Jurgis Baltrušaitis), ליטאי שגלה לפריז, ועסק ב״חייהן של צורות חזותיות״, בין אם אלה מקורן בטבע, באמנות, במדע, בטכנולוגיה, בכישוף או בתורת הסוד.5 בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עת היה עסוק במחקר מקיף בנושא האבנים, הזדמנה לבלטרוסאיטיס, בנסיבות כמעט דמיוניות, פגישה עם אחיה של הרוזנת מנון. האח, הרוזן ארנסט אוטו מזולמס-לאובאך היה אף הוא הסטוריון של האמנות. לאחר הצטרפותו למפלגה הנאצית, מונה למנהל מוזיאון לאמנות ועבד בשיתוף פעולה עם הגסטאפו בהשגת רכוש יהודי שנבזז, כמו גם במכירתו לגורמים שונים.6 ב 1941 התגייס לוורמאכט ונשלח לחזית הרוסית כקצין אחראי על העברתן של יצירות אמנות לידיים גרמניות. לאחר המלחמה, בגלל מעורבותו הנאצית, לא יכול היה הרוזן לחזור לנהל את המוזיאון שעמד בראשו לפני המלחמה, אך קיבל לידיו ניהול של אגף במוזיאון השטדל בפרנקפורט, ופעל כיועץ לאספני אמנות. עם פרישתו ב 1956, הקים בארמון המשפחה מוזיאון פרטי.

בפגישתו עם בלטרוסאיטיס, נושא אבני הנוף עלה בשיחה, והרוזן שנזכר במכתב שכתבה אחותו לרילקה, הבטיח להשיגו עבור בלטרוסאיטיס. לא ברור אם המכתב המקורי הגיע בסופו של דבר לידי בלטרוסאיטיס, או שזה רק קיבל רשות להעתיקו בארמון בכתב ידו. בלטרוסאיטיס, בכל מקרה, לא מזכיר את המכתב במחקרים שפרסם. הוא נפטר בשנת 1988 וכתבי היד    שלו מפוצלים בין ארכיון פרטי בפריז וארכיון המוזיאון הלאומי לאמנות בוילנה. אינני יודע אם המכתב של הרוזנת מנון נכתב אי פעם. התייחסתי אליו כאל אבן חלום.

 

Lineato, Florence – Italy 7.6×12 cm, מאוסף אבני הנוף של יהושע בורקובסקי

 

 

מכתב על התעוררות האבן של חגי כנען וצילומי אבני הנוף הנלווים לו מופיעים ב- אבני נוף / אבני מסע, חוברת–אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי, בהפקת קופסה שחורה, ינואר 2022.

אבני נוף / אבני מסע הוא תיעוד של אוסף אבנים ייחודי ונדיר של בורקובסקי ש'הפך' למחזור עבודה עצמאי, מקביל למחזור ציורי "אבני החלימה" המופיעים בעבודתו החל משנות התשעים.

בתרבות הסינית "אבן חלימה" או "אבן מסע" היא אובייקט המעורר התבוננות ועיון פנימיים, מדיום של הרהורים, מדיטציה והרמוניה בין האדם לטבע. מקורן של האבנים ברמה הגבוהה של יונן – חבל ארץ בדרום מערב סין, במורדות הרי ההימלאיה.  האבנים, או ליתר דיוק, חתך מלוטש שלהן, מפגישות את המתבונן עם צורות טבעיות שעל פניהן מפליג הדמיון לעולמות אחרים. בתרבות המערבית, מתקופת הרנסנס ובעיקר מזמן שלטון בית מדיצ'י בפירנצה, ה'Paesine' או "אבן הנוף" האיטלקית היא המקבילה ל"אבן החלימה" הסינית. מקורם של אבנים אלה בהרי טוסקנה שבאיטליה, ובהרים סביב לעיר פירנצה. במשך מיליוני שנים חלחול מים, תנועות טקטוניות וריאקציות כימיות של מינרלים (ברזל ומנגן) ותרכובות שונות יצרו בתוך סלעי הגיר צבעים, נופים וצורות מרהיבות. רק חיתוך וליטוש שלהן, הנשען על ידע ומסורת בת מאות שנים, עשוי לגלות את המראות הנפלאים החבויים בהן. המראות הנגלים בהן של ימים סוערים, איים, נופי חורבות, הרים והרי געש, הפכו אותן לחפץ נדיר ומבוקש לתצוגה ב'חדרי הפלאות' שהחלו להתפתח באירופה בתקופה זו. בשלהי המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 העניין בהן הלך ודעך.

הצג 6 הערות

  1.  ריינר מריה רילקה, ״זכרון״. תרגם גבריאל צורן.
    Suhrkamp, 2016. Reiner Maria Rilke, “Erinnerung,” Das Buch der Bilder
  2. רילקה, ״מכתב אל בנוונוטה 1914״ תרגמה עדה ברודסקי, בספרה ריינר מריה רילקה: דרכו של משורר, הוצאת כרמל, 1994, עמ׳ 236-237
  3. רילקה, ״מכתב למנון מזולמס-לאובאך, אוגוסט 1907״ תרגמה עדה ברודסקי, ריינר מריה רילקה: דרכו של     משורר, עמ׳ 243
  4. ריינר מריה רילקה, ״שיר אהבה״, תרגם משה זינגר, ריינר מריה רילקה: דרכו של משורר, עמ׳ 240
  5. Jurgis Baltrušaitis, “pierres imagées,” Aberrations: essai sur la légende des formes, Flammarion 1957
  6.   https://frankfurter-personenlexikon.de/node/1260 אתר לקסיקון אישים של העיר פרנקפורט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.