עלייה לצורך עלייה: פעפוע כריפוי במרחב השהות

ענת ליטוין כותבת על מסע לירושלים בעקבות הרזידנסי של העכשווי #7 ועל ביקורה בתערוכה ״השוואת ריכוזים״

כשנכנסים אל פתח המרתף של בית הנסן, ״המוזיאון של העכשווי״, האישונים מתרחבים, ריח אדמה ואבן ממלא את חלל הפה והלב מגשש. יש הלימה בין הארכיטקטורה של המקום – קשתות אבן נמוכות המחזיקות את הבניין כולו – לפועלם של לאה מאואס ודיאגו רוטמן, הנושאים יחד עם קבוצת אמנים וחוקרים את החזון של העכשווי:התנסות תרבותית בעשייה ובלימוד קולקטיבים וטרנס־דיציפלינריים שבמרכזה תכנית שהות אמן שנתית. עירית כרמון פופר הזמינה אותי לביקור בתערוכה הקבוצתית ״השוואת ריכוזים״ (Equalizing Matter) שאותה אצרה, פרי תכנית השהות האחרונה והשביעית במספר, שהתקיימה בין פברואר ליוני 2021 על רקע סגרים ומגיפה, ועסקה דווקא בפרפורמטיביות של המרחב.

העלייה לירושלים, לבית הנסן ולמעמותה מיוחדת עבורי. כשחזרתי לארץ ב־2012 אחרי עשור בחו״ל התמקמתי בירושלים כדי לבנות כאן תחנה שלישית של מיזם "הוםבייס" – תכנית שהות נודדת החוקרת את המושג "בית", שהקמתי ב־2006 בניו יורק. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לעיר היה לנסוע לעין כרם כדי לפגוש את מאואס ורוטמן, מי שראיתי כשותפים לדרך במסע של אירוח אמנים כדרך חיים, ולחזות מקרוב במרחב אירוח שהקימו בבית דניאלה פסל.

שדה תכניות שהות האמן נמצא בעשור האחרון בפיתוח מואץ והפך לתופעה תרבותית של ממש, הכוללת אלפי תכניות אירוח אמנים במודלים ומקומות שונים בעולם, כמו גם כנסים מקצועיים, פלטפורמות מתכללות וספרות מקצועית. ספר עכשווי החוקר את מקומן של תכניות השהות ביחס לשדה האמנות1 רואה את הייחודיות של תכניות שהות אמן בין היתר בכך שהן מאפשרות מבנים חדשים של חשיבה לצד ניכוס מחדש של הזמן והמרחב כמרכיבים בתהליך היצירה, ומציעים אלטרנטיבה מקיימת בתוך עולם אמנות ניאו ליברלי. עדיין ייחודיות בנוף הבינלאומי ובנוף המקומי בפרט, תכניות שהות אמן המנוהלות על ידי אמנים כחלק אינטגרלי מתפיסה חברתית, אמנותית ואזרחית כוללת, המחברות אמנות, יום־יום עירוני וקהילה.

קבוצת סלה־מנקה היא קבוצת אמנים הכוללת את מאואס ורוטמן לצד אמנים רבים נוספים, הפועלת בשדה התרבות בירושלים מאז שנות ה־2000 ומהווה עמוד תווך לאמנות פרפורמטיבית חתרנית המקיימת זיקה עמוקה לעיר. בסדרת האירועים המכוננת "הערת שוליים", אשר התקיימה בתקופה פוליטית טעונה, פעלה סלה־מנקה בכל פעם במקום אחר בעיר ולמשך לילה אחד בלבד, ומשכה עשרות אמנים שותפים ואלפי מבקרים.2 העיסוק האמנותי של סלה־מנקה נוגע בתוכן ובצורה, בדרכי התארגנות יצירתיות בין העצמאי לביתי לחצי־ממסדי והציבורי, ומייצר שיח תרבותי ציבורי באמצעות הוצאה לאור של כתבי עת וספרים. עיסוק זה הוליד את גלגולה של סלה־מנקה כ"מעמותה" – ארגון בירוקרטי רשמי המשמש בה בעת תא משפחתי וקולקטיב אמנותי. "מעמותה" החלה לעסוק בפרקטיקה של תכניות שהות אמן ואירוח אמנים ב־2009. המעבר לבית הנסן ב־2013 חידד עבורם את המשמעות הרדיקלית של תכניות שהות כמרחב שיח לימוד ויצירה שיתופי, מה שהוביל ליצירת ״האקדמיה של העכשווי״: תכנית שהות ומחקר לאמנים, יוצרים וחוקרים בבית הנסן. עד היום היו לתכנית שבעה מחזורים, לכל אחד מהם תמה ייחודית. כתוצאה מתכניות אלה נוצרו שלל פרויקטים שיתופיים, בהם "המחלקה האתנוגרפית"3 ו"סוכת נצח" (2014, סלה־מנקה בשיתוף אמנים מתכנית השהות, איתמר מנדס־פלור וישעיהו רבינוביץ).

את כרמון פופר פגשתי בלימודי הדוקטורט שלי במחלקה לארכיטקטורה בטכניון. התנקזנו לשם יחד עם מספר אמנים, אוצרים ופעילי תרבות נוספים, אשר נמתחו מתוך עולם האמנות אל מחוזות ידע חדשים, של שימור, תכנון עירוני ומדיניות ציבורית עירונית כהרחבה של ההקשר והמעשה האמנותי. במחקרה התמקדה כרמון פופר בממשקים שבין אמנות ושימור אדריכלי, וזיהתה בפעולת אמנות תלוית מקום וקהילה אקט אלטרנטיבי מתחום השימור. אני עוסקת בממשקים בין אמנות ותכנון עירוני, כשנושא המחקר שלי הוא סוכנותן של תכניות שהות אמן ביתיות בכינון אזרחות עירונית. בדרך לירושלים מספרת לי כרמון פופר על המפגשים שנערכו במסגרת התכנית, על החיפוש המשותף של השוהים אחר פעולות במרחב ועל האופן שבו השפיע עליהם הסגר המתמשך, ששימש כדבק, חומר שחיבר את הקבוצה והניע אותה למחקר ויצירה על פרפורמטיביות ומרחב מסוג אחר. החומרים העיקריים שמהם הורכבה השהות היו המפגשים הקבועים של הקבוצה, שהתנהלו במהלך ארוחות בוקר משותפות, ובהם כל משתתפ.ת הביא.ה משהו לשולחן. ארוחות אלו, פעולה כמו־משפחתית במרחב הציבורי, העניקו פנאי לשיח, מפגש חברתי, מרחב לחילופי רעיונות, למידה, שיתוף יצירתי והזנה, המבוססים על שהות והשתהות משותפת בירושלים. תחילה התקיימו ארוחות הבוקר במרחבים ״בטוחים״ ומיידיים יותר, כמו חצר בית הנסן, ואז הלכו והתרחקו לתוך מרחבים טעונים בעיר, אשר נבחרו על ידי המשתתפים עצמם, אשר הובילו סיורים עירוניים כחלק מהמפגשים הקבוצתיים. מסלולי הליכה פיזיים ותודעתיים אלה ביטאו מכלול של חוויות בין האישי לממלכתי־לאומי וציבורי, שאתגרו דרכים ומסלולי שיטוט בעיר, וכללו בין השאר את כיכר העיריה, כיכר צה"ל, שכונת מוסררה, מקום שריפתו של מוחמד אבו ח'דיר ב־2014 ביער ירושלים, מוזיאון הסובלנות ובית הקברות המוסלמי במרכז העיר, פארק המסילה, תלפיות ובית צפאפא. בסוף תקופת השהות כרמון פופר הובילה את פעולת האוצרות של תערוכה קבוצתית מסכמת של התוכנית וליווי האמנים ביצירת עבודות חדשות, אשר זוקקו מחוויית השהות והסיורים. אלה הוצגו לצד אסופת סיורי אמן שהוצעו לקהל הרחב והתרחבו לאזורים חדשים בעיר. הן העבודות והן הסיורים הציעו, כל אחד בדרכו, ניכוס מחדש של המרחב והעיר דרך נקודת מבט, פעולות אמנותיות פרפורמטיביות או השתתפותיות, כאשר תוואי מנטלי וגיאוגרפי משותף שוזר אותן יחד. בעוד העבודות בתערוכה הוצגו במעמותה במרתף בית הנסן, "המוזיאון של העכשווי", כך שלכל עבודה יש מרחב נפרד, הן למעשה היו נטועות בחוויית שיטוט עירונית משותפת, והביקור בתערוכה כמוהו כפסיעה בין החוץ לפנים דרך תת־מודע קולקטיבי.

את הדף ה״אנחנו״ שנוצר בתהליך זה חוויתי עם כניסתי לחלל, במיצב סאונד בשם "א־נחנו", שם פגשתי במקרה את האמנית חולקט ~ אורי קרין עם סבתה, יושבות על הספסל מאזינות יחד לביצוע קולי של טקסט, שאותו כתבה וביצעה חולקט יחד עם חברי.ות הקבוצה. על רקע קירות האבן שלושה רמקולים משמיעים זרם הגיגים, רגעים, רעיונות, מקומות ופנטזיות הלקוחים מחיי היום־יום ונעים בין חיים ומוות: ממצבי דחק אישיים וממלכתיים, לפרוטוקול המפגש הקבוצתי של תכנית השהות לשיח בין יוצרים. כל אלו נאמרים בקולות שונים ומתערבבים לרצף, מקפה הבוקר דרך סלוגן שירי כמו ״כולם בסדר בזום״, לחוויית מרחב מקומית – נסיעה ברכבת הקלה בירושלים העמוסה גופים המשתקפים בתקרה – לעמידה משותפת בצופר של יום השואה, למצבי עוררות יצירתית ויצרית והירקמות יחסים בין המשתתפות.ים:

״אנחנו

נוגעים

והרבה חי בנו

ביותם חי שהוא נוגע

בתהליך שלו

ובי חי שאני נוגעת

ביותם כשהוא נוגע בתהליך שלו״

משתתפי.ות הקבוצה ממלאים תפקידים שונים זה בסיפורו של זה ומדבררים קולות פנימיים וחיצוניים אחד של השני. בסוף כל משפט חוזרת מקהלת השוהים על המילה "א־נחנו", הנהגת בהדגשה, כך שהמילה סוגרת ופותחת את המשפטים כמעין המנון או ריטואל של הפעלה מחדש קבוצתית, ומעוררת את התחושה שלרגע הם נושאים זה את עולמו של זה. אף שלא ברור אם מדובר ב"אנחנו" מאשש או מטשטש, כפוי או נבחר, הוא מתפקד כעוגן למפרשיו של היחיד ומשמש גורם רפלקטיבי ומקרקע:

״וזו הטרגדיה הכי גדולה, שפצע הלבד הוא הביחד … אנחנו…אולי הפעולה הכי חזקה עכשיו היא לא לעשות פעולה, פשוט להיות…אנחנו…אני חשה לראשונה (באמיתי, לא בברל כצנלסון של זה) שותפות גורל של עם…אנחנו״

האזנה לשירה זו דומה להתבוננות במשחק "סבתא סורגת" וירטואוזי שבו חוט מחשבה משנה צורה, עובר ידיים ומוחזק על ידי שאר המשתתפים תוך הכלה של מנעד רחב של תדרים, קולות ומעגלי השפעה. מרחב אינטימי זה הזכיר לי קונסטלציה משפחתית: גישה טיפולית המבוססת על מעבר מהתייחסות אישית אל הלא מודע להתייחסות משפחתית־מערכתית רחבה. בהקשר זה, מושג ה"העברה המרחבית" מתייחס לתופעה שבה חלקים מעולמו של הפרט מועברים למרחב משותף ומוגדר, וחברי הקבוצה לוקחים חלק פעיל ביצירת הזדהות רגשית וחווייתית כחלק מתהליך ריפוי. ההעברה המרחבית כאן נעה במעגלים שונים ומורכבת מחברי הקבוצה, אך גדולה מסך חלקיה. בעבודה מהדהדת תחושת כנות, נדיבות ונחיצות, שהיא היא אולי גולת הכותרת של העכשווי: היכולת ליצור ממשקים בין יחידים.ות במרחבים משותפים, שבאמצעותה נבחנת היכולת האלסטית של הביחד לשאת ולרפא.

בחדר הסמוך מרצדת תמונת נוף מהפנטת, הקרנה חיה מתחנת החלל הבינלאומית של כדור הארץ. הדימוי מוקרן על גבי פסל עץ פשוט, שעליו מונחים ותלויים מספר חפצים שונים: זר מיובש, פתק בכתב יד, חלקי רהיט. מיצב זה, "360 מעלות לגדה האחרת" של האמנית הדס דוכן, חותך את תמונת הנוף השמימי בצלו הגיאומטרי, ומשרטט על הקיר מעין מבנה אדריכלי ארכיטיפי בתוך נוף בראשיתי. המיצב משמש תחנת עגינה, נקודת מוצא ונקודת חזרה למסלול שיטוט מחוץ לגלריה, שאותו מנחה האמנית בהקלטה רדיופונית. בעוד ההשפעה המרגיעה של הדימוי המוקרן מיידית ומוחלטת ונובעת מסוג של אתנחתא מכל מה שאנושי, הסיור מבקש דווקא להפגיש עם הממד האנושי, ״עם מרחב הגוף ומרחב המציאות״ (דוכן), אך אינו תלוי זמן ומרחב . בסיור מזמינה דוכן את הצופה להתהלך עמה בחוץ, כשהיא מניעה לחשיבה או לפעולה ויוצרת סוג של הרפיה דרך האזנה לנשימה, דרך תשומת לב לחוויה של פעולה פשוטה כמו הנחת כף הרגל על האדמה המלווה בשאלה קיומית ״ומה אם יום אחד האדמה לא תישא אותנו?״, ועד פירוק פעולת ההליכה ל״רצף פעולות שרירים המקדמות אותנו במרחב״. היא מובילה מעין פעולת היזכרות ראשונית ולמידה מחדש, תוך שימת לב לחילופי החומרים בין פנים לחוץ וזיהוי סוגי תנועה: תנועה במרחב, תנועה בתודעה ותנועה ברגש. בעוד שבעבודות שהן מעין מסעות קוליים פרטיים, כמו עבודתה המוקדמת של ג'נט קרדיף (Janet Cardiff, Her long black hair, 2004, Public Art Fund), מהלך קסם מסוים הנובע מהמעבר המתעתע של הצופה בין אמת לבדיה, הרי שבעבודתה זו של דוכן מתקיים תהליך חשוף של חיבור האמנות והחיים דרך החושים והתודעה כהתפקחות מאשליה: ״אם הגוף שלי עושה צל משמעות הדבר שאני קיים במרחב המציאות, כמו צלו של כדור הארץ על הירח במרחב החלל״. היא משתמשת בשפה המוכרת מעולמות של מדיטציית זן, תרגול יוגה ומיינדפולנס ויוצרת מסע שהוא בלשונה ״קמט בזמן״. כך היא מכניסה אותנו למעין מצב "תטא" שבו המאזין שרוי במן תדר חלום. בסוף הסיור יש הזמנה להביא לחלל התצוגה חפץ כלשהו מהשיטוט הפיזי והמנטלי כעדות לחוויה, אך בשלב זה המציאות הקונקרטית הופכת נזילה והמשימה הממשית מאתגרת, מה שאולי מסביר את מיעוט החפצים שנוספו למיצב לאורך התצוגה.

רות חוף, "את יודעת ש… – אוסף מכתבים מאב לבת", מיצב השתתפותי, 2021, ״השוואת ריכוזים״, המוזיאון של העכשווי, מעמותה, בית הנסן. צילום: אלי סער

בשיחה עמה מספרת דוכן על ההשראה שהיא שואבת מהתקופה שבה חייה לצד מרפאים ילידיים באמזונס ומהחיבור שלהם לטבע ולהווה, כמו גם מהחוויה שעברה בתכנית השהות: המרחב הקבוצתי והאופן שבו תהליכים חלחלו בה זה לזה חיזקו אצלה את ראיית החיים כמערכת אקולוגית רב־ממדית המקיימת קשר בין מרכיביה. "360 מעלות לגדה האחרת" היא התנועה הסיבובית האינסופית של כדור הארץ ושל המודעות האנושית, החגים סביב עצמם ועם השלמת כל סיבוב עולים, כמו בספירלה, לממד חדש. האמנות כאן מבקשת להתמיר תודעה, ובאמצעותה להרגיש חיבור בלתי־אמצעי וללמוד משהו על מקומנו ביקום.

עבודת סאונד נוספת בתערוכה, המוצגת בצדו השני של החלל, היא עבודתה של רות חוף "את יודעת ש… – אוסף מכתבים מאב לבת". בבסיס העבודה פעולה של האמנית: כתיבת מכתבים לעצמה בשם האב, אשר עזב את הבית בצעירותה ונעדר מחייה. הכמיהה לקשר והצורך למלא את החסר הולידו מסכת התכתבויות דמיונית ענפה המוצגת לצופים על גבי שולחן כתיבה. האב כותב לבתו רות, שהולכת ומתבגרת, מהמקומות השונים שבהם חי, וברקע קול גברי מחלק הוראות ומסביר איך לעשות דברים: איך לקשור קשר פרפר, לרכוב על אופניים ולשרוק. חוף מזמינה את הצופים לקרוא את ההתכתבות ולאחר מכן לשבת לצד שולחן כתיבה מקביל, שעליו מונחים ערמת ניירות לבנים, עפרונות וצמד רשמקולים, להאזין לקלטת שבה הוראות לכתיבת מכתב לעצמך מאדם אחר, ולכתוב מכתב שמעולם לא נכתב. זו לא רק הזמנה רעיונית אלא גם מעשית הכוללת שאלות הנוגעות לייחודיות של החוויה: תיאור הדמות הכותבת את המכתב, קולה, ריחה, היכן היא יושבת; תיאור הנמענ.ת, מי את.ה בעת כתיבת המכתב? בשולחן זה, שהוא תחנה השתתפותית, מתרחשת הפעלה של הזיכרון והדמיון כחלק מפעולת ריפוי, והכתיבה עצמה מותחת, לדברי האמנית, ״חוט אל העכשווי״. תהיתי לעצמי אם הרעיון הרדיקלי של לכתוב לעצמי מכתב מסוג זה מספק בעצמו קטליזטור של שינוי, או האם ההתעקשות על הניסוח ומעשה כתיבת המילים היא זו שחשובה? ואם כן, מה אני מחמיצה בכך שעל אף שהרעיון משך אותי, טרם חילצתי מתוכי מכתב ונמנעתי עד כה מלהיות נמענת?

העיסוק בזיכרון אישי וקולקטיבי ובדמיון כאזורי ריפוי הוא מוטיב חוזר בעבודותיה של חוף, אשר גדלה במשפחה שנתנה משקל רב לטיפול נפשי כמקצוע ועיסוק. בשיחה איתה היא מספרת שהעבודה התחילה מתוך תהליך טיפול יונגיאני שאותו עברה, ובו סומנה החשיבות במציאת הקול של "האב הפנימי". בתהליך החיפוש באמצעות כתיבה היא יצרה דמות אב ברורה הנעה בין האב הארכיטיפי לבין האב הממשי, בשר ודם. חוף מזהה פעולה אמנותית וטיפולית זו כבעלת יכולת אפקטיבית לאפשר התנקות ויצירת מציאות חדשה. כך העול של החיפוש אחר קשר אבוד הופך הדדי בתוך ההתכתבות, ועמו חלוקת נטל הנתק עד כדי היפוך תפקידים:

״….יש כל מיני אנשים שמתחילים לשאול אותי שאלות עלייך, איך את נראית, בת כמה את…אני מנסה לתאר אותך אבל לא מצליח. אני לא זוכר באיזה צבע העיניים שלך, בת כמה את בדיוק, איך השיער שלך אסוף ומה לבשת בדיוק…חבל שאי אפשר לחזור לתוך חלום, הייתי חוזר לשם ומוצא אותך (אולי אנסה לעצום את העיניים ולשוב לחוף הים, תחכי לי שם?)״

רות חוף, ״את יודעת ש… – אוסף מכתבים מאב לבת", מתוך מכתב מה־14 באוקטובר 21

רות חוף, "את יודעת ש… – אוסף מכתבים מאב לבת", מיצב השתתפותי, 2021, ״השוואת ריכוזים״, המוזיאון של העכשווי, מעמותה, בית הנסן. צילום: נעמה מוקדי (למטה)

בתקופה הטרום־מדעית הייתה התפיסה שלזיכרון יש תפקיד בדמיון ובחשיבה על העתיד אמונה מקובלת. לאחרונה הנחה זו קיבלה תוקף מדעי. מחקר נוירולוגי על אזור ההיפר־קורטקס במח גילה שהזיכרון והדמיון חולקים את אותו מעגל עצבי.4 כשחיפשתי אחר האופנים שבהם הזיכרון והדמיון מתחברים לכדי יצירת סיפור, קושרים בין עבר לעתיד ועוברים ממישור אישי למישור ציבורי ועירוני בהקשר של התערוכה, נזכרתי במחקרה של המתכננת העירונית ליאון סנדרקוק5 שהצביעה על תרומתם של סיפורים לשדה התכנון דרך הגדלת ארגז הכלים הפרקטי, דיוק יכולת החשיבה הביקורתית והעמקת השיח הדמוקרטי. לעומתה, אניטה בקשי,6 חוקרת היסטוריה ותיאוריה אדריכלית, כותבת על פעולות העברה של זיכרון בתוך מרחב העירוני (transmission of memory), ומתמקדת בהשפעת הזיכרון המועבר על חיי היום־יום בעיר של קונפליקט, כפעולה זהותית ופוליטית מכוננת של מיעוטים אל מול מבני כח, בהתמודדותם עם עוולות חברתיות והיסטוריות, כשלים מערכתיים ופעולות של מחיקה המבוצעות תדיר בעידן הניאו־ליברלי. עבודת המחקר של כרמון פופר, אוצרת התערוכה "השוואת ריכוזים", בחנה את כוחם ומשמעות עבודתם של אמנים שלוקחים חלק במאבק על זיכרון והשכחה במרחב שבו לחצים כלכליים ופוליטיים מייתרים שכבות תרבותיות, ביניהן פלסטיניות, ודרך פעולתם האמנותית־אזרחית מערערים על המדיניות הרשמית בתחום השימור.7 כל אלה מתנקזים להכרה בחיים עירוניים־עירניים כאסופה של סיפורים הזולגים בין האישי לקולקטיבי ומחברים זיכרון ודמיון למציאות עירונית, למרחב הבנוי ברבדים שונים.

בעוד שלושת עבודות הסאונד שבהן התמקדתי ניזונות מהעיר אך נטולות ממד דומיננטי של כרך, הן מתוות מחדש חוויה אנושית-חברתית-מרחבית. בחרתי להמשיג דרכן פרקטיקות חדשות הרלוונטיות בעיני לאירוח ושהות אמנים בעיר, כמו "מרחב העברה", מערכת אקולוגית רב־ממדית, והסיפור ככלי ליצירת מציאות, ובכך להרחיב מאגר של פרקטיקות ביקורתיות של אירוח אמנים כחלק ממחקר אקדמי ופלטפורמה יצירתית אותה אני מובילה בשם ׳עירוח׳. עירוח מבקש לחדד את הסוכנות הייחודית של פעולת השהות האמנותית בעיר ואת תפקידם של אמנים ביצירת עירוניות אחרת.

העבודות הנוספות בתערוכה נטועות באורחות חיים ויצירה במרקמים עירוניים קונקרטיים, מורכבים וקוטביים. כך עבודתה של דפנה טלמון בהשתתפות יהודית פריזנד, הסובבת סביב טקס בוקר יומי קבוע של ייצור אוקסיטוצין המתרחש בעולמות מקבילים: טלמון החילונית החיה בת"א־יפו חותרת בבריכה כחלק מטקס שחיית בוקר, ופריזנד החרדית, המתגוררת בסמוך למאה שערים, בדרכה היומית לרחבת הכותל וקבר דוד לפני הנץ החמה. בעבודת הווידיאו של דן רוברט להיאני מתרחש מסע פיזי בין טופוגרפיות עירוניות וחברתיות, הנע בין הסטודיו שלו בתלפיות למורדות בית צפאפא, דרך שאותה הוא עובר על אופניו, ובתווך נלכדות בעדשת מצלמתו השתקפויות מרהיבות של העיר על מורכבותה הפוליטית ופעריה התרבותיים־חברתיים. מרכזית היא בבואתו של מסגד בתהליך בניה והכיפה הגדולה שלו, אשר הולכת ומתכסה מדי יום בציפוי מראה, ומהווה מעין כדור בדולח עירוני דרכה משתקפים החיים בעיר על רבדיהם השונים, לכודים בין שמים לארץ.

דן רוברט להיאני, סטילס מתוך עבודת וידאו En danseuse, 2021, ״השוואת ריכוזים״, המוזיאון של העכשווי, מעמותה, בית הנסן

עבודתו של אגוסטין חאיס מהווה ארכיון ידע המציף פרקטיות אקטיביסטיות באופן טרנס־תרבותי. הוא מצליב הקשר תרבותי והיסטורי של פעולות אמנותיות אקטיביסטיות שנעשו בעיקר בארגנטינה ובצ'ילה כחלק מהתנגדות למשטר הדיקטטורי, החל משנות ה־70 של המאה ה־20 ועד היום,, דרך מיפוי רעיוני, גיאוגרפי וויזואלי מרשים, ומציג אותן בהקשר התרבותי והגיאוגרפי של ירושלים 2021. בהצלבה זו הוא מבקש להנגיש ידע, ליצור זיקות עירוניות חדשות ולהעצים את החיבור בין האמנותי לאזרחי. עבודתו של אבנר פינצ'ובר מהווה אפליקציה של רעיונות אלה בפועל ובחומר: הוא מייצר מעין פעולת גרילה במרחב הציבורי בשכונת הר נוף, התערבות חומרית שבה הוא מרתך תוספות ברזל, מעין צורות בולבוסיות אקראיות, למשטחים אופרטיביים כגון גרמי מדרגות. על אף שאלה לא מושכות תשומת לב מיוחדת הן מטרידות בהווייתן וצורתן ובהשגת הגבול שהן מבצעות בהיותן טפילות במרחב. פעולות הריתוך נעשות כחלק ממהלך רחב יותר, סוג של פונקציה עירונית דמיונית מופרכת שהמציא האמן: "הניידת לריתוך ציבורי". הפוך מהמעשה האלכימאי, מעשה המלחם־מרתך הוא פעולה קונקרטית של קביעת עובדה, החותרת נגד מבני כוח, אידאליים תרבותיים ואסתטיים. היא חותרת תחת שררה אך גם פועלת באמצעות שררה: שררה יצירתית.

ניסיתי להיזכר במשמעות של תהליך אוֹסְמוֹזָה, הוא הוא תהליך השוואת ריכוזים, משיעורי הביולוגיה שאהבתי כל כך בתיכון. עקרון הפעפוע, המעבר של ממס דרך ממברנה חדירה למחצה מתמיסה דלילה לתמיסה מרוכזת עד ליצירת איזון ודמיון בין ריכוזי המומסים משני צדי הקרום, מתנועה פעילה ודחופה למצב כמעט סטטי, עדיין פלאי בעיניי. ההשתהות במרחב הפיזי והרעיוני האינטימי שנוצר בתערוכה והפן ההשתתפותי שהעבודות והסיורים בקשו לייצר, הוו מעין חווית התארחות בתוך אוסמוזה קבוצתית. לצד זאת, יש בתערוכה תחושה שהעבודות מפעפעות הלאה, פנימה והחוצה לתוך נבכי הנפש והעיר, מפרות מצב קיים ומציעות איזון מסוג אחר. הפעפוע שלהן נע בין התת־מודע האישי והקולקטיבי למודע ולממשי, בין תחושת דחיפות ועד למצב רפיון כמעט סטואי. במילותיה של כרמון פופר: ״ריבוי המבטים וההרהורים על שיטוט מעלה על פני השטח שכבות שהרציונל והסדר העירוני המוכר מסתירים בדרך כלל מעינינו" (מתוך טקסט התערוכה). זוהי אמנות המייצרת מהות אשר נמלטת מתהפוכות הזמן ומסדרי עולם ישנים, בעודה נטועה בהווה עירוני מקומי. דרכה מסתמנת פעולת השהות כמרחב פעפוע מרפא.

בדרך חזרה הביתה ברכבת, לאחר שירדנו מההר, דיברנו כבר על דברים אחרים, ארציים יותר: מתכונים, אופני תפעול הבית והילדים, ניהול יומן, לו״ז מחקר ועוד. אלה פעפעו מהמנוסה אל למנוסה פחות ברצון. בשיחת טלפון אחרונה ליום כבר מהבית, שאלתי על הוואטסאפ הקבוצתי של הרזידנסי. ״האמת שהוא מלא בפרחים תודות ולבבות״,ענתה כרמון פופר כשבקולה ערבוב של הנאה ומבוכה, ואני חשבתי לעצמי תסמיני ריפוי מתבקשים.

התכנית: הרזידנסי של העכשווי #7
התערוכה: השוואת ריכוזים / Equalizing Matters
משתתפים (רזידנסי + תערוכה): הדס דוכן, אגוסטין חאיס, רות חוף, דפנה טלמון, עירית כרמון פופר, דן רוברט להיאני, אבנר פינצ’ובר, חוֹלֶקֶט ~ אוּרי קָרין
אוצרת: עירית כרמון פופר
תאריכים: 15 באוקטובר – 15 בדצמבר, 2021
מיקום: המוזיאון של העכשווי, מעמותה, בית הנסן, ירושלים

 

מקורות:

אידלמן וסלה־מנקה, 2014, הערה, בהוצאת הערת שוליים

מאואס ורוטמן, 2017, המחלקה של האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי, בהוצאת הערת שוליים

Bakshi, A. (2014). Urban form and memory discourses: spatial practices in contested cities. Journal of urban design, 19(2), 189-210.

Carmon Popper, I. (2019) “Art as Preservation: Interventions in Sites-in-Conflict, Israel, 1948-2008. Technion – Israel Institute of Technology, Haifa.

Elfving, T., Kokko, I., & Gielen, P. (2019). Contemporary artist residencies: reclaiming time and space.

Mullally, S. L., & Maguire, E. A. (2014). Memory, Imagination, and Predicting the Future: A Common Brain Mechanism?. The Neuroscientist : a review journal bringing neurobiology, neurology and psychiatry, 20(3), 220–234.

Sandercock, L. (2003). Out of the closet: The importance of stories and storytelling in planning practice. Planning theory & practice, 4(1), 11-28.

 

ענת ליטוין היא אמנית וחוקרת הפועלת בשדה של תכניות שהות אמן כמעט שני עשורים ובוחנת את הזיקה בין אמנות, עירוניות ואזרחות דרך שהות אמנותית במרחבים ביתיים בעיר. היא מייסדת "פרויקט הוםבייס" ופלטפורמת "עירוח", המהווה חלק ממחקר הדוקטורט שלה במחלקה לתכנון עירוני בטכניון, בהנחייתה של פרופ' רחל קלוש.

הצג 7 הערות

  1.  Elfving, Kokko & Gielen, 2019
  2. ראו אידלמן וסלה־מנקה, 2014
  3. ראו מאואס ורוטמן, 2017
  4. Mullally & Maguire, 2014
  5. Sandercock, 2011
  6. Bakshi, 2014
  7. Carmon Popper, 2019

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.