הפלסטינים על הציר שבו נטע אלקיים נמצאת ממילא

״נטע אלקיים חיה בלב הסיטואציה הזאת, ונעה בדרכה המתונה בין הלבבות שיכולים לבעור ולהתהפך ברגע אחד לא מכוון. עומדת בלב ליבה של עוד דרמה פנימית קהילתית של העולם הערבי, והיהודיה הערביה נטע בתוכו״. אלברט סוויסה על דרישת ביטול השתתפותה של נטע אלקיים בפסטיבל Arabofolies בפריז

מכון העולם הערבי (Institut du Monde Arabe), אינו מוסד ניטראלי. ההפך הגמור, זהו אחד ממוסדות התרבות והאמנות החשובים בעולם, ואחד הפוליטיים ביותר שיש. IMA הוא מוסד לתרבות המזרח בכלל והעולם הערבי בפרט, ולא מעט סופרים מוזיקאים ואמנים יהודים שמוצאם ערבי (אבל גם כאלה שלא), נכללו במשך השנים בתוכניותיו. משמע, המדיניות של IMA היא שיהודי ערב הם ערבים בני דת משה כשם שיש מליוני ערבים בני דתות אחרות, שאינן האיסלאם. מניסיון של 14 שנים שבהם היה המוסד הזה משכן קבע שלי ובין המועדפים ביותר עלי בפריס, אני יודע שמנהלי המוסד הזה הם אנשים אולטרה פוליטיים ואידאולוגים, שעיניהם פקוחה היטב על כל פרט וניואנס ביחסים של העולם הערבי עם העולם המערבי. מצד שני, הנחת היסוד של IMA היא שהעולם הערבי הוא ריבוי עצום ועשיר ביותר שיש לתת לו פתחון פה רב תרבותי בלב ליבו של העולם המערבי. אין סיכוי שבעולם שאין הם מכירים את סיפורה של נטע אלקיים לפרטיו הממשיים והרעיוניים, ועל כן יש להבין שעל אף מודעותם הרבה והאוהדת ביותר לעניין הפלסטיני (האושיה הפלסטינית היא נושא מיוחד, מטופל ועקבי בו מיום ייסודו), הם החליטו להזמין את נטע אלקיים ב"עיניים פקוחות", ולא רק בידיים פתוחות. כלומר, בסיפור הדחייה הזה, יש לזכור בראש ובראשונה שהדבר נעשה, שאלקיים הוזמנה אל העולם הערבי ככל ערביה, על אף הידיעה הברורה שהיא ישראלית, והייתי אומר שיש בהזמנה הזאת הבנה עקרונית 'ממלכתית', של העולם הערבי, גם כלפי יהודים ערבים שהם אזרחי ישראל. ובלבד שיהיו כאלה, ערבים וערבים במשהו לעניין הערבי, וזו היא כל כוונתה ופעולתה הממשית של אלקיים כשהיא כותבת יהודיה בערבית.

נטע אלקיים בסרט של ג'ומאנה מנאע, ״A Magical Substance Flows into Me״. מנאע היא אחת האמניות הפלסטניות המחרימות
הפלסטינים דורשים מנטע אלקיים לגנות בפומבי את מדינת ישראל כתנאי לכניסתה לאחווה הערבית הרואה בה אחות טבעית. יש לדייק, הפלסטינים לא מחרימים לאלתר את נטע אלקיים על עצם היותה גם ישראלית, אלא רק דורשים שהיא תגנה את המדינה שמדכאת אותם ומחזיקה אותם בכיבוש מחפיר. ויש לדייק עוד יותר: הפלסטינים ״דורשים״, אבל בינינו, אנחנו יודעים היטב שהם בעצם מבקשים, לא דורשים. הדרישה היא משום שהבקשה אינה נאה ומתאימה למחאה בכלל ועל אחת כמה וכמה לא כשמדובר בסכסוכי דמים קשים. בכלל כך הוא ההיגיון הפסיכו פוליטי בכל תחומי מאבק קשים, ולא קשה לסבר את הדבר מבחינה פילוסופית (גנדי לכאורה מנגד). על כל פנים, אם לא ניתמם, לא נוכל שלא לשמוע מתחת לדרישה גם בקשה פשוטה: נטע, אנחנו סובלים, את משלנו, דיאלנא, תני לנו את הקול שלך להגנתנו. ואיך יעלה על הדעת שלא להישמע לבקשתו של הנאבק על עצמאותו וחירותו להשמיע את קולו בכל מקום וזמן? שאלה קשה ביותר, בפרט באופן שבו אנחנו מדמיינים איך השאלה ממש קורעת את הלב של נטע אלקיים, לאלה שמכירים אותה ואת כל מהות אמנותה המוזיקלית, הפלסטית, והפוליטית חברתית.
צריך לזכור, שבניגוד גמור לאידיאל האינדיווידואליזם באמנות ובמוזיקה העולמית מן המערב, כל כולה של אמנותה של נטע אלקיים, כרוב האמנות בעולם הערבי, היא אמנות קהילתית מן היסוד. ואני שוב מדייק, זו לא אמנות שפונה אל ה"אחר", מושג שמניח חוק יסוד הקודם לאחר, והוא האינדיווידואליזם שלא ניתן להעברה. בעולם הערבי ה״אחר״ הוא פנימי לאדם הקהילתי ולא קודם לו, כך תמיד נמצא משהו לירי, אישי, בתוך האמנות הקהילתית של אלקיים, בדומה לציירי המופשט הלירי, שהחדירו את האישי באוניברסלי, אך לא הקדימו אותו לו. כל כולה של אלקיים מתחיל מהילדה שרוקדת באמצע המשפחה ששרה ומוחה לה כפיים, בלב ליבה של העיירה נתיבות, אחת מהמעוזים של התרבות המרוקאית, תרבות שללא קהילה היא חסרת משמעות לחלוטין. כל כולה של אלקיים הוא השפה היהודית פרנקו-מוגרבית, אוזנה כרויה תמיד לשכנות המשוררות (עד עצם היום הזה!), עינה האוהבת עוקבת אחר החכמים ההוגים על הספסל, או המהלכים מעדנות בשמש הדרומית, וכן הלאה. משם היא עוברת אל הקהילה הגדולה, החוצה ערים וארצות, אל הים התיכון, אל העולם הערבי, וכמובן, אל הערביות המשותפת עם הפלסטינים.

ככזאת, אלקיים פועלת בעולמות שקיימים בהם ניגודים פנימיים ולא חיצוניים דווקא משום שהם קהילתיים, משום שהאחר הוא פנימי לקהילה ולא מחוצה לה. מטבע הדברים, אלו ניגודים הרבה יותר מורכבים מהמוסר המערבי שזרק לעזאזל את הקהילה והניח את האתיקה והמוסר מחוצה לה או עליון עליה. אינני מתכוון להגיד שזה טוב וזה רע, אלא רק שבמציאות בה אנחנו חיים זה שונה. במובן זה, השירה בערבית של נטע אלקיים היא, בין השאר, גם פעולה של איחוי וריפוי, איחוי מחדש של היהודי, האחר הפנימי של העולם הערבי, וריפויו. כי יש לזכור, העולם הערבי לא זרק וגירש את היהודי, אבל הוא העניק לו את פשרת האחרות הפנימית, ה״דימי״ המפורסם והידוע, שלא במהרה נשכח אותו. כשנטע שרה לעולם הערבי, היא גם שרה לערבי ששוכן בכל מזרחי, והערבי הזה רדוף בגעגועים אבל גם בכאב ובפגיעות שהמציאות הפוליטית בישראל לא מאפשרת איחוי וריפוי שלהם בקלות. בל נשכח, ובל ניתמם, רבים הם המזרחים שהמצב הפוליטי בישראל היטה אצלם את הרגשות האמביוולנטיים הפנימיים הללו לכיוון של עויינות או קיום סכיזופרני, בלשון המעטה. אלקיים חיה בלב הסיטואציה הזאת, ונעה בדרכה המתונה בין הלבבות שיכולים לבעור ולהתהפך ברגע אחד לא מכוון. בכך היא למעשה מתכתבת יפה עם האמביוולנטיות החברתית והפוליטית הידועה של המרוקאים במרוקו כלפי ישראל, ובה בעת מקבלים את אלקיים (ועוד רבים אחרים) בזרועות פתוחות. בכך אף הם יכולים לרפא את ייסורי האחר הפנימי שלהם, הדימי הצנוע והשקט שאותו הם נטשו ושאליו הם מתגעגעים בעת הזאת.
כלומר, ברגע זה, לאור האירוע האחרון, אלקיים עומדת בלב ליבה של עוד דרמה פנימית קהילתית של העולם הערבי, והיהודיה הערביה נטע בתוכו. כלומר, צודק IMA לחלוטין שהזמין את נטע אלקיים והציג בזה את עמדתו העקרונית, צודקים לחלוטין הפלסטינים שמבקשים מנטע אלקיים להשמיע את קולם בקול רם וברור, וצודקת נטע בכך שהיא יושבת בצד, קרועה בין הצדדים, ושותקת (מטפורית, כמחווה סימלית, כמובן שאין היא שותקת). לדעתי על נטע אלקיים לקבל את הבקשה באהבה, בדיוק בדרך העובדה שאין היא יכולה להיענות לה באופן חיובי ממשי. עליה לקבל את הבקשה/דחיה באהבה, המעשה נעשה, והוא פועל רבות לא פחות, ואולי אף יותר, על מנת להמחיש, לעורר, ולדברר את דרמת האחר הפנימי העכשווי של העולם הערבי, כלומר את העניין הפלסטיני, גם בלבותנו אנו המזרחים, הערבים היהודים מישראל.

3 תגובות על הפלסטינים על הציר שבו נטע אלקיים נמצאת ממילא

    סבי, ע"ה מאז שעלה לישראל ממרוקו לא הסכים לדבר מילה על מה שהיה שם מתוך יראת הרוממות וחרדת הקדש שבה ניגש להפריח את השממה בה מיקמו אותו ואת בני משפחתו בלב המדבר, אבל אחרי גלות נוראית ואכזרית בלב האומות.
    הפיכה של הנרטיב היהודי המרוקאי לנרטיב פלסטיני מקומי שזועק את זעקת הכיבוש היא תמוהה משטיחה ולא מדויקת בלשון המעטה.

    הרבה מילים שלא מתחברות – הדימי הזכור והמפורסם הוא לא פשרה – הוא מושחת פי אלף מה"סבל" של הפלשתינים שאוכלים את מה שבישלו. היהודים שברחו מספרד אחרי שהמוסלמים אסרו עליהם להתפלל והגיעו למחוזות הדימי שם שלמו מס גולגולת וכל ילד ערבי יכול היה לירוק עליהם ולהזכיר שהם כלום.
    הפלשתינים אומללים לא בגלל ה"כיבוש" אלא כי הם יושבים כבר מעל לשבעים שנה במחנות פליטים במדינות שלא מוענות לאזרח את מי שנולד שם לא מוכנות לתת להם לעבוד או לחיות כדי לנגח את המדינה שנתנה לנטע אלקיים חיים לא כמו דימי אלא כמו אזרחית.

    על כל ישראלי להצהיר מהי דעתו לגבי מעשיה של ישראל כלפי העם הפלשתיני והפלשתינים. אני מגנה את פשעי המלחמה שישראל מבצעת ובמיוחד אני מתקוממים נגד הריגת למעלה מ- 200 צעירים פלשתינים ופציעתם של מאות מהם, כאשר הם הפגינו ליד ״גדר הדמים״ בשנים 2018, 2019.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת