על אברי פיהם ועל עיני הפחת

"האמנות נוהגת מנהג סגפני להטיל על עצמה דיקטטים חריפים, מחניקים ומחטאים כגון ויתור מוחלט על הסיפור. הוויתור הוא מעשה הרואי שמוליד טהרנות והתבדלות, ושם, בצל הביטחון בצדקת הסגנון, הפריצה והדרך, מתהווה מנבטה לסיפורים חדשים ולספרותיות אחרת, שנולדת לא מדפי הספרים וממחשבו של המחבר אלא משפופרות הצבע ומהמכחולים". יאיר גרבוז על עדה עובדיה

היו ימים, והם הולכים ומתרחקים, שבהם, מתוך יצר הקיום שהוא ממילא גם יצר ההתפתחות וההשתנות, עולם האמנות הפלסטית ניסה, וזמנית גם הצליח, להקיא מקרבו את הסיפור ולמגר כל סימן ושריד לעלילה. הציור המופשט לזרמיו ולסגנונותיו היה סוג של תנועת שחרור פנאטית, בדלנית ולוחמנית. בדרך "נדיבה" של היפרדות רשויות וחלוקת רכוש הוגנת ככל הניתן, "הוחלט" כי מה שלסיפור ילך עימו אל דפי הספרים ויינעל שם, ומה שלצורה ולצבע ולחומר יישאר עם הציור ועם הפיסול וישלוט שם ללא עירוב. היו אלה גירושין בשל יחסים לא סימטריים. אפשר אפילו לומר – יחס משתלט ופטרוני של הספרותיות. כמו כל מהלך צודק ודורסני כאחד, גם למהלך זה היו תופעות לוואי בצורת אמנים רצועי אוזן שאהבו את אדונם הסיפור, ולא חפצו כלל לצאת לחופשי ולכפוף ראש ולעצום עיניים בפני הטוהר, הניקיון, הצורניות כשלעצמה, הפורמליזם וכל כיוצא באלה. אחרי ימים ותקופות שבהם העצמאות והבידול ליבלבו, נולדה בדרך הטבע אהבה פוליאמורית. בין הולדת המופשט לבין מות הציור והצלתו בידי הציור המושגי התקיימו אלף מיתות ואלף לידות, לרבות הולדת הציור הרע, שהיה אף הוא סוג של הלם מרעיד ומחייה.

האמנות נוהגת מנהג סגפני להטיל על עצמה דיקטטים חריפים, מחניקים ומחטאים כגון ויתור מוחלט על הסיפור. הוויתור הוא מעשה הרואי שמוליד טהרנות והתבדלות, ושם, בצל הביטחון בצדקת הסגנון, הפריצה והדרך, מתהווה מנבטה לסיפורים חדשים ולספרותיות אחרת, שנולדת לא מדפי הספרים וממחשבו של המחבר אלא משפופרות הצבע ומהמכחולים. בתקופות בלתי פלורליסטיות מתרבים הקורבנות, גדל העיוורון או ליתר דיוק – הראייה המעדיפה. במקביל, מלהיבה וסוחפת החלוציות האידיאולוגית. לעומת זאת, בתקופות פחות חד־משמעיות יכולים האאוטסיידרים להציג ולייצג עמדות אלטרנטיביות. אמנם בראשית המודרניזם ובטרם שליטת המופשט הושפעו אמנים רבים מאמנות חריגה, מציורי ילדים, מציורי פגועי נפש, מציורי קשישים וממה שכינו בשם "אמנות פרימטיבית", כלומר אמנות של תרבויות המצויות מחוץ לקונצנזוס המערבי. אך היה זה מבט קלפטומני. העיסוק האינטנסיבי והמתקן במגזרים ובמגדרים ובאחרות ובשונות תרם לצדק ופגם, ולו זמנית, בשיפוטיות. סוג חדש של חשדנות ליווה כל סוג חדש או מתחדש של אמנות. חשש כבד מתמימות בצד היקסמות גדולה ממנה ליוו תהליכים רבים. הציור של עדה עובדיה נמשה מן הביצה הזו בתהליך כמו רליגיוזי של לידה מחדש. משהו כגון: ישוע חזר אבל לא לחיים אלא לצלב. הוא מדמם שוב, אלא שהפעם הוא גם קורץ.

עדה עובדיה, "מנפחים/מוצצים ברוח Blowing in the wind", ספטמבר 2019, מתוך לוח שנה נערים. מידות 67×53 , צילום: אבי אמסלם

נדמה שלא רק המכחול הוא כלי עבודה של הציירת עדה עובדיה אלא גם הגרזן – החותך והקוטע והמסרס והפותח פתחים לנוזלי הגוף ולנוזלי הצבע. גם המספריים הגוזרות וחותכות הן סוג של מכחול וגם האיזמל. עובדיה קוטמת וגודמת ומחברת וקוטעת דמויות וחפצים, עצים ונופים, במהלכים שמעבירים את הצופה ממבוכה לבהלה ומשם אל הצחוק וממנו אל ההפתעה ומשם אל האין־מוצא או אל האין־ברירה. אין בציוריה איבר או פרט שאינם בעלי פוטנציאל הולדה, אין פרט שנולד ולא אירע לו קיטוע, ואין אורגניזם לא נרטיבי. כשפתח נפער נפלטים ממנו תוצרי המעשה הברוטלי ומציעים דינמיות והמשכיות משלהם. אין צורה תמימה שאין לה עתיד מפלצתי וכל נורמה תוטבע באירוניה. כל צורה שהיא מציירת היא צורה מופרית ויכולה בכל רגע להוליד מפלץ. ולבד מאלה משנים את פני הצורות הרוח והמים והברק והנזילה. המבט התמה ישאל: היש לכל אלה איזה תו תקן? איזה חוק עזר? איזה מעצור? צריך לראות קבוצת עבודות כדי להרגיע את החשש ולהשתמש בו שימוש מעצים: הציורים שלה מסכני תקן, מערערי ידע, ובתור שכאלה חודרים את שריוני ההרגל. ואם תתגנבנה אל המחשבה מילים כגון תמימות וילדותיות, ואפילו ניצול רגשי והתרפקות, דעו לייצב אותן בעזרת מירכאות כפולות.

"לאומללות פנים רבות. רעת הארץ פושטת ולובשת צורה, כמו הקשת היא נמתחת למלוא האופק, וכמותה ירבו גווניה, ברורים ונבדלים ובה־בעת נמסכים זה בזה בחשאי. כמו הקשת היא נמתחת למלוא האופק! כיצד זה הפקתי מן היופי תו של מיאוס, ואת סמל השלום גילגלתי במשל של צער? אך כמו בתחום המוסר, שבו נגזר הרע מן הטוב, כך מהשמחה נולד האבל. זכר האושר שידענו הוא המענה אותנו עכשיו, או לחלופין, ייסורי ההווה יונקים מסערות הלב המתעלות אשר אפשר היה להן לקרות".1

החופש לאבד את הרסן יוצר מן מכונת אנימציה פיגורטיבית־פרימיטיביסטית שבה דבר מוליד דבר בשעה שהוא מזיק לדבר נוסף. טינגלי בארץ הפלאות האכזריות. גם לראש כרות יש חבל טבור. מעשי אכזריות הופכים גם לבדיחה כאשר הם מקבלים אופי של חד גדיא: ושחט למלאך המוות… דשחט לשוחט… דשחט לתורה… דשתא למיא… דכבא לנורא… דשרף לחוטרא… דהכה לכלבא… מה ששנוא עליך תגביר ותעצים. התספה צדיק עם רשע? בוודאי. התוצאה היא גם הסיבה. זו הסיבה שהציורים של עובדיה אינם אילוסטרטיביים, הם אוטרקיים; הציור מכיל את התוצאות שהן גם המניעים.

מראה הצבה מתוך "לאנצ' טיים", עדה עובדיה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, 2021, צילום: יגאל פרדו

בדרך כלל ציורי זוועה והפחדה מקושרים בעיקר למלחמות עקובות מדם או לסצינות דתיות הניזונות מאמונות בדבר שכר ועונש ולמושג מתיר הדמיון – הגיהינום. האירועים שמתרחשים בציוריה של עדה עובדיה אינם עוסקים בפסקי דין נגד האשמים אלא במצבם חסר הסיכוי של החפים מפשע. זהו הצד הפוליטי של ציוריה, צד שההומור ממתן וממסך אותו. טריוויאליות של רוע ואכזריות כדרך הטבע וכמנהג העולם וכיחסו התמידי של החזק אל החלש. האם הסצנות המקאבריות שלה עוסקות בקרוב או ברחוק? במוכר או בדחוי? כרגיל התשובה נמצאת בשאלה. לרגעים הם ברחוק ולרגעים בקרוב ולרוב באין הבדל שבין אלה לאלה. אני מציע דרך ראויה להתקרב ולהיבלע בציוריה, לתאר אותם בקול רם ובדיקציה מודגשת כמו כתב חדשות המתאר ארוע טבח. תיאור ולא אשמה. תיאור ללא קריצה. אלימות בלי סנגוריה. אילו האלימות הייתה יודעת כמה היא אלימה היא הייתה מתה מצחוק. אילו הצחוק היה יודע כמה הוא מצחיק היה משתדל עוד יותר. נסו לחבר סיפור לפי הציורים שלה ולא תצליחו. הוא טבוע בחומר ובברק ובגודל ואי אפשר למשותו מהציור. היא יוצרת מטמורפוזות ולא עלילות.

דווקא הציור הזה הכה פיגורטיבי והכה נרטיבי דורש שייזהרו בו במילים ובפרשנויות כי במיוחד אלה יכולות להפוך אותו לאילוסטרציה. הרעיונות הטבועים בציור אינם מבקשים שיימשו אותם משם, כי אם יעשו זאת כמעט לא יישאר דבר; תישאר סתם שלולית מעופשת וצפרדע שכמעט אנסו אותה להיהפך לנסיכה. נניח שיש לצייר רעיון או תחושת רעיון או דגדוג של תוכן, והוא מצייר, והוא מתאר, ומספר, והנה מגיע הצופה, המבקר, ומחזיר את הציור למקורותיו, לבעליו הנבוך, והציור הופך בחזרה לרעיון. זה כמובן אירוע טרגי הרבה יותר מפוליטי. צריך לכתוב בשולי הרעיונות ובמרכז הראייה. צריך לכתוב בדרכים עוקפות. בדרכים שאינן מחזירות את חומרי הגלם למזווה. התרשמות ולא פיענוח. כשאני מתבונן בציורים הללו אני מרגיש אימה שמוגשת באמצעות שאיפת הליום ומגחיכה את הקול הנבהל. מצחיקה את הצעקה. והקולות הם קולות לידת ההתיילדות. הם קולות של נוטלת רשות ולא שואלת. עדה עובדיה יודעת לצייר זוועה ביד קלה, לגדוע באבחת מכחול, לאפר פרצופים באימה נדהמת, לקחת את המגיע, לתת את הנדרש, לצייר כדי לא לדבר פוליטיקה אלא לעשות במכחול.

כדרכי אני משתמש בפנסים מן הספרות:

"מהו אובדנה של עין לעומת ארשת העצמאות והבוז המחציפה שבה הביטה בי לאחר שיצאה. (…) המוט כבר שקע מהלך שנים עשר סנטימטרים לעומק צווארי; ולא נותרה אלא פיסת עור קטנה להבקיע. שמחתי הייתה שלמה, כי חשתי שבתוך כמה רגעים לכל היותר יימצא לי מפלט ממצבי המציק. (…) לא הצטערתי לראות את הראש שגרם לי מבוכה כה רבה נפרד סוף־סוף מגופי אחת־לתמיד. תחילה התגלגל במורד המגדל, אחר נח כמה שניות בתעלת הניקוז, ואז שם פעמיו בזינוק נחשוני למרכז הרחוב".2

עדה עובדיה, "קרררררלה והברבור שלה:, 2019, לוח שנה חיית אדם, מידות 68×53, צילום: אבי אמסלם

ישנם גוונים רבים וסגנונות הרבה לציור פיגורטיבי שאינו ריאליסטי, וכבר דיברתי על המתיילד ועל הפולקלוריסטי ועל המעתיק מהזר והאחר ועל האאוטסיידר. אחת הצורות הנפוצות לשנות פני דברים ולהעמידם על דיוקם באמצעות הדמיון הוא הסוריאליזם הבא מן החולם וממעמקי הלא מודע. הציור של עובדיה אינו סוריאליסטי אם כי גם אי אפשר לומר שהיא אינה נוטלת ממנו קורטוב או שניים של היתרים והגזמות. אבל מאחורי הסוריאליזם מסתתר הגיונו של החלום, שאינו מתעלם מהמציאות אלא רק מחלק מחוקיה כמו למשל כוח הכבידה. בחזיונותיה ישנם היתרים שנגנבו מן החלומות אך ברוב המקרים מדובר בדמיון אחר מזה המתגלה בחלומות. בגיהינום שאין בצידו או מאחוריו גן עדן וגם מדובר בחופש לא רק אסוציאטיבי אלא גם, ואולי בעיקר, חופש ההמצאה המתקבל בעזרת המהירות. עדה עובדיה היא אכן ציירת מהירה, נחפזת ופרועה, וגם אם היא נתקלת לפעמים במציאות טריוויאלית, היא מדלגת מעליה בשל חוסר הרצון או הנטייה להשתלב במסורת ולהיכנע לקונפורמיות של מצוות אנשים מלומדה. יש לה מיתוסים ברקע והיסטוריה ואקטואליה במסכים האחוריים שלה, אבל המהירות מאפשרת לאסוף מכל אלה רק חלקים קטנים, שברי רעיונות.

היא מציירת כאילו הציור ניצב והיא ומכחוליה וצבעיה יושבים על קרוסלה, ובכל פעם שהיא מגיעה אל הציור בסיבוביה היא צריכה לעולל ולחולל בו דברים קצרים אך משמעותיים. יש משמעות פוליטית של ממש ללצייר ציור גיהינומי ולא להאמין במציאותו של גיהינום.

אני מביט בספר שבאופן מקרי מצוי על שולחני ומכריח אותו להשתדך למה שעולה כאן מן הכתיבה:

"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים: כך אהבו לומר בוני הסוציאליזם. אבל מה קורה כאשר אם מניחים את הגרזן, מגלים שבמחסן העצים כולו אין דבר מלבד שבבים? (…) ולמרות הכול, אף שאין שני לו בתיאור עריצים מבוססים בדם עד ברכיהם, שייקספיר היה נאיבי במקצת. כי למפלצות שלו היו ספקות, היו להן חלומות, נקיפות מצפון, רגשות אשם. הרוחות של קורבנותיהן התייצבו בפניהן. אבל בחיים האמיתיים, במשטר טרור אמיתי, מהו מוסר כליות? מהם חלומות רעים? כל זה אינו אלא סנטימנטליות, אופטימיות כוזבת, תקווה שהעולם יתיישר לפי רצוננו במקום שיתקיים כמות שהוא. אלה החוטבים עצים וניתזים שבבים, אלה המעשנים סיגריות 'בלומור' מאחורי שולחנות כתיבה ב'בית הגדול', אלה החותמים על צווים ומקיימים שיחות טלפון, הסוגרים תיקיות ובה בעת סותמים את הגולל על חייו של אדם: כמה מהם סובלים מביעותים? מי מהם ראה אי־פעם רוח רפאים גוערת בו?".3

ציוריה של עובדיה אינם גדולים והיא נוטה לעבוד הרבה על גדלים אחידים. היא מציירת על נייר עם צבעי אקריליק ולכה מרחיקה ומנכרת. הציורים האלה מבקשים קרבה והם בולעים את המסתכל עד שהוא נסוג לאחור ומסתקרן מחדש ומתקרב שוב. יש בהם תנועה רבה, גם הגופים נעים ופועלים ומופעלים וגם המריחות תזזיתיות ודינמיות ושותפות עיקריות ביצירת קסם מעורר אימה. היא מצטיינת בטייפקסטינג, כלומר ביכולת להעניק לדמויות ולחפצים אפיונים מייצרי היגיון פנימי. היא משכנעת את העין שלמי שיש פה כזה כמו שהיא ציירה ממילא יהיו לו עיניים כאלה וציפרניים כאלה וחומריות כזו ועכירות כזו עם צבעים בוהקים פתאום, וכשאנו מתארים את התזזית היא נעשית יותר ויותר הכרחית. בכל גוף שהיא מציירת יש חלקים עודפים ולרוב גם חלקים חסרים או קטועים או דגנרטיביים. ולכל העדר וריק ופתח ובור יש אמצעים של הולדה ובריאה ומאז ומעולם השער, ובעיקר זה של האישה, משמח את היד המשרבטת והן השערות יודעות להיות תולעים ונחשים ואזיקים. ידיים שהן שעת סיפור ופחד שמתחבר להומור בעזרת הליפסטיק המופרז של השפתיים עם האודם המקשט והמחשיד והמסגיר והנוגס. כל אירוע דרמטי כגון יריית רובה הוא בעצם גם סתם התזת מכחול או נזילת צבע שקיבלו כיוון דינמי של אירוע אלים. מבחינה קולוריסטית היא בעלת סקאלה מגוונת אך הכל בא מהשחור ולפעמים שב אליו.

עדה עובדיה,"My love 007", אפריל 2019, לוח שנה חיית אדם, מידות 67×53, צילום: אבי אמסלם

לא אהבתי את הכינוי האפולוגטי שנתנו בשעתו לציורים מתיילדים בעבר: "הציור הרע". גם עם המירכאות זה נשאר אפולוגטי. הוא ישיר ומהיר וראשוני וכמו חובבני אבל לסבלנים תהיה תמורה מלאה. אני מציע לקרוא לו "ציור שהכל בו מותר" אולי אפילו "ציור הזנקה" – מרוץ שליחים של התרחשויות שנורו מהיד הנפחדת. "ציור מנביט" – ציור שבו יצורים מעוברים מנביטים לעצמם נופים. הקומפוזיציות שלה הן אוטרקיות. אין הצופה נשלח אל מחוץ לציור, אין הוא משלים פרטים בדמיונו, אין הוא הופך את החידתיות לחידה. הציור אינו נובע מתוך עולם אלא הוא עולם. כשם שליד קטועה אין יותר המשך במקום אחר כך גם לקיטוע הציור כשהוא נכון אין המשך מחוצה לו. בז'אנר הזה קל מאוד ליצור סגנון מזוהה שמתחלף במהרה במאנייריזם מיתמם. אבל למרבה היופי עובדיה אינה נתפסת במלכודות אלא להפך, היא זו שמייצרת אותן והיא שלוכדת בתוכן את ייצוריה שאינם מאושרים אמנם אך הם פעילים מאוד ומלאי חיים קשים.

דיברנו כאן בציור שאין לו אליבי לא בדת ולא בפולקלור. לא במשלים ולא בגיהינום. אין לו גיבורים קבועים ולא היררכיה של תפקידים. הוא לא עוסק בתירוצים ולא בסיבות. יש בו טורפים ונטרפים. הכוח והדמיון ומה שנאסף בזרימתם, מהפוליטי לחוסר השחר, מהזעזוע לפרוע. זה הכוח שזכה בו הציור ממותו הזמני – עוד חופש. יש אצלה אימה מרפאה. אלף מיתות ואף לא חיי שיעמום אחד. זהו ציור שמכעיס את השמרנות, שמרגיז את ההרגל, שמזרים את הדם והצבע. יש בו אסונות קורצים בחיוך.

זו לא רשימה שבאה לפרק גוף עבודות לפרטים ולמושאים. גם לא התכוונתי להקל על הנבוכים או לחזק מישהו בדעותיו ובהשקפותיו. היא נולדה והתגבשה מתוך הראייה והניסיון לספר מה ראיתי; בראשונה במוזיאון הרצליה ולאחרונה במוזיאון בית אורי ורמי בקיבוץ אשדות יעקב. בעקבות הראייה באו ימי חשיבה וימי עשיית פתקים וימי סימונים וימי ציטוטים.

"חרון הסערה שכך מיד, ודומיית מוות השתררה בכל. להבה לבנה עטפה את הבניין כתכריך, מתאבכת למרחקים דוממים ומפיצה על סביבותיה נוגה מעולם אחר; ועננת עשן שקעה לרבוץ על החומה בצורתו האדירה והברורה של – סוס".4

עדה עובדיה מספרת ציורים מתוך החושך. ציורים מתבשלים במיצים של עצמם. עיניים להם ויראו. נדמה שהציורים רואים אותנו. הציורים מפנים כלפינו עיני חשד. אין להם סימפטיה לריח שביעות הרצון שעולה מאיתנו.

"לאנצ' טיים"/ עדה עובדיה
אוצרת: סמדר קרן
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד
נעילה: 16.10.21

הצג 4 הערות

  1. אדגר אלן פו, "מצב ביש" וסיפורי אימה אחרים. תרגום: עודד וולקשטיין. פרדס הוצאה לאור.
  2. אדגר אלן פו, "מצב ביש" וסיפורי אימה אחרים. תרגום: עודד וולקשטיין. פרדס הוצאה לאור.
  3. ג'וליאן בארנס, "המולת הזמן", הוצאת כתר. תרגום: קטיה בנוביץ'.
  4. אדגר אלן פו, "מצב ביש" וסיפורי אימה אחרים. תרגום: עודד וולקשטיין. פרדס הוצאה לאור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.