יחי הבורגנות!

"הקול שעולה מתערוכתה של זרחיה אינו מבקש לחתור תחת סגנון שלם שהשתרש בארץ במשך מאה שלמה, אלא לבטא את יחסה האישי כלפי ההשתקה וההדרה שהביא עמו סגנון כזה בשם המודרניזציה והישראליות החדשה. הייחוד בעבודתה הוא הזיהוי של מושא המחיקה התרבותית והחיפוש האמנותי לביטוי עקבות הרפאים שלו". הדרה שפלן קצב על התערוכה "ידיים טובות" של דליה זרחיה

צירוף המושגים 'קדושה' ו'בורגנות' אינו צירוף שכיח כלל וכלל. בעוד שלקדושה נדרש קשר לכוח רוחני כזה או אחר אשר מקנה לחפץ סיבה להיותו ראוי לפולחן והערצה, הבורגנות נתפסת כבעלת תחומי עניין חומריים וכבעלת טעם בינוני, גשמי וחילוני.

עם זאת, תערוכתה של דליה זרחיה "ידיים טובות" (אוצרת: הגר רבן, בית האמנים ע"ש זריצקי בתל אביב, אפריל-מאי 2021) עוטפת את תשמישי הבורגנות באווירה של קדושה עודפת, כזו שכמעט גורמת לצופה לכרוע ברך, להשתתף בטקס, להדליק נר או לעצום עיניים ולחלום.

מצעד מוזר של גביעי יין מקריסטל, סכו"ם כסף מעוטר, צלחות חרסינה מקושטות, מפיות קרושה, בובות פורצלן קטנות, פריטי ריהוט בורגני ועוד מאורגנים במבנים דמויי מזבחים, איקונות או ויטרינות, ומהדהדים זיכרון של עבר רחוק, אפוף ריח נפטלין מהול בבושם נשי ישן או, כמו שסבתי הייתה אומרת, "פרפיום".

דליה זרחיה, "אילו השולחן יכול היה לדבר", פרטי סכו"ם על שטיח מטופל,  4x124x68 ס"מ, צילום: אבי אמסלם

הרושם הראשוני הוא של יצורי כלאיים המורכבים מהמוכר מצד אחד והסתום מן הצד השני. חפצים היברידיים שחלקם נוצרו ע"י בעלי מלאכה וטופלו על ידי האמנית, שהמשיכה בעמלנות לתפור, לרקום, להדביק ולחבר מין עם מינו ושאינו ממינו באמצעות פרקטיקות אמנותיות ומלאכות יד שכמעט וחלפו מן העולם. לכך מתייחס שמה של התערוכה, "ידיים טובות", מעין הומאז' לבעלי מלאכות שרכנו מעל מכשירי עבודתם ועמלו למען הקניין הבורגני.

במובן החברתי-תרבותי, התערוכה מרפררת למתח שבין מעמדות הזעיר בורגנות והפרולטריון, שייצרו את החפצים המקושטים, ובין מעמד הבורגנות שקנה אותם והתעשר מניכוס אמצעי הייצור והערך העודף של התוצר. מתח ישן שהלך ונעלם עם התגברות השפעתה של המהפכה התעשייתית, הכחדת מעמד בעלי המלאכה וטשטוש מעמדות חברתיים והטעמים האסתטיים המובחנים שלהם.

במובן האסתטי, התערוכה מעמידה כתב אישום חריף כנגד האסתטיקה המודרניסטית המינימליסטית כפי שהגה אותה האדריכל אדולף לוס. ב-1908 כתב לוס את מאמרו "קישוט ופשע", בו העמיד תזה אסתטית חדשה.1 הוא ביקש להניע מהפיכה תרבותית-אסתטית אשר תנקה ביסודיות את הסגנונות שראה סביבו: יוגנדשטיל, ארנובו, קלימט ואגון שילה, רגש ודקורציה, ותציב מולן אסתטיקה מודרנית בעלת שפה צורנית בסיסית, גיאומטרית, פשוטה ונעדרת קישוטים. לוס היה הראשון לנסח את מה שיקרא אחר כך פיוריזם, מינימליזם, פונקציונליזם, ברוטליזם, הרבה לפני האדריכלים לה קורבוזיה ומיס ון דר רוהה, שאף טבע את המשפט  "less is more".

דליה זרחיה, "מפה טופוגרפית", מכונת תפירה, חוטי רקמה, 29x40x16 ס"מ, צילום: אבי אמסלם

מעבר להיותו מהראשונים לנסח את האסתטיקה המודרניסטית, חשוב להבין את השפעתו על התפיסה האסתטית הדומיננטית בתקופתנו, כי המהפכה שביקש להוביל הצליחה והאסתטיקה העיצובית השלטת עד היום דורשת קווים נקיים וישרים, מינימליזם, צבעי לבן, שחור ואפור או מראה מונוכרומטי עם נקודת צבע אחת או שתיים להדגשת "הפשטות".

למהפכה שהצליחה יש ממד מעניין ב-2021, ולו בזכות המפגש הידידותי בין הטעם הבורגני והאליטיזם האמנותי. בעולם של רעש חזותי אפילפטי עומד המינימליזם איתן כדיבר הראשון של עיצוב הבתים. בעולם פוסט-מודרני של ציטוטים, עליית קולו של האחר ושבירת המטה-נרטיב, מרכינה האמנות את ראשה מול הדיבר הראשון שלה: הניקיון. לא מפתיע, אם כן, כי בסמוך לתערוכתה של זרחיה הוצגה בבית האמנים התערוכה "סוד הצמצום" (אוצרת: ענת גורל רורברגר), אשר העלתה על נס את הסגנון האמנותי החסכוני, הפשוט, נעדר הקישוט והמאופק.

הקול שעולה מתערוכתה של זרחיה אינו מבקש לחתור תחת סגנון שלם שהשתרש בארץ במשך מאה שלמה, אלא לבטא את יחסה האישי כלפי ההשתקה וההדרה שהביא עמו סגנון כזה בשם המודרניזציה והישראליות החדשה. הייחוד בעבודתה הוא הזיהוי של מושא המחיקה התרבותית והחיפוש האמנותי לביטוי עקבות הרפאים שלו.

דליה זרחיה, "אמא של גבי הייתה עושה סיאנס", עץ, זכוכית, מתכת, אקריליק, תאורה וויניל
96x26x31 ס"מ, צילום: אבי אמסלם

הצמצום המודרני נפגש בארץ עם תרבות חלוצית שעברה תהליך של מיסוד והפנמה של ערכי הציונות בכלל והקיבוץ בפרט. קונפליקטים של תרבות עירונית בורגנית מול תרבות חלוצית סוציאליסטית, אוניברסליזם מול מקומיות, דיבור באמצעות סגנונות מודרניים ושפות אסתטיות מעודכנות מול דרישה לאותנטיות, מסורת מול חידוש, ומעל לכל השאלה "מה מזוהה כישראלי? מהי אסתטיקה ישראלית?". תמר אלאור ומוטי רגב מזהים את השפה החדשה, בתיאורם את מוצרי משכית, כ"מקוריות, אנטי בורגנות ובידול",2 ומעידים בכך עד כמה שדה המיקוח בתרבות הישראלית, על שלל הקונפליקטים שבו, דאג לחתור תחת ערכי הבורגנות האירופאית ומסמניה הבולטים. אחת התוצאות המובהקות של תפיסה כזו הייתה הבחירה בדלות החומר כשפה אסתטית-חומרית, אשר הפכה, כמו שכתבה שרה בריטברג-סמל, להיות "הדרך הישראלית לתיאור העולם".3 את מאמרה המכונן בקטלוג "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" כתבה על אמנים ואמניות שרובם ילידי הארץ, חלק ניכר מהם תל אביביים, וכמו שכינתה אותם "'לילד התל אביבי' אין דת, אין עם, אין ארץ. יש עיר". או בשם נוסף "'הצבר המנושל', זה אשר שיבץ את היהדות תחת הכותרת 'הגולה הממארת', התנער מן המיתוס הציוני על הפאתוס שבו… בז לדקדנטיות הבורגנית האירופאית שכולה קניינים גשמיים".4 היו אלה אמנים ואמניות שבשנות ה-80 העידו ביצירתם על הצורך באיקונוקלזם, בחתירה לשחרור מעולם הסמלים, שחרור מזיכרון העבר, מרגש. מחיקה.

גם זרחיה היא ילידת הארץ, ירושלמית בילדותה, תל אביבית בבגרותה, אך בתערוכה זו, כמו גם בקודמותיה, נדמה כי פעולותיה עובדות להשבת התרבות הבורגנית האירופאית הישנה, זו שלפני לוס, בה לחומרים היו נשמה, זיכרון וזמן.

בעוד שלחפצים המודרניים התעשייתיים אין עבר, אין ידיים, אין זיכרון, התערוכה "ידיים טובות", באוצרות חכמה, מציגה מעין חדר פלאות של חפצים שאינם נראים בני זמננו. זרחיה פועלת להשבת הזיכרון האישי והקולקטיבי של תקופה אבודה כפליים; גם עבור התרבות הישראלית שלנו שהתכחשה לעברה הגלותי וניסתה להמציא לה תרבות מערבית מודרנית,  וגם עבורה באופן אישי. בשיחה אישית סיפרה לי האמנית כי גדלה וחיה בבית בורגני שאימץ את יסודותיו של לוס והתכחש למקורותיו התרבותיים מאירופה. נדמה כי זרחיה חוזרת אל הניחוח האבוד של בית סבתה ומדלגת על בית אמה.

שובו של הזמן המודחק הוא תמיד געגוע למה שלא היה, מפצה על איזשהו חוסר. "לא היה לי חום בבית" היא מספרת לי, "זה היה דור שממעט במילים ובמחוות". דליה מחפשת דיבור; הדיבור שלה הוא אקלקטי, יש בו עושר ויזואלי, עודפות רגשית, מה שנתפס במינימליזם כפטפוט, כנשי, כרעש. הוא מספר סיפורים ובעצם מנסה לחבר בין הזמן האבוד להווה כדי לבנות את 'הבית' מחדש, לחבר בין המוכר למדומיין.

כך למשל בעבודה "אמא של גבי היתה עושה סיאנס", שנוצרה מתוך זיכרון ילדות של זרחיה. העבודה מורכבת מפריטים שונים שלכל אחד מהם היו חיים אחרים לפני כן. הם מורכבים יחדיו כדי לעורר זיכרון ילדות שלה על אם חברתה, שערכה מפגשי סיאנס במחסן חשוך. גב של מראה ישנה ארוכה הפך לדימוי ניצב המזכיר את השולחן הארוך סביבו ישבו המשתתפים בטקס, כוס שמפניה הפוכה מגלמת את החומר המצביע על נברשת הקריסטל המאוירת מעל השולחן, ומתחת לכל אלה  קערת פליז המאירה את החלל החשוך. למרות שעטנז האלמנטים יוצרת העבודה תחושה מהודקת של משהו שלא היה אך אנו נזכרים בו שוב ושוב, של פולחן, קדושה ומיסטיקה, של קטנות האדם למול הלא נודע.

דליה זרחיה, "מונוגרמה", 2015, תיבת אקורדיון, פליז, חוטי כותנה, מחטים, מתכת, לבד, 60x65x16 ס"מ, צילום: אבי אמסלם

העבודה "מונוגרמה" מציגה מזוודה ישנה שנמצאה בפח האשפה, פעורה לרווחה ומגלה מרחב מואר ואדום. זוהי למעשה תיבה לנשיאת אקורדיון אליה חיברה האמנית שורות תלויות בסך של מחטים וחוטים, מעין מסך של גדילים אשר מבעדו נראית מונוגרמה רקומה, אותה מונוגרמה שאמה רקמה לנדוניה שלה. נדמה שהתיבה נפתחה לרגע כדי לחשוף את צלילי האקורדיון ורקמת הנדוניה, שניהם כמעט ואינם נשמעים ונראים היום ושייכים לתרבות הולכת ונשכחת.

לעבודה "המנגינה שלא נוגנה" נמשכתי בחבלי קסם. בקופסת עץ פשוטה חורי הצצה מושכים את המבט אל קסמו של נשף וינאי עם נברשות זוהרות וכלי קריסטל בוהקים. הם מסתחררים ואני איתם, מדמיינת את עצמי בנשף שמעולם לא הייתי בו. שומעת ברקע את הדנובה הכחולה של שטראוס. ואלס וינאי מציף את דמיוני. זהו בדיוק הוואלס שמבטא את רצונותיה של האמנית; הוא נכתב במקורו כשיר הלל לאור החשמל החדש המאיר את הרחובות בווינה, כלומר, לסימן הגדול של המודרנה. שטראוס לקחו לאחר כמה שנים ועיבדו לתזמורת מיתרים לתערוכה בפאריז. זוהי הבורגנות המודרנית שנעלמה כשלוס בא וניקה אותה.

דליה זרחיה, "המנגינה שלא נוגנה", בובות חרסינה, עץ, זכוכית, מנגנון חשמלי, עינית פלסטיק ועץ,    50x53x72ס"מ, צילום: אבי אמסלם

זיכרונותיה המבליחים ועולים של האמנית מעוררים גם את שלי. בילדותי נהגתי ללכת עם אמי לשוק הפשפשים ביפו כדי לרכוש רהיטים וחפצים מעולם הולך ונעלם של עבודת יד, של פיתוחי עץ ופיוטר, של סגנון שלא ראיתי בבתים של חברותיי ואף לא של סבתי, אם אמי. מהעולם העשיר של ריהוט מסוגנן וחפצים מפוארים נשארו בבית סבתי רק מפיות הקרושה ומפיות רקומות, סכו"ם עם פיתוחים. לא הרבה מעבר לזה כי שאר החפצים היו יקרים מדי או לא הצליחו לעבור מאירופה לארץ. כמו בשוק הפשפשים גם התערוכה צפופה וגדושה. בחלל קטן ולא מסודר על פי גריד של קווים מאונכים ומאוזנים, מצטופפים להם פרטי קדושה. היומיומי שנטבל באמבט של זיכרון והפך לקדוש.

"המנגינה שלא נוגנה", מבט מבעד העינית. צילום: אבי אמסלם

מחיקת הזיכרון התרבותי היא פעולה שמשותפת לתרבות הישראלית מאז קום המדינה. בשנים האחרונות מתקומם השיח המזרחי כנגד מחיקה זו ומעלה תרבות עשירה שהושתקה באמצעות "כור ההיתוך".

התרבות הבורגנית האירופאית של המאה ה-19 מצאה את עצמה בפח של ההיסטוריה הישראלית עקב תפיסתה כגלותית, מצד אחד, וכלא מודרנית מן הצד השני. זרחיה היא מהאמניות שמוציאות אותה לאור שוב.

הצג 4 הערות

  1. לוס, אדולף (2008). קישוט ופשע. בתוך: דיבור לריק, למרות הכל: מבחר מאמרים. תל אביב: בבל.
  2. תמר אלאור ומוטי רגב (2017). כינונו של סגנון ישראלי, 1973-1967. עיונים בתקומת ישראל ( כרך 11) ישראל 77-67 , עמ' 333-308.
  3. בריטברג-סמל, שרה (1986). דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית (קט.), מוזיאון תל אביב, עמ' 9.
  4. בריטברג-סמל, שרה (1986). דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית (קט.), מוזיאון תל אביב, עמ' 12.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.