אמנות המפה: צלקות, מחיקה, תפירה וחבישה

"העיסוק במקום במהלך פרק חיים של עשרים שנה הוא בעל משמעות. ההתמודדות היא עם הנעדר הנוכח במפה, אשר מקנן בגוף ובנפש – כי אין חציצה בין מרחב החוץ ובין מרחב הפְּנים האינטימי". גליה בר אור מתוך קטלוג התערוכה "ארץ פצועה" של אריאן ליטמן

עשרים שנים חלפו מאז יצרה אריאן ליטמן את עבודתה White Land (2001), שפתחה שער לפעילותה הנמשכת בשדה המיפוי באמנות והייתה לנקודת ציון באמנות ישראל. מאז ואילך התמקדה אמנות המפה שלה במרחב ירושלים וסביבותיה, ובה פיתחה שפה ומבע ייחודי משלה בסדרות כגון Border Land ו-Wounded Land.

נדמה שלא במקרה פנתה ליטמן לעסוק בהקשר מקומי של ירושלים ולא בהקשר קרטוגרפי כללי של ארץ ישראל, ברוח הסדרה המוקדמת. לא הדימוי המושגי, ה-"Land", הוא שהעסיק אותה, אלא זה שנקשר למפות האורבניות. Land – כ"שטח", וגם קרקע וארץ ואדמת מריבה הגובה מחיר זה דורות. זה מרחב חיים אישי וקיומי של אישה, מהגרת, אם, אמנית, אזרחית. לאורך כל הדרך, המרחבים האלה מוטמעים זה בזה באמנות המפה שלה כהתנסות חיים .

העיסוק במקום במהלך פרק חיים של עשרים שנה הוא בעל משמעות. ההתמודדות היא עם הנעדר הנוכח במפה, אשר מקנן בגוף ובנפש – כי אין חציצה בין מרחב החוץ ובין מרחב הפְּנים האינטימי. מרחבי החוץ והפנים משתברים, מחלחלים זה אל זה ומשתקפים זה בזה.

הייחוד בתערוכה "ארץ פצועה" בגלריית סדנאות האמנים (2021) הוא, שיש בה סגירת מעגל, כי שוב חזרה ליטמן להציג עבודת-מפה של ארץ ישראל. לדבריה, מצאה טעם בכך בתקופת הקורונה וסגירת גבולות הארץ. העבודה המרכזית, "ארץ פצועה", הסתיימה סמוך למועד הפתיחה והוצבה על משטח, כמו מפת קרבות עצומה שגודלה שלושה וחצי מ', חלקיה חוברו לה יחדיו, חושפים שברים והתנגשות בין מרקמיה. גוף המפה בנוי ממפה בגודל אמתי, מפת הדרכים של ארץ הקודש ישראל-פלסטין (פרייטג וברנדט 2016), שליטמן חבשה בחבישות סטריליות וגבס תעשייתי, שכבה אחר שכבה. כמו בשכבות ארכיאולוגיות ניתן לזהות מעליה שתי מפות נוספות החבושות גם הן: "מפת רמזור" הקורונה של פורטל החירום הלאומי, ומפת מחאת הדגלים השחורים. החומריות הזו המעניקה תחושה של מצע קרקע, נושאת הוויית זמן מרובדת. היא מסומנת במפות הללו שהן כמו משקעים ארכיביים הנטועים בקרקע הארץ ובליבה הפוליטית, תרבותית וחברתית. ליטמן רקמה בחוטי רקמה צבעוניים: בירוק היא הגדירה את הגבולות כולל יהודה ושומרון והגדה המערבית (ה"עובר"). בצבעים ורוד, כחול ושחור היא סימנה את הכבישים, הגשרים והצמתים של הפגנות המחאה. ואילו הנגיעה האחרונה שלה במפה, הכתמים האדומים, הם תוצאה של ההסלמה האחרונה בין חמאס לישראל והתסיסה האזרחית האלימה הנרחבת שהתרחשה בכל רחבי הארץ ובמיוחד בערים מעורבות יהודיות-ערביות.

הרקמה בצלבים, המזוהה זה דורות עם הפעולה הנשית, הצטלבה בעבודתה לאורך השנים עם סימן המחיקה ועם הפעולה הכירורגית של סגירת פצע.

אריאן ליטמן, "ארץ פצועה", 2021, מפה, חבישות גאזה סטריליות, קלסימו, דיו, חוטים ובד, 170X340 ס״מ, צילום: אודי קצמן

הדרך שעשתה ניכרת היטב בדיאלוג של מרחק וקירבה בין ארץ לבנה לארץ פצועה. ארץ לבנה כללה סדרת תצלומים שהוצגו כפאזל רב-חלקים של ארץ ישראל, פאזל שלעולם יהיה חסר, וחלקיו מנומרים בכתמים של מחיקת יד הצנזורה, בלובן העיוורון. מקור העבודה היה בגילוי של ליטמן כי יער שבו נכללו עצים שתרמה משפחתה, יד זיכרון לסבהּ  יוסף אהרון ליטמן, הפך לאתר צבאי מוקף גדר תיל שהגישה אליו נחסמה. היא הציגה בתחילה את "היער האסור" בגלריה בוגרשוב (1992), ועשור לאחר מכן, כאשר התחקתה אחר תצלומי אוויר מדינתיים, מצאה כי היער קיים, אך כל שנותר בתצלום האוויר הוא המחיקה. היא בחרה להציג את תצלומי הארץ כסוג של רדי-מייד מושגי, מוכתם בלבן, בטרם יעבור ריטוש והפצה כתצלום ישיר ממעוף הציפור – אך לאמיתו של דבר, זו עבודת קומופלאז' (אחיזת עיניים).

White Land הפכה, כאמור, ל-Border Land ול-Wounded Land. ה-sacred היה ל-scared (מצולק). בעשרים השנים שחלפו בין עבודת המפה המוקדמת של ארץ ישראל לעבודה המאוחרת (2001–2021) הצטלבו חיים ואמנות במפות של ליטמן, וחשפו כתמים לבנים במעגלים הולכים ומעמיקים: בחברה, במשפחה הגרעינית, במחסומי השטחים הכבושים, בגוף ובנפש, בצומח ובנוף. אלו כתמים של התעמרות ופגיעה, הכחשה, הסתרה והסוואה. יש משהו פסיכולוגי במחיקה, ציינה ליטמן, בהתייחסה לרשת הצלקות בתוכנו, שלשווא אנו מנסים למחוק במהלך החיים. "צלקות הן תמיד שם, בעבודה".

בין הפיגועים הקשים שהתחוללו ב"מרס השחור" של האינתיפאדה השנייה (2002), אירע גם הפיגוע בקפה מומנט בירושלים, שבעליו בן משפחה של ליטמן. הפעם היא לא הגיבה לזעזוע בעבודות רדי-מייד, אלא בחרה לצאת מהסטודיו ולחוות את הקונפליקט "דרך הגוף". היא תיעדה בצילום אתרי עימות משני צידי הגבול ואף פעלה כצלמת עיתונות. הדרך מכאן לעבודות גוף באמנות הייתה קצרה. החוויות הקשות של עלבון, אובדן, תסכול ותחושת אבסורד נצברו למשקעים והוטמעו בעבודות המפה בתפנית פרפורמטיבית חדשה. לדוגמה, בלב האירועים הקשים הזמינה את הקהל ל"פעולה כירורגית" בבית הספר האנגליקני בירושלים (2004), שהפכה לבית חולים שדה (בעבר שימש המקום כבית חולים ואף נותר בו ציוד רפואי, שבו השתמשה). ברקע אווירת חירום, בחללים אפלים מוארים באדום, "ניתחה" מפות סגר של העיר. אחיות בלבן חיברו את חלקיהן של מפות בתפרים ירוקים, ו"רופאים" נשאו את המפות באלונקה. הפסקול כלל מבזקי חדשות בנושא פיגועים, באוויר ניסרה הסירנה והוקראו שמות הקורבנות הצעירים מהפיגוע בקפה מומנט. בפסקול המורכב נזכרו חיסולים, רעב, ילדים וגם קול-מספר של אישה מזמן אחר ומעולם אחר, שהוטמע בו געגוע לבית שרחק ולחיים בצל נתק מכל מה שפעם היה מוכר וקרוב.

מכאן ואילך הפך המיצג של ליטמן לחלק בלתי נפרד מהשפה המורכבת שפיתחה, מחלחל יסודות של פגיעות, זמניות וחומריות לעומק הגוף והנפש.

אריאן ליטמן, "ארץ כתושה", 2010, נייר גרוס
55X65 ס"מ, צילום: אודי קצמן

האישי והפוליטי בלתי נפרדים בעבודתה. בראשית היה היער הנסתר של סבה, שההתחקות אחריו חשפה קצה קרחון של חוסר שקיפות בפעולת הגוף המוסדי בלב-לבו של הפרטי והאינטימי. לאחריו, האינתיפאדה השנייה, קפה מומנט ועבודות הגוף, ובמרס 2009 נכוותה קשה בתה בת התשע. ימים רבים טופלה הבת בבית החולים, חבושה בתחבושת לבנה סטרילית – תחבושת שהפכה לחומר המזוהה עם יצירתה של האם. מעתה הופנמה משמעות נוספת בהשקת המרחב האישי והפוליטי ביצירתה של ליטמן. בעוד ההשראה המרחבית, המסומנת בקודים קרטוגרפיים, הדהדה התנגשות וקרע חברתי ופוליטי – מרחב הפציעה והשיקום, החבישה והתפירה, הקרינו יסודות של הכלה, מחילה, חמלה וריפוי.

בהדרגה העמיקו בעבודתה של ליטמן מקורות של תעצומה נשית שאינה מכירה בגבולות ונפתחת למרחב הסיפי של האחר. היא חקרה היסטוריות שלא דובבו, מיתוסים, מיתולוגיות ונרטיבים מקומיים, ופיתחה פרקטיקות חדשות המאפשרות הכרה לא רק באמצעות מבט אלא גם דרך מגע. מכאן יצאה ליטמן לעבודות חבישה שחרגו מעבודת המפה כאובייקט. היא פנתה לפעולה בנוף עצמו, על כל מה שנכלל ומסומן באמצעותו. לדוגמה, היא חבשה בתחבושות לבנות ענפי עץ זית יבש וחבול במחסום חיזמה (2011–2012), או ביצעה פעולת חבישה של גופה באתר אסון אקולוגי – ים המלח (ים המוות, 2010). היא יצאה לרחבי הארץ ולנקודות ציון בנוף כדי לסמן פעולת הזדהות אנושית, כגון חבישת אנדרטה, שמאתגרת את המונומנטליות של המונומנט (בעקבות השומר, שייח' אברק, 2018). החבישה כמגע הדהדה יסוד של זמניות ופגיעות, שחלחלה מהמיצג עצמו לסרט שיצרה וערכה לאחר מכן כיצירה קולנועית עצמאית לכל דבר.

אריאן ליטמן, "בעקבות השומר", אנדרטת אלכסנדר זייד, 2018, מיצג בשייח אבריק, עמק יזרעאל, צילום: גל מוסנזון

בתערוכה ארץ פצועה חשפה אריאן ליטמן עבודת וידאו שצילמה במצדה (2018), שמאתגרת את הנרטיב המוכר של טקסט שולי לכאורה, המסופר בספר מלחמות היהודים מאת יוסף מתתיהו. זה סיפור על נשים הפועלות ברוח שמהפכת את המסר ההרואי של מצדה, בדגש על הישרדות וכוח חיים, המתבטאים בסרט בכוחות של יצירה, תנועה, מוזיקה ועצמאות המחשבה. בתקופת הקורונה עבדה על הכנת סרט נוסף, המוזה (2020), שצולם לא רחוק ממצדה, בנוף מצוקי המדבר. שם נכוותה הבת קליה, שהייתה לאמהּ למוזה. גם אם אין בכוח האמנות לרפא, היא המרחב שבו ניתן להדהד את הטראומה ולהציע דרכים להכיר בכאב ואף להתגבר עליו מבלי להכחיש את הצלקת. בנדבכי התערוכה ארץ פצועה מוטמנת חוויית זמן בין-דורית, שכבר מסתמנות בה דרכים הנמשכות אל התחלה מחדש.

1 תגובות על “אמנות המפה: צלקות, מחיקה, תפירה וחבישה”

    מזל טוב לגליה בר אור ואריאן ליטמן
    מאמר מתחשב, כתוב היטב, וענין, מדויק במדידה שטקסט יכול לתרגם מפעל חיים של אחרת.
    אריאן ליטמן היא אמנית שלמה. רצינית, מעוררת מחשבה מְחוּיָבוּת, המוערך על ידי ציבור האמנות
    היא לא קיבלה את מלוא ההכרה שמגיעה לאמנות שלה
    י.נוישטיין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת