לגדל דומם במוזיאון

"הרטוריקה שהתערוכה משתמשת בה, וגם מציעה כתצורת קריאה, קשורה לטיפול בבית ומתייחסת לחומרי העבודה של עקרת הבית שמשמשים כחומרי התערוכה. את האוצרות זה לוקח ל'אמנות התחזוקה' ולמתח בין ה'אמנות' לבין הצורך להכניס כלים למדיח, אם בפירוש ואם ברמז". ידידה גזבר על תערוכתה של ענבל הופמן בבית אנה טיכו

אַתָּה יוֹשֵב בַּחֶדֶר וְכָל הַקּירוֹת מִתְגַבְּהִים.
הַצְּבָעִים נַעֲשִֹים עַזִּים יוֹתֵר
מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה הוֹפֶכֶת לְעֹמֶק בְּאֵר.

(דליה רביקוביץ, "אתה בוודאי זוכר")

***

את הצהרת האמנית שלה ענבל הופמן תולה בחלל הכניסה של בית אנה טיכו; מעל הכיסאות המקוריים, למרגלותיהם שלט 'אסור לשבת', היא תולה צילום של שני ילדיה משחקים בטאבלט כשהם יושבים על אותם כסאות ממש. תמונות משפחתיות טובות הן אלה שנותנות לבית אופי וגורמות לו לא להיראות כמו וילה להשכרה לסופ״ש, אלה שבהן הילדה עם גביע גבינה על הפרצוף וכולם קופצים עם נעליים על הספות. הופמן נכנסת לבית טיכו בהכרזה: היא באה להחזיר את החיים.

הופמן רוצה להחזיר את החיים לא רק לבית טיכו אלא, במובן מסוים, למעשה האמנותי כולו: מרוב אקטיביזם, קריאות אינטרטקסטואליות וקירות לבנים נדמה כאילו האמנות מתחילה מהגלריות אחורה. כאילו לב המעשה האמנותי מתחיל בתמונה הממוסגרת והנקייה או הדיון העכשווי הבוער. אל מול זה מחזירה הופמן את האמנות למרחב הביתי שלה, אל הממד המשחקי בו אפשר להרהר באמצעות האמנות ולא רק לנסח אמירות מהודקות. הופמן מחזירה את המעשה האמנותי לפעולת ההרהור במקום המחשבה הנפוצה עליו: יצירת תוצר.

ענבל הופמן, מראה הצבה מתוך "פסגות היומיום", בית טיכו, 2021, צילום: אלי פוזנר

בשולי הדברים צריך לומר: לכאורה, הערבוב נוסח וורהול בין גבוה לנמוך (או אפילו מוקדם יותר, בבית מדרשו של מרסל דושאן למשל) צריך היה להשיב את הממד המשחקי כבר קודם ולעשות את שדה האמנות קליל יותר, כשה'נמוך' הוא המשחק וההתנסות וה'גבוה' הוא ההתחייבות למשמעות מהודקת יותר. לא צריך להיות בלש כדי לראות שזה לא ממש קרה, ובמקום הנמוך הפך גם הוא לגבוה; אולי גם בגלל זה בוחרת הופמן טקטיקה אחרת, שלא "מנסה להוריד את המחיצה בין גבוה לנמוך", שלא לומר "להעלות שאלות", "לחתור תחת ההגדרות" או "לערער", ואף על פי כן מצליחה לומר משהו מעניין על הדינמיקה ביניהם.

הופמן נכנסת לבית לשימור ומתחילה להשתעשע. הפאנלים של הבית האירופאי מלא ההדר הופכים להרים נישאים, בולי עץ מצופים בקטיפה בעזרת מסמרי רפדים, כסאות מצמיחים הררי קטיפה שבראשם דגלי סוכרזית מתנופפים ברוח. הסטודיו, מבחינת הופמן, הוא המקום שבו הדומם מתחיל לצמוח והדמיון מתחיל להניע תהליכים: ממש אפשר לראות איך התיישבות בכורסת הקטיפה שבמרכז חלל הכניסה היא שתעיר את המוצגים והיא שגורמת לתהליכי הצמיחה של החפצים.

הופמן פועלת בחלל כמו ילדה שמשחקת בלגו וממש אוהבת את זה. חלק מהקסם הוא הערבוב בין קטן לגדול, שמאפשר לה ליצור כאן מדרגות לשולחן הכתיבה ובעבודה אחרת, שמוצגת כרגע בבית הנסן כחלק מתערוכת התואר השני של בצלאל במדיניות ותיאוריה של האמנות, להניח על קרש גיהוץ הררי תחרה שגולשים כל הדרך לבובה בגובה חמישה סנטימטרים, כשקנה המידה המתכווץ מאמן את העין לרגישות מסדר גודל אחר. מפה לשם החומר מתעורר לחיים וזמן מועט לאחר שהתחיל הדומם לצמוח מתחילים להופיע החיים. בגלריה שהופמן בונה גמדים יבואו גם יבואו.

המהלך הזה מתאר את החלל הראשון של התערוכה, בו שולטת האווירה האירופאית, והוא מתאר אובייקטים וחומרים עם פאסון או מה שנקרא 'אופי'. בחלל השני, לעומת זאת, קורים דברים אחרים לגמרי. כדי להבין אותם צריך לדבר רגע על ילדים שמשחקים בלגו.

ענבל הופמן, מראה הצבה מתוך "פסגות היומיום", בית טיכו, 2021, צילום: אלי פוזנר

הילדים שאנחנו מדברים עליהם משחקים בלגו מתוך הרצון להתנסות. זה ברור שהם לא בונים את מה שעל האריזה, אבל זה כמעט מובן מאליו. הדבר החשוב באמת הוא שהם עסוקים ב'בניה' לפחות כמו שהם עסוקים ב'דמיון': הם מפתחים את הדומם ("ועכשיו על החללית שלי יש שלושה טילים מונחי ריח!") לפחות כמו את החי ("וווההוהוורררררררםםם" עם יד שמסיעה את החללית). בצורה הזאת, על כל חללית שנבנית יש ניסויים שנשארו מאחור. בסוף מבקשים מאמא שתרשה לשמור בצד לפעם הבאה את מה שעבד ומסדרים את השאר (או לפחות מבטיחים לסדר את השאר).

אל מול החלק הדמיוני של המשחק באובייקטים, החלק המבני-משחקי זוכה לפחות יחסי ציבור, הוא נראה כמו בלגן ולכל הפחות כמו דומינו ראלי. מה שהופמן עושה בחדר השני זה להכניס אותנו למעבדה שלה שבה היא מפתחת דימויים, וחלקים מהמכלול שהיא מייצרת שם הם החלקים שנראה ממוסגרים בסופו של דבר, הם אלה שנוצרים בהם החיים לאט לאט. לכן החלל השני גם נראה כמו מעבדה, עם חוטים וצינורות ומכלים ותאורה והיגיון פנימי לא מנומק.

***

הרטוריקה שהתערוכה משתמשת בה, וגם מציעה כתצורת קריאה, קשורה לטיפול בבית ומתייחסת לחומרי העבודה של עקרת הבית שמשמשים כחומרי התערוכה: הררי הפאנלים בנויים מספוג פלא, חוטי וילון וחשמל מקבלים סלסולים ופונפונים וחיבורים, שקיות ניילון ומאווררים הופכים לשמשות זורחות, הקיר מצופה במגבות נייר וכן הלאה. את האוצרות זה לוקח ל'אמנות התחזוקה' (אותו מושג של מירל לדרמן-יוקלס משנות השבעים) ולמתח בין ה'אמנות' לבין הצורך להכניס כלים למדיח, אם בפירוש (פתיחת התערוכה) ואם ברמז (זה מנחה כמה בחירות אוצרותיות).

אני חושב בזהירות שאין זה המתח שבאמת מכונן את התערוכה הזו, ואנסה לדייק. הופמן אכן בונה דמות של עקרת בית ב'עולם החוץ-אמנותי', ואולי ככזו היא צריכה להכין צהריים ולהכניס מדיח וכדומה, אבל עיון ברשימת המטלות שלה (שטקסט התערוכה מתאר) לעומת רשימת המטלות שהביאה להמצאתה של אמנות התחזוקה גורם לי לרצות לדייק: הסיפור הוא לא 'הזמן שלוקח לעשות את כל הדברים' אלא הפניות הנפשית.

ענבל הופמן, מראה הצבה מתוך "פסגות היומיום", בית טיכו, 2021, צילום: אלי פוזנר

אין כאן כמובן כוונה לזלזל באתגר. זמן הקורונה המחיש (לפחות לי) שההתמודדות שלי היא לא בהכרח עם חוסר הזמן כמו עם העובדה שאין לי פניוּת, שאין לי חלל פנוי (שלא לומר חדר משלי) לחשוב בתוכו. כאמור, זה אתגר לא פחות קשה בעיניי, והוא מביא לקריאה אחרת לגמרי של המתח שעליו בונה הופמן את הפער בין ה"פסגות" לבין ה"יומיום".

בניגוד לרטוריקת התחזוקה האמורה, ספוגי הפלא ומגבות הנייר אינם מסמלים את הזמן שנשאב על ידי מטלות-הבית וכעת נגאל לשדה היצירה החופשית, אלא קשורים להיותם חפצים של מבוגרים משעממים שאין בהם חיות. קשירתם כאן דווקא עם הביתיות היא וריאציה אחת על רעיון עקרוני יותר. במובן הזה, ה'יומיום' הוא לא המטלות אלא השעמום הממית. החפצים מאבדים את חייהם בגלל התעשיה, לא בגלל הזמן שהמטבח דורש: לכן הם מקבלים חיים באמצעות המשחק בהם. באמת ספוגי פלא תמיד נראו לי כמו משהו שגדל בערבות שופרסל-דיל ויום אחד יברח.

***

אבל סביב מה המשחק של הופמן? מה היא מחפשת? בעבודות עבר שלה אפשר לראות את הנוכחות הגדולה של הצמחייה: אפשר לנחש שהעבודה עם חומר אורגני התקבלה בפחות התלהבות במוסד מוזיאלי (זה נשמע סיוט אוצרותי) ואפשר להניח שלהופמן יש עוד מוקדי עניין בחיים. כך או כך, כאן היא מגדלת דומם.

הדומם הזה צומח מלמטה ומשתפל מלמעלה כמין מערת נטיפים: הניסיון להוביל קו בין תקרה לרצפה מנחה רבות מהעבודות בחלל המעבדה של הופמן, וניסיונות שעולים יפה מסוגלים לעבור מסגור ולהגיע אל המנוחה והנחלה שבחדר הראשון, הביתי והחמים. במובן מסוים הופמן נותנת כאן דימוי מבריק לעבודת האמן: היא לא יודעת לאן העבודה תגיע. היא שותלת אותה ומקווה לטוב, וחלק מסוים מהניסיונות יכול לעבור לעציץ.

ענבל הופמן, פרט מתוך "פסגות היומיום", בית טיכו, 2021, צילום: אלי פוזנר

בחלל המעבדה משקפת עבודתה של הופמן משהו מהמרחב הקפוא המודרני, הן של המעבדה, הן של 'הטיפול בבית' והן של המוזיאון, והצמחים שהיא שותלת בו מתפקדים קצת פחות ובעיקר חסרים משהו מהאינטימיות שנותן גדיל של וילון או מסמר רפדים. הופמן מאמינה בעבודות מוכוונות-אתר וברור למה, אבל החומרים התעשייתיים שהיא מכניסה לחממה וצופה בצמיחתם מגדלים תוצרים מודרניים מדי: בחלק מהעבודות הם מצליחים לגעת ברגש אבל בחלק אחר הם מייצרים ניכור ומרחבי אבסורד עודפים, מעין פקודה שיצאה משליטה.

הופמן, שמשתמשת בדרך כלל במרחבים פחות סטריליים ומשלבת חומרים אורגניים יותר, מפגישה כאן בין חומרים תעשייתיים למרחב נקי, בין מודרנה למודרנה. מהתוצאות של הניסוי הזה אפשר להסיק שהקובייה הלבנה אינה נענית להופמן עד הסוף. הרגע הזה מעורר מחשבות הן על המרחב הביתי שלנו והן על מרחב האמנות שלנו, על הסטריליות והניקיון שלהם והמחירים שהם גובים; וברוחה של הופמן, לנסות למצוא דרכים לעורר בהם את החיים.

 

"פסגות היומיום"/ ענבל הופמן
אוצרת: שוע בן-ארי
בית טיכו, מוזיאון ישראל
נעילה: 30.10.21

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.