בזכות ההתנגדות: פרס ישראל, עליבותה של האקדמיה וכוחו של עולם התרבות

"נראה שהאקדמיה בישראל מייצרת בעיקר אינטלקטואלים מצומצמים, שיכולים להיות מומחים גדולים לתחומם, אנשים שהתעמקו באופן מעורר השראה בנושא שמעניין אותם, אולם האקדמיה נכשלת ולא מייצרת אנשי תרבות בעלי שאר רוח שיכולים לנסח עמדה בנושא אקטואלי אקוטי לחברה". דוד שפרבר על הדרתו של פרופ' עודד גולדרייך מטקס חלוקת פרס ישראל

בקשתו של שר החינוך לבחון מחדש את ההחלטה להעניק את פרס ישראל לחוקר המתמטיקה פרופ' עודד גולדרייך הביאה לכך שלא ניתנה לחוקר האפשרות להשתתף בטקסט ביום העצמאות. העילה: גולדרייך חתם על עצומת אקדמאים הקוראת לפרלמנט הגרמני לבטל את הגדרתה של תנועת החרם על ישראל, ה-BDS, כתנועה אנטישמית. הטענה הייתה שהקריאה להטיל סנקציות על מדינת ישראל בשל מדיניותה בשטחים היא פעולה פוליטית לגיטימית ולא ביטוי לאנטישמיות, האסורה על פי החוק הגרמני. הבקשה לשלול מגולדרייך את הפרס לאור עמדותיו אלה מסמנת את הרוח ששוללת מכל וכול התנגדות למערכת ולא רואה בה תרומה לחברה.

במבט של שנים לאחור, הפולמוס סביב הענקת פרס ישראל לפרופ' ישעיהו ליבוביץ מדגיש עד כמה גם עמדות שנתפסות כקיצוניות לזמנן ("יודונאצים") יכולות להיות בעלות ערך ולתרום לשיח הציבורי בטווח הארוך. ליבוביץ הוא ללא ספק אחד ההוגים החשובים והמקוריים שקמו בישראל בדורות האחרונים. עמדותיו המתנגדות לקונצנזוס של זמנו מפרות את השיח גם כיום ותרומתו לחידוד רעיונות פוליטיים-תיאולוגיים מעמיקה את הדיון של המצדדים בו ולא פחות מכך גם את זה של מתנגדיו.

נדמה שכבר התרגלו לרוח הממדרת הזאת, שקידמה בעוז מירי רגב בתקופת כהונתה כשרת התרבות. ואולם, חוסר ההתנגדות של כלות וחתני הפרס השנה מדאיג. סביר להניח שלפחות כמה מהאקדמאים מקבלי הפרס חשבו שלא נכון לשלול אותו מגולדרייך, ובכל זאת הם בחרו לשבת בטקס בשקט, ללחוץ יד ולא להביע מחאה.

לפעולת התנגדות יש ערך גם אם היא רפה ולא אפקטיבית; עצם ההצבעה על עוולה יש בה חשיבות תרבותית. "התנגדות", במובן שיחס לה הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו (Foucault), היא בראש ובראשונה פעולה החותרת תחת ה"מובן מאליו" השקוף של השיח ההגמוני. התנגדות שכזאת מצופה הייתה יותר מכל מהחוקרים שבאים מתחום מדעי הרוח. זוהי  אם כן, שעתה העלובה של האקדמיה.

נראה שהאקדמיה בישראל מייצרת בעיקר אינטלקטואלים מצומצמים, שיכולים להיות מומחים גדולים לתחומם, אנשים שהתעמקו באופן מעורר השראה בנושא שמעניין אותם ויש לו גם ערך חברתי. אולם האקדמיה נכשלת ולא מייצרת אנשי תרבות בעלי שאר רוח שיכולים לנסח עמדה בנושא אקטואלי אקוטי לחברה.

שער כתב-העת "מעיין", 21.6.15. ציירה: נימה קטלב

שער כתב-העת "מעיין", 21.6.15. ציירה: נימה קטלב

יוצאת מכלל זה הייתה הבימאית מיכל בת אדם, שבחרה לייצר פעולה של התנגדות בטקס עצמו. לאחר שקיבלה את הפרס מידיו של שר החינוך, היא לקחה מהמנחה את המיקרופון והביעה צער על כך שאחד מהזוכים נעדר מהטקס. אמנם הייתה זו פעולה מינורית של התנגדות בשפה רפה, ובכל זאת בת אדם בחרה להנכיח את הנושא ולא לתת לו להישאר שקוף. זה לא מספק, אבל זה כן משמעותי.

לא מפתיע שדווקא אמנית יוצרת בחרה לבצע פעולה מחאתית בטקס. לעומת העולם האקדמי המצומצם והמנותק, דווקא תחומי האמנות והתרבות מבוססים עדיין על הערך של ביקורתיות שפועלת מתוך מחויבות לחברה. לא בכדי תנועות טוטליטריות מודרניות תמיד התעמתו עם עולמות התרבות של החברה בה פעלו.

הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה מצא שהעקרונות העיקריים המייצרים יוקרה בשדה האמנות הם חדשנות ומרד. שרה חינסקי, תאורטיקנית האמנות הישראלית, עמדה על כך שהמונח "מרד" שימש כלוז המרכזי שסביבו התכונן בראשיתו שיח האמנות בישראל. האוצרת תמי כץ-פרימן הצביעה על נטייתם הביקורתית של אמנים ואמניות ישראלים, וחוקרת האמנות הישראלית דליה מנור מפנה את תשומת הלב לשימוש הנפוץ בקרב כותבי האמנות בישראל במונחים כמו: ניגודים, עימות, מהפכה, אוונגרד ומרד, ומדגישה שאלה לא בהכרח מתארים נכוחה את ההתרחשויות האמנותיות בישראל. לטענתה, השימוש במונחים אלה מעיד על כתיבה המשופעת באידיאולוגיה מודרניסטית ובניסיון לעגן את המגמות האמנותיות בישראל לתוך נרטיב הקִדמה המערבי.

חינסקי ומנור אמנם מבקרות את הנטייה הזאת, אולם נראה שתפיסה מוסדית זו היא המעודדת יוצרות ויוצרים לייצר פעולות חתרניות, ואין ספק שהיא זו שמאפשרת לקולות החתרניים הללו להישמע. בכך מתחדדת חשיבותם של עולמות התרבות המשמשים מוקד לחתרנות ומייצרים סדנה ביקורתית של התרבות שמהווה זירה משמעותית להשמעת קולות שאינם נשמעים בשיח ההגמוני.

משה גרשוני - חייל יפה, 1981. אוסף יוסף חכמי, לונדון

משה גרשוני – חייל יפה, 1981. אוסף יוסף חכמי, לונדון

בשנת 2003 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את הפרס לאמן משה גרשוני בנימוק: "הענקת פרס ישראל מהווה אות הוקרה לאמן הראשון שהחזיר את העיסוק בגוף, בתפילה, בממד היהודי אל הזרם המרכזי של האמנות הישראלית". שרת החינוך לימור לבנת החליטה שלא להעניק לגרשוני את הפרס בגלל שסרב להגיע לטקס. לבנת סיכמה את עמדתה כך: "אזרח שאינו מכבד – אינו רשאי להתכבד". גרשוני עתר לבג"ץ וביקש לקבל את הפרס ללא השתתפות בטקס, אולם בג"ץ דחה את העתירה ואישר את התניית קבלת הפרס בהשתתפות בטקס.

נדמה שרוח ההתנגדות שסימן גרשוני פסה מהעולם, ובמקומה נשארנו בעיקר עם קוצר רוח כלפי כל דעה מקורית או מחשבה חריגה. את רוח השקט שאפיינה את הטקס השנה, זיהתה האוצרת שרה בריטרבג סמל כשכתבה כבר בשנת 2010 בקטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית שאצרה לגרשוני במוזיאון תל אביב לאמנות: "הכל ממשיך להתנהל כרגיל – תערוכות, פרסים, עצומות, שערוריות – אבל הוראות ההפעלה השתנו, מבלי שהייתה הכרזה רשמית על כך. מעשים שפעם נחקקו בהיכל תהילה דמיוני, נצברו כעיטור למצחו של האמן, נכתבים היום על הקרח, במקרה הטוב, אם לא נרשמים לגנותו. העולם של נעורי גרשוני, של תקוות השינוי, כבר לא קיים".

גרשוני עצמו ראה בסירובו להשתתף בטקס תוצר של התגובה האמנותית שלו. במבט לאחור הוא הסביר: "האמנות חשובה יותר מהחיים שלי. זו הייתה התנגדות סימבולית, סימבול של כל המדיניות והמדינה הזאת". הוא כרך יחדיו את עשייתו האמנותית עם מחויבותו החברתית, וזה בדיוק מה שחסר בעולם מדעי הרוח. אם תחום מדעי הרוח בישראל חפץ חיים הוא צריך לשאוף לייצר לא רק טכנוקרטים, מומחים לתחומם, אלא אינטלקטואלים מחוברים ומחויבים שחפצים ויכולים לעשות שימוש בידע שהם מייצרים עבור העולם הפוליטי והחברתי בישראל.

4 תגובות על בזכות ההתנגדות: פרס ישראל, עליבותה של האקדמיה וכוחו של עולם התרבות

    גרשוני רצה את הכסף, אבל סירב ללחוץ את ידה של השרה. זאת לא מחאה, אלא חזירות. אחת משעותיו המכוערות של האמן 'המורד'.

    צודק ב 100 אחוז!

    "סביר להניח שלפחות כמה מהאקדמאים מקבלי הפרס חשבו שלא נכון לשלול אותו מגולדרייך" – בכלל לא בטוח. לדעתי להיפך, סביר להניח שחשבו שיש לשלול את הפרס.

    Tom Eini
    מדוע 'להיות מחובר' פירושו להתנגד לתפיסה המוסרית השולטת? למה "אנשי תרבות בעלי שאר רוח שיכולים לנסח עמדה בנושא אקטואלי אקוטי לחברה" הם רק כאלה שמתנגדים אליה? זו הגישה הקלה. האם אין אמת במשפט של לימור לבנת? האם אין ערך מוסרי בלכבד את האכסניה? איש רוח יכול להיות גם מתון, ועדיף שכך. ולמשפט המקומם ביותר: "סביר להניח שלפחות כמה מהאקדמאים מקבלי הפרס חשבו שלא נכון לשלול אותו מגולדרייך"… סביר זה לא מספיק. אולי כל השאר כן חשבו שנכון לשלול את הפרס? בוא לא נחליף את המחשבות שלנו עם מחשבותיהם של אנשים אחרים. (והנה אני רואה שעוד מישהי הגיבה כמוני למעלה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת