השוקת הריקה

״אל לנו להניח מראש את זכות קיומו של שדה האמנות או את זכותנו לתמיכה ציבורית. אם הצדקתנו למימון ציבורי תיוותר מופשטת וקלושה כמו ההכרזה ׳כל מדינה נאורה יודעת שפניני התרבות הן אוצרותיה החשובים ביותר׳, כפי שמכריז קריספל במאמרו או כמו טענותיו בנוגע ליכולת יוצאת הדופן של אמנים ׳להביא לעולם ערכים׳, עדיף כבר שנכחד״. שי-לי הורודי עונה למאמרו של קריספל

איני יודעת מה ניסה יוסף קריספל להשיג במאמרו ״יש או אין שדה?״. על השאלה שבכותרת המאמר הוא עונה כבר במשפטו השלישי: "במהלך השיחות (בכנס שיזם בבצלאל) התגלה כי, ללא ספק, קיים שדה". בכל זאת ישנה, לדידו של קריספל, איזו בעיה. אלא שהאופן שבו הוא מאפיין בעיה זו וסירובו לקרוא לה בשם ולזהותה בתוך הקשרים רחבים ומערכתיים מעיד בעצמו על בעיות עמוקות יותר מסוגיית הקיום או אי הקיום של ״השדה״. בעיות אלה אינן קשורות לחולשתו של שדה האמנות אלא דווקא לעוצמתו. שאילת השאלה ״יש או אין שדה?״ מבלי להתעכב על משמעות המושג ׳שדה׳ היא בעצמה עדות לכוחו של שדה, מכיוון ש׳שדה׳ הוא, בין היתר, מסגרת בתוכה דובר יכול לדלג דילוגים מושגיים ולוגיים, ולשאול שאלות חסרות משמעות מבלי שדבריו יפסלו כחסרי מובן. שדה מאפשר למילים לנוע בחופשיות רבה; הן גם נושאות משמעות והן גם פעולות דיבור (speech-act) היוצרות ומחזקות מרחבים חברתיים. הצירוף ׳שדה-האמנות׳, יותר משהוא מתייחס אל עצם מסוים מתייחס לדובר עצמו וממקמו בתוך מרחב שבמקרה נקרא גם הוא ׳שדה-האמנות׳.

קריספל מבקש לדון במצבו של אותו שדה (קיים). הוא טוען שבעקבות תקצוב חסר ״המרכיב הכלכלי קרס, נשמט ונמחק מהתמונה כמעט כליל; הוא נשאר, פחות או יותר, תחת סעיף ׳הוצאות׳ – והן בלתי נדלות, כמובן״. אני לא יודעת למה התכוון קריספל ב״סעיף הוצאות״. כדי להוסיף לבלבול הוא מציין שה״הוצאות״ הן ״בלתי נדלות, כמובן״. כמובן? כל זה חסר חשיבות כי קריספל סותר משפט זה בשני המשפטים שעוקבים אותו: ״אמנים נמצאים במרדף אחר תקציבים כדי לממן את השאיפות שלהם. עם השנים כולם הפכו לפרוייקטורים כדי להצדיק את העשייה שלהם, ואנחנו מתדרדרים בזה אחר זה במדרון שהתחתית שלו מתגלה בכל פעם בצורה חדשה״. כלומר, המרכיב הכלכלי לא ״נמחק מהתמונה כמעט כליל״ אלא הוא צובע את כולה. בחירות סגנוניות, כמו ניסוחו של המשפט ״לממן את השאיפות שלהם״, מגלות בכנות בלתי מכוונת את המסגרת התפיסתית שמאמרו של קריספל מייצג: יש לממן לא את מימוש שאיפותיהם של אמנים, אלא את שאיפתם כשלעצמה! אין שום שאלה בדבר טבען של אותן שאיפות ויחסן לשאיפות שאינן שייכות לאמן. מה שדרוש, לדידו של קריספל, הוא תמיכה כלכלית מספיקה כדי לקיים את השאפתנות, שהיא היא המטרה. השאיפה היא בעיקרה השאיפה לשאוף (את דימוי המדרון עם התחתית המתגלה מחדש כל פעם איני מבינה או מצליחה לדמיין).

לא אתווכח עם טענותו של קריספל ש״כדי לגדול, כדי להרחיב גבולות, כדי להוביל, כדי לשנות משהו בקנה מידה משמעותי, צריך כסף, לכל הפחות מימון או שכר עבודה״. בעיקר מכיוון שאיני יודעת מה כוונתו במושגים ״לגדול״ או ״להוביל״, מהו ״קנה מידה משמעותי״ או מה זה אומר ״להרחיב גבולות״. קריספל ממשיך ומבטל עצמו שוב: ״לא נשווה את עצמנו, כפי שאנו תמיד עושים, לאירופה ולאמריקה, בהן התרבות והאמנות עומדות בראש מעייני הממשלות והן מתקצבות אותן בהתאם״. לא נשווה, אבל אם כבר השוונו אז למה שלא נתייחס לנתונים ממשיים. תקציב מינהל התרבות הישראלי עמד ב-2019 על מיליארד ושישים מיליון שקלים. בחלוקה לתשעה מיליון אזרחים בקירוב יוצא שההשקעה הממשלתית בתרבות עומדת על כ-117 שקלים לאזרח. מה הייתה מידת ההשקעה פר אזרח בארה"ב, המכונה אמריקה, באותה שנה? 4.19 דולר, שהם כ-14 שקלים. מדינה כמו ניו-יורק מוסיפה על תקציב זה עוד כ-2.5 דולר, כך שתושב ניו-יורק זוכה להשקעה של כמעט 7 דולרים, שהם כ-23 ש"ח. עם או בלי קשר לתקציב, כל מי שמכיר, אפילו מעט, את ארה"ב ותושביה יודע שהטענה ש״התרבות והאמנות עומדות בראש מעייני הממשלה״ היא כל כך לא נכונה שזה מכעיס. ישאל קריספל את תושבי אפגניסטן, סומליה, עיראק, סוריה ותימן מה עומד בראש מעייני הממשל האמריקאי.

פסקה זו מסתיימת בהצהרה גיאופוליטית מפתיעה: ״…התרבות בישראל, בל נשלה את עצמנו, אינה שואפת ליצור איקונות תרבותיות, אלא סמלים לאומניים. במזרח התיכון הדברים עובדים אחרת, והגיע הזמן שנפנים עובדה זו, לטוב ולרע, ונפעל ביחס אליה״. מי זו ״התרבות בישראל״ ולמה היא צריכה לשאוף ליצירת איקונות תרבותיות? ומה בנוגע לאיקונות שאינן תרבותיות? ומה הקשר בין שאיפותיה ובין מזרח התיכון? ההשוואה – המוצגת כביטול ההשוואה – בין מצב שדה האמנות הישראלי ובין זה האירופי והאמריקאי, משמשת בתוך דיון בבעיה שבשום שלב לא הוגדרה כדי לאשש את ההנחה המוקדמת שאכן ישנה בעיה מקומית. מכיוון שאין שום עדות לכך שיש בעיה שהיא בבסיסה מקומית-ישראלית או מזרח תיכונית יש צורך להמציא עובדות ולדבר בהאדרה על מקומות איומים כמו ארצות הברית או ישויות כל כך מופשטות שכמעט ואין משמעות לדיון בהן כיחידה אחת כמו ״אירופה״. התודעה הפרובנציאלית מחפשת פתרונות גלובליים לבעיות מקומיות במקום פתרונות מקומיים לבעיות גלובליות.

כשפונה קריספל לזיהוי האשמים בבעיה שלא הגדיר הוא עושה זאת מתוך קצרות רואי שמזהה בכל ביטוי של כשל מערכתי את הכשל גופו. כך מואשמים במצב העניינים ״שרים שמעולם לא היו להם הבנה או עניין במשרדים שהם מנהלים, אלא רק בענייניהם האישיים והפוליטיים״. כיצד נוצרו אותם שרים? מה הביא אותם לעמדת הכוח בה הם נמצאים? לקריספל תשובה מיסטית: ״בשנתיים האחרונות המצב הולך מדחי אל דחי, עד כדי כך שנדמה שרובצת עלינו קללה״. את האמנים בכלל והאמנים הצעירים בפרט הוא מתאר כמי שעומדים בפני ״שוקת ריקה״. אבל שוקת ריקה אפשר למלא, לא? נדמה שכוונתו היא לשוקת שבורה. קריספל עומד מול שוקת שבורה ומכריז, ״היא ריקה!״. כן, היא ריקה, אבל זה רק תוצר לוואי של היותה שבורה, ועד שלא נתקן את השוקת אין לנו שום זכות לדרוש שתמולא. תחילת התיקון בזיהוי שהשוקת איננה נועדה לנו, שלא אנו אלו הגוועים בצמא.

קריספל מתאר את תקופתנו כך: ״בעידן שבו האמנות מוגבלת על ידי תנאים שנקבעים מחוצה לה…״ ומביע כך ערגה לעידן דמיוני בו האמנות לא הייתה מוגבלת על ידי תנאים כאלה, ״…בעידן שבו האמנות מתעצבת ביחס לשיח גלובלי נאו-שמרני בעיקרו…בעידן כל כך מנטרל לא פלא שהאמנות התייתמה מפרנסים״. לא ברור אם במילה ״פרנסים״ מתכוון קריספל למשמעותה המילונית, ׳מנהיגים׳, או פשוט לאנשים שמפרנסים, שכן הוא ממשיך וכותב "ובהיעדר פטרונים לאמנים הפתרונים: האמנות הופכת אט אט קטנה, צמודה לחוסרים, קרובה לכיס. לא בכדי נדמה שבאמנות המקומית התשובות נמצאות בחידודים, בהברקות ובחכמה. ממילא היא פונה לקהל מצומצם של מביני עניין, ומתוך כך היא פוטרת את עצמה במקרים רבים משאלות של אסתטיקה, טעם וגודל״.

הבעיה, כפי שהיא עולה מדבריו של קריספל, היא ש״האמנות״ אינה סחורה טובה דיה בגלל השפעות חיצוניות של ״עידן כל כך מנטרל״ ולכן אין מי שירכוש אותה והיא מאבדת את הונה הנזיל, מה שגורם לה להפוך לסחורה גרועה אף יותר מפאת ההשקעה הכספית המוגבלת בייצורה. מעגל קסמים אכזרי זה מביא לידי כך שיש בידינו בסופו של תהליך אמנות שהיא סחורה מאוד מאוד גרועה. כל כך גרועה שהיא פוטרת את עצמה מהשאלות שנדמות לקריספל כחשובות ביותר, שאלות של אסתטיקה (וזה לא בלתי נדיב להניח שהוא מתכוון כאן למובן המצומצם והשטחי ביותר של המושג), שאלות של טעם ושאלות של גודל. עלינו, לדידו של קריספל, לייצר את האמנות שתשיב אלינו את הכוח הכלכלי שבאמצעותו ננתק עצמנו מהרעבים ונתפנה לייצור סחורת העילית הקרויה ׳אמנות׳. אולם, מחסור בכסף מונע לא רק מאמנים אלא מאנשים בכלל להתעסק בשאלות של אסתטיקה, טעם וגודל. לכן, אמנות שעוסקת בשאלות כאלה טרם מיגור כולל של העוני לא יכולה להיות דבר מלבד ביטוי גרוטסקי של זכויות יתר.

״אין בשדה שלנו שיחה אמיתית״, מבכה קריספל. ״אין הקשבה ואין דיון, ואף אחד לא אשם בזה. כלומר, כולם אשמים. כולל אותי, כמובן. לכולנו קשה להקשיב״. כך הופכת הבעיה שמעולם לא הוגדרה לאיזה עניין אישי קטנוני של נימוסי שיחה בורגניים. כמו בכל עניין ציבורי בחברה הקפיטליסטית מופרטת האחריות לאינדיבידואלים. במקום לדרוש את פירוק המנגנונים הגזעניים בחברה צריך אדם לשאול עצמו ״האם אני גזען?״; במקום לדרוש את סיום הכחדת החיים על פני כדור הארץ צריך האדם למיין את הזבל שלו; במקום לדרוש תנאי מחייה מיטיבים לבעלי המוגבלות השכלית צריך האדם להקפיד שלא לקרוא להם ״מפגרים״; במקום לדרוש את חיסולה של תעשיית הרצח למטרות מזון על האדם לרכוש מוצרים חלופיים מתעשיות נצלניות אחרות ולהטריד את חבריו. ההתבשמות בבושם המודעות העצמית דרך החלת האשמה על עצמו, רגע אחרי שפיזר אותה כמו קונפטי על ״כולם״, היא דרכו של קריספל להתעלם מהתנאים הממשיים של השדה ומהכוח היחסי שלו בו ולהמשיך לעשות שום דבר.

את הפסקה האחרונה אצטט במלואה:

״תרבות לא יכולה להתקיים בלי הערכים שאמנים מביאים לעולם באופנים ויזואליים, בלי המחשבה והמקוריות, בלי הניואנסים וההערות. גם אם נלקחו מאיתנו כל התשתיות, התקציבים, החללים, הקירות והאמצעים, עדיין יש לאמנים את מה שאין לאף אחד אחר: כוח מחשבה, כוח יצירתי, כוח ביקורתי וכוח לפעול בלי אמצעים, דרך מילים, בפעולה חד-פעמית, בסאונד, בציור על קיר ברחוב, בהעמדת אובייקט או פסל בכל מרחב, בבלוג או על פיסת נייר. עלינו לשוב ולקחת לידינו את הזכות הזו ליצור בחופש מוחלט, להמציא הכל מחדש ולפעול באופן לא צפוי״.

מניין מביאים האמנים את הערכים אם אינם נמצאים כבר בעולם? האם האמנים מאפשרים תרבות באמצעות ניואנסים והערות? האם מה שמייחד אותנו, האמנים, הוא כוח המחשבה? אין את כוח המחשבה לאף אחד אחר? ומה לגבי כוח יצירתי? כוח ביקורתי? את הכוח לפעול בלי אמצעים מדגים קריספל ראשית כל ככוח לפעול באמצעות מילים, שאינן אמצעי לדידו. כמו שסאונד, ציור על קיר ברחוב והעמדת פסלים בכל מיני מקומות – כולל בתוך בלוג או על פיסת נייר – אינם אמצעי. הם אינם אמצעי כי למעשה אין מטרה. הפעולה של ייצור אמנות היא המטרה היחידה. ״עלינו לשוב ולקחת לידינו את הזכות הזו ליצור בחופש מוחלט״, הוא כותב. הזכות ליצור בחופש מוחלט! חופש מדרגה שנייה זה הוא האופק האוטופי שרואה קריספל לנגד עיניו. בשביל חופש סוג ב’ זה עלינו להיאבק, עלינו ״להמציא הכל מחדש״, בלי שאלות, הכל, ״לפעול באופן לא צפוי״. מה שנקרא, ״לבוא להם בהפוכה״.

תפישתו של קריספל קהה מכדי לזהות קשר בין בעיותיו של שדה האמנות לבעיות מערכתיות רחבות והוא אינו מבקש לאמנות שום דבר מלבד היפטרות מאותם דברים חיצוניים לה המגבילים אותה. כמו ילד שרוצה להשתחרר מעולם המבוגרים הדכאני הוא מבקש לאמנים את החופש ״לגדול״, שהתנאי שלו הוא מרחב בלתי אפשרי, נטול התנגדות ומגבלות, שבו האמנות תוכל להתנפח. הוא מעדיף לעסוק בתמונה פשטנית של מצב העניינים ולפטור את הדברים על ידי פיזור אשמה פלורליסטי מאשר לנסות ולהבינם לעומקם. אין לו עניין בעולם מכיוון שהוא מתכוון להשליך אותו ברגע שתינתן לו האפשרות להסתגר במרחב האוטונומי של האמנות ולעסוק בשאלות המעניינות באמת: אסתטיקה, טעם וגודל. אלא שאין אמנות נטולת עולם ויוצא כך שקריספל כורת את האמן מהעולם ומהאמנות באחת ושולח אותו לחיות את החופש העלוב שלו כאיזה גיבור משיחי שההתעסקות העצמית שלו היא כשלעצמה בשורת גאולה והוכחה להיות החברה נאורה, על אף שהיא מראש הייתה זו שאפשרה את קיומו. הגואל הנגאל, האמן הוא היסוד הטלאולוגי של האינדיבידואליזם הבורגני, שיוצר ונוצר בתהליך ממושך של הזדקקות לכדי קריסטל של ציות וצדקנות.

קריספל עצמו אינו הבעיה אלא תוצר שלה. שדה האמנות קיים יתר על המידה ובחיותו המופרזת הוא מאפשר את התקדמותם של שחקניו על בסיס התמדה ותפלות. כישות מוחשית מדי השדה מבקש לו את החופש מהרוח האנושית עצמה, כך שמה שכל אדם שאינו שרוי בערפול תודעתי יזהה מיד כמשמים מופיע במסגרת השדה כנושא דיון ראוי. אז מגיעה הפקידות ומבטלת את המשמעות לטובת התפקוד; היא מייצרת לה טקסטים שקיומם הוא מטרתם, מלל שלא נותן דבר אבל משמש כהוכחה לקיומה של פעילות, גם אם פעילות זו היא לא יותר מערבול חוזר של המלל האופייני לה. בקשותיה של הפקידות צנועות, הפקידות רוצה לתפקד ולהתפקד. היא חיה מחוץ לזמן ההיסטורי ואינה מגלה בו עניין, כפי שאינה מגלה עניין בחברה המקיימת אותה ובמציאות החומרית. התפקוד, שהופך חזות הכל, מצמצם את כושר ההבנה של הפקיד לקרוב ולמידי. הפקידות היא מערך התמורה ששדה מסוים מפתח כדי לתגמל את אלה הפועלים לקיימו כמרחב נפרד מעולמם של בני האדם. הפקיד מקדם בפועלו את עצמו ואת השדה כאחד, אבל הוא לא שואל את עצמו שאלות של ממש בדבר השדה שהוא משמר ומפתח. הפקיד עיוור למערכת שייצרה אותו כגוף מתפקד. דווקא מכיוון שהשדה נופח בתודעת הפקיד לממדי העולם כולו, הוא לא מסוגל להבחין בו יותר. אז שואל הפקיד את עצמו ״יש או אין שדה?״.

אל לנו להניח מראש את זכות קיומו של שדה האמנות או את זכותנו לתמיכה ציבורית. אם הצדקתנו למימון ציבורי תיוותר מופשטת וקלושה כמו ההכרזה ״כל מדינה נאורה יודעת שפניני התרבות הן אוצרותיה החשובים ביותר״, כפי שמכריז קריספל במאמרו או כמו טענותיו בנוגע ליכולת יוצאת הדופן של אמנים ״להביא לעולם ערכים״, עדיף כבר שנכחד. איני יודעת כיצד עלינו לפעול אבל אין לי ספק שפעולה שאינה מכוונת לאף מטרה ספציפית לא תוכל להוליד דבר משמעותי יותר מ״ציור על קיר ברחוב״, או העמדת פסלים בכל מיני מקומות. אם נסרב להצביע על הסיבות המערכתיות להידלדלות הרוח ונשאף לחזון חברתי, פוליטי וכלכלי אחר מהקיים נמשיך להיות בפועל כוח ראקציונרי ומזיק על אף דעותינו הפסבדו-רדיקליות או הפרוגרסיביות. אם נהיה נכונים לכתוב טקסטים שעוסקים בכלכלה תוך התעלמות או בורות ביחס למסורת המטריאליזם, אם לא נזכיר בשמה את המערכת הקטלנית שתחתיה אנו חיים ולא נשאב שום השראה מהביקורות השונות עליה – הסוציאליזם, הקומוניזם והאנרכיזם – לא נקדם דבר מלבד טמטום ויאוש.

9 תגובות על השוקת הריקה

    הביקורת של הכותבת על המאמר של יוסף קריספל נכונה, אבל היא מניחה בטעות שהמאמר רציני וראוי לוויכוח, ושהחשיבות שלו איננה רק חשיבות עצמית. מצד שני זו אולי בעיה רצינית שראש המחלקה לאמנות בבצלאל מרשה לעצמו לפרסם עמדה חינוכית כל כך סתמית, כנועה, וחסרת השראה … ועוד לא הספקנו לשכוח את המאמר הקודם על האמנות בסגר.
    צריך להבין את הרקע. פרסום של כתיבה כזו היא חלק מהתרבות האקדמית בבצלאל היום. האקדמיה מתגמלת את חברי סגל שלה בכסף ובקידום על הפרסומים שלהם על פי כמותם, ללא קשר לאיכות שלהם. זוהי הסיבה היחידה למאמר הזה, ולא מן הנמנע שנמצא פה בעתיד עוד כמוהו.

    המאמר של קריספל איננו רציני וגם מאמרה של שי-לי הורודי אינו כזה, על אף שהוא מתחזה לכזה, בדיוק כמו העבודה המצורפת -" 100 ש"ח " שהוצגה בגלריה דביר שגם היא כשלעצמה מתחזה ותיקה- גלריה 'חכמה' שרצוי להלך בה על בהונות כמו פרימה בלרינות תוך כדי הנהוני ראש – מעלה ומטה, כמו כלבלבים על דשבורד..

    למה צריך למחות על בעיות מוסריות כדי להצדיק את קיומי כאמן? למה אי אפשר לבסס את העיסוק באמנות(אספן/אוצר/אמן) על תשוקה? דחף יצירתי? ההכרח לביטוי עצמי רוחני או רגשי? זה רומנטי מידי? קיטשי? מיושן? בעיני החיפוש אחר לגיטימציה ואישור מצד החברה ה"נורמטיבית", זו שאיננה נמצאת ב"ערפול תודעתי", מגיע מתפיסה נאיבית ומלאת אגו באשר לחשיבותה החברתית של האמנות. או לחילופין, הצורך לשנורר כמה שקלים מהציבור דרך שכנועו בשרלטנות הנ"ל, או שקר אחר. אני מעדיף להיות רומנטיקן בלי שקל ציבורי וליצור ולצרוך אמנות בצורה חופשית שאינה כפופה או משוחדת.

    בין שנינה לפילפול הכותבת מציגה תפיסה פופוליסטית של מגניבות אינטלקטואלית פסדו עממית עם קורטוב היפסטריות והמון אהבה עצמית, לא פחות מקריספל על כל פנים.

    קריספל הוא ראש מחלקה ראוי לרוח הזמן ושי-לי הוא דוגמת מופת לתוצר העלוב של מכללת בית ברל מכפר-סבא. ( כסטודנטית היא אכלה נייר עם שמו של רפי לביא עליה, משהו כזה. כולם נשפכו בביקורת העבודות של חמישי ואלן גינתון – היתה פעם אוצרת בשם כזה, כתבה אפילו פרשנות על המהלך המבריק) במובן הזה, שניהם- קריספל ושי-לי, הם אנשי הזמן, ממש תיאומים סיאמים.

    נתאי, אתה כמובן יכול לבסס את העיסוק באמנות על תשוקה, דחף יצירתי, ההכרח לביטוי עצמי רוחני או רגשי. זה מה שנקרא תחביב. תהנה!

    שי- לי אם כבר התגלגלנו אז אומר כך:

    אמנים טובים משכילים לברוא עולם בעזרת המדיום האמנותי שלהם. אמנים פלסטיים טובים, מששת ימי בראשית ועד ימינו, מצליחים ליצוק רוח בחומר. אמנים בינוניים לעומת זאת עושים אמנות "חשובה".

    החלוקה בין "תחביב" ל"מקצוע" תלויה בעיקר בכושר ההשתכרות מהתחום.

    בברכה

    אוי כמה שאני מסכימה אתך נתאי. שי-לי התאהבה ב'חשוב' – מעט חומר והרבה הרבה אגו ולכן הוא ב'דביר'- הרבה חלל, הד וריק, אך הרבה הרבה חשוב חשוב עם ניחוח אנין וסנובי.
    רק מלקרוא את מה שכתבה האוצרת אלן גינתון על עבודת הוידאו המופתית – 'אכילת הפרס ע"ש רפי לביא', ( ועוד במדרשה) זה לתפוס את הבטן ולרוץ לשירותים.

    נכון אומרת שי לי איזו אומנות זו כשהיא תלושה מן המציאות
    לשבת לבד בבית ולטבול במיצינו ישבלל אותנו עד חידלון.
    אף פעם לא יהיה לך חופש ממחשבותיך. מה תוכל ליצור בחלל ריק. ומי אמר שרק אומנים הם ממציאים? יש ממציאים בהרבה תחומים בחיים: ממציאי פטנטים, מדענים ובכלל כל אלתור הוא
    סוג של המצאה אז אל לנו לנכס אותם לעצמנו בלבד. פעם שתהיה לך איזו מגבלה (שתהיה בריא), תדע שכל אדם הוא ממציא של
    סביבתו.

    צודק 100 אחוז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת