פרס דיסקונט לעידוד היצירה מוענק מדי שנה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית לאמן או לאמנית ישראלי/ת. ומבטא הוקרה ביצירה, באמנים ובמוזיאון. הזוכה נבחר/ת מתוך אמני התערוכות המתוכננות במוזיאון הרצליה באותה שנה, ע”י ועדת שיפוט מקצועית. הפרס כולל מענק של 40,000 ₪ לאמנ/ית ולמימוש תערוכתו/ה במוזיאון.
בועדת השיפוט לפרס ישבו השנה האחראית על אוסף בנק דיסקונט, שולמית נוס, מנהלת כריסטיס ישראל, רוני גילת-בהרב, האוצרת אירית הדר והאוצרת רוני כהן-בנימיני. בנימוקי הבחירה נכתב כי “עבודותיה של הילה טוני נבוק שואבות את השראתן מהמציאות החומרית הישראלית הסובבת אותה. עבודתה כורכת אובייקטים מוכרים מן המוכן, ולפיכך יסוד של ריאליזם חריף, עם הפשטה גיאומטרית. עכשוויות ומודרניזם כרוכים יחדיו בכישרון יוצא דופן, שבתוכו מבעים של הומור וביקורת על תקופתנו”.
הילה טוני נבוק, פסלת ורשמת, ילידת 1974 בתל-אביב. בוגרת תואר ראשון בעיצוב, ויצ”ו חיפה, ותוכנית התואר השני לאמנות מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובגלריות, בארץ ומחוצה לה. עבודת קבע שלה מוצגת בכניסה לתחנת הרכבת החדשה בירושלים (תחנת נבון). נבוק היא זוכת פרס רפפורט (2020); פרס השרה ופרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות (2019, 2012), פרס קולינר לאמן ישראלי צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018); ופרס גבעון מטעם מוזיאון תל-אביב לאמנות (2011), לצד מענקים נוספים. נבוק מפענחת בעבודותיה את הקודים של שפת האדריכלות והעיצוב הישראליים, תוך התחקות אחר עקבות מדורדרות של מודרניזם מופשט במרחב הציבורי והביתי בישראל. עבודותיה מזוהות עם שימוש פיסולי מפתיע ומקורי בחומרים ובאובייקטים יומיומיים נפוצים, תוך חשיפת איכויות סמויות ודרכים חדשות להביט בהם.
תערוכת יחיד של נבוק תוצג באולם הגדול במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בפברואר 2021, בחסות פרס דיסקונט לעידוד היצירה. במרכז תערוכה זו יהיה מיצב קינטי גדול, שיתייחס לנתונים הארכיטקטוניים של החלל. נבוק משתמשת ב״שמשונית״ (יריעות פי-וי-סי) כדי לייצר סביבה פיסולית-משחקית המורכבת ממערכות הנעות בין פתיחה וסגירה, תוך חשיפה והסתרה חוזרת של מנגנוני הפעולה שלהן. המהלך הקינטי יוצר “רישום מופשט בחלל” ומעברים בין מצבים של חומר במצבו הגולמי למבנה מתפקד, ובין דימוי שלם ומהודק לגרסה מפורקת שלו.
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
