הוועד המנהל של מוזיאון ארצות המקרא בירושלים אישר פה אחד את המלצת ועדת האיתור למנות את יונית קולב רזניצקי למנכ”לית המוזיאון במקומה של אמנדה וייס, בתה של בתיה בורובסקי מייסדת המוזיאון, שסיימה את תפקידה בסוף יולי בתום כהונה בת 12 שנים.
יונית קולב רזניצקי, בת 39, בוגרת תואר שני בלימודי תרבות מהאוניברסיטה העברית ובשנה האחרונה כיהנה כמנכ”לית מוזיאון יהדות איטליה בירושלים.
במסגרת תפקידה יונית הובילה תהליך מתיחת פנים למוזיאון שכלל שיפוץ נרחב, פתיחת חלל חדש לתערוכות מתחלפות ויצרה חיבורים מפתיעים בין יודאיקה לעיצוב ואופנה.
קולב הייתה שותפה להקמת וייסוד מרכז נווה שכטר וגלריה שכטר בתל אביב וניהלה אותו במשך שנים רבות. במסגרת זו, הובילה העמותה תחת ניהולה של קולב עשרות פרויקטים בתחום התרבות והאמנות בהם תכניות רזדנסי, תערוכות אמנות ועיצוב מקוריות, פרויקטים בתחום המוזיקה והספרות ועוד.
קולב מעידה כי: “בעידן הדיגיטלי בו הידע נגיש וזמין לקהל הרחב, מוזיאון ארצות המקרא אינו מחזיק במעמדו מכוח הסמכות החיצונית, אלא הוא שומר על הרלוונטיות שלו בהיותו גם מרכז תרבות פעיל המנהל דיאלוג עם הסביבה החברתית והתרבותית בה הוא מתקיים. התערוכות צריכות להדהד סוגיות תרבותיות, פוליטיות, כלכליות ואחרות. תפקידנו הוא להרחיב את היריעה הן מבחינת הקהלים המבקרים במוזיאון והן מבחינת התכנים שאנו מציעים.
החזון החדש של המוזיאון כולל הכרה בחשיבות של דיגיטיזציה והבנה שיש צורך לפצח את אופן השימוש במדיום הדיגיטלי. הרעיון הוא לא לתרגם סימולטנית את מה שקיים לתוך הדיגיטל אלא לייצר תוכן חדש ומעניין שמנהל דיאלוג גם עם המדיום עצמו.”




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
