תמורה שמימית במקום תמורה חומרית

״אם אמנית או אמן כלשהם התבלבלו לחשוב, שאולי גם דעתם צריכה להיחשב במסגרת המשא ומתן שבו הם לא מקבלים דבר, מגיע החוזה המצורף לקול הקורא ומבהיר שלא. כשלא זכאים לכלום, הכוונה היא ממש לשום דבר. לא לתשלום, לא לזכויות בסיסיות ובוודאי לא להבעת דעה״. יהונתן משעל בביקורת על הקול הקורא שהוציאה לאחרונה עיריית ירושלים

אי אפשר לקרוא את הקול הקורא שהוציאה לאחרונה עיריית ירושלים ואת החוזה המצורף אליו מבלי לתהות איך יוצא טקסט כזה מלשכת ראש העיר שהיא במקרה גם בירת מדינת ישראל. עיריית ירושלים לא מציעה שום תמורה חומרית לאמנים שיגישו את הצעותיהם. את התמורה יקבלו כבר בירושלים של מעלה.

אם היינו מעוניינים להביט אל המציאות של ישראל 2020 ולרדת מהפנטזיות על מקומה האלוהי של ירושלים ומהרעיון שתושביה ואמניה ייהנו מחסדי השמיים, במקום הכותרת ״קול קורא״ מוטב היה להשתמש במילים: ״זלזול ויוהרה: הזמנה לאמנים להציג את יצירותיהם בלשכת ראש העיר תמורת כלום":

״עיריית ירושלים רואה חשיבות רבה בעידוד של אמנות עכשווית מקומית, של אמנים החיים ויוצרים בירושלים וכן של יצירות הקשורות לעיר ירושלים ולסמליה ומציעה לאמנים המעוניינים להשתלב במסגרת מיזם זה להציג את יצירותיהם בתערוכה בלשכת ראש העיר. לשכת ראש העיר מהווה נקודת מפגש לקהלים גדולים ולאנשי מפתח בתחומים השונים ולפיכך, מטרת המיזם הינה להציג את האמנות העכשווית המקומית וכן את היצירות הקשורות לעיר ירושלים ולסמליה בפני הקהל הרחב״.

נקודת מפגש לקהלים גדולים ולאנשי מפתח בתחומים השונים? זאת הרי המעטה, מן מידה של צניעות והפחתה בערך של לשכת ראש העיר החשובה על פני כדור הארץ. כפי שניתן לראות במפה המצורפת, וכידוע מזה דורות על גבי דורות, ירושלים היא מרכז העולם.

חשבתי על תרחיש דמיוני שבו אולי עלתה ההצעה על הפרק. זה קורה בערך בזמן שבו העובדים חוזרים לעבודתם בבניין העירייה אחרי חודשיים של היעדרות. ראש העיר לא מרגיש נוח, ומזמן ישיבה עם יועצת העיצוב ומזכיר לשכתו.

״משהו חסר פה״, אמר ראש עיריית ירושלים בזמן שהביט סביב לשכתו. ״כן, משהו בהחלט חסר פה״, הוסיף לעצמו בקול מהורהר.

״אולי התאורה?״ שאלה היועצת.

״לא. זה לא זה״.

מזכיר הלשכה חשב לרגע. ״אולי דיוקן שלך, אדוני ראש העיר?״

״דיוקן… רגע, כן, זה הכיוון. אולי לא דיוקן… אני יודע. חסרה אמנות על הקירות. אמנות שתייצג את ירושלים. חסרות עבודות אמנות על הקיר!״ קרא פתאום, כמו אדם שנזכר היכן שם את המפתחות האבודים לאוטו.

היועצת נרתעה. ״אדוני ראש העיר, זה רעיון מצויין, אבל אמנות זה יקר ולהזכירך בדיוק דיברנו על כך שהתקציב השנה יפגע בעקבות המצב. אולי משהו אחר? אפשר לצבוע מחדש״.

פניו של ראש העיר נפלו. ״את צודקת״, השיב באנחה. ״העירייה לא תוכל להרשות לעצמה לרכוש אמנות כרגע״.

מזכיר הלשכה, בחור צעיר ונמרץ שגויס רק לאחרונה, הרגיש שזאת ההזדמנות להוכיח את ערכו. ״אדוני ראש העיר, אם אוכל להציע הצעה – לא צריך לשלם כלום לאמנים כדי להציג את העבודות שלהם. נציע להם להציג תמורת חשיפה״.

״תמורת מה?״ תהה ראש העיר.

״חשיפה״ השיב מזכיר הלשכה. ״זה עובד למוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, זה עובד לחברות סטארט אפ. אין סיבה שלא נציע גם אנחנו לשלם בחשיפה״.

״מה זה חשיפה?״ שאל ראש העיר. ״מטבע חדש שעוד לא שמעתי עליו?״.

״אנסה להסביר״, נכנסה לדברים היועצת, ״אנחנו בעצם עושים טובה לאמנים שאנחנו מוכנים להציג את העבודות שלהם. התמורה שלהם תהיה שהעבודה מוצגת כאן בלשכה. למעשה, הם אלו שצריכים להודות לנו״.

״ומישהו רציני יהיה מוכן להצעה כל כך אידיוטית?״ התפלא ראש העיר, ״זה נשמע לי מופרך. מי יסכים להציג עבודה שעבד עליה בלי לקבל תשלום?״.

״אמנים יסכימו״, אמר מזכיר הלשכה. ״תהיה לך פה אמנות ולא תצטרך להוציא עליה שקל. האמנים אפילו ישלמו על ההובלה״.
היועצת הנהנה בהסכמה. ״בוא נודה בזה, אם אם הם היו מעוניינים להרוויח כסף, הם היו משיגים עבודה אמיתית״.

״כל זה נשמע לי משונה מאד. וחוץ מזה, איך נפקח על התכנים?״ הקשה ראש העיר. ״אם אנחנו לא מציעים תשלום, מה יקרה אם עבודה מסויימת תעורר תגובות שליליות מהקהל? איך נוכל להגיד שגם לא שילמנו כלום וגם עכשיו זה לא מתאים לנו יותר?״.

״פשוט נכניס את זה לחוזה. נכתוב שהאמנים הם לא צד בכלל, העירייה יכולה להחליט מה שהיא רוצה ולאמנים לא יכולות להיות טענות״.

היועצת חייכה. כל העניין התחיל למצוא חן בעיניה.

מתוך החוזה בין עיריית ירושלים לאמנים המציגים בבניין העירייה

גם ראש העיר היה מרוצה. ״אז בעצם מה שאתם אומרים לי פה, וסליחה על השפה, זה שאמנים הם חבורה של פתאים מטומטמים״.

״כן, בדיוק ככה״, ענו יחדיו היועצת ומזכיר הלשכה.

״יופי״ אמר ראש העיר, מעביר בסיפוק את עיניו על קירות הלשכה, מדמיין איך תכף יהיו עמוסים בעבודות אמנות יפות. ״בואו ננסח קול קורא״.

ויהיה אשר יהיה התרחיש שהתקיים במציאות, כבר מפתיחת הקול הקורא ברור שמשהו מסוג זה התרחש, ושאין לעירייה שום כבוד לאמנים או ליצירתם. או כפי שכתוב במסמך עצמו:

״אי תשלום בגין הצגת היצירות:

יובהר כי העירייה לא תישא בכל תשלום בגין הצגת היצירות. האמן המציג את יצירותיו יתחייב לחתום על הסכם השאלה המצ"ב כנספח ב' כחלק בלתי נפרד מהזמנה זו״.

בהמשך הקול קורא, תחת הכותרת ״זכויות העירייה״, סעיף ד׳, נכתב:

״העירייה שומרת לעצמה את הזכויות שלהלן…לבטל ו/או לשנות ו/או לעדכן את הדרישות המפורטות במסמך זה, לצמצם ו/או לבטל את התכנית ו/או חלקו בשל סיבות תקציביות ו/או מנהליות ו/או ארגוניות ו/או אחרות ולמציעים לא תהיה כל טענה/דרישה או תביעה בשל שימוש שעשתה העירייה בזכות מזכויותיה אלו״.

אם אמנית או אמן כלשהם התבלבלו לחשוב, מתוך הניסוח המעורפל, שאולי גם דעתם צריכה להיחשב במסגרת המשא ומתן שבו הם לא מקבלים דבר, מגיע החוזה המצורף לקול הקורא ומבהיר שלא. כשלא זכאים לכלום, הכוונה היא ממש לשום דבר. לא לתשלום, לא לזכויות בסיסיות ובוודאי לא להבעת דעה. כמה חשוב היה לעירייה להבהיר את העניין הזה? חמש פעמים לאורך חוזה בן עשרה סעיפים; סעיפים 5.2, 6.2, 6.3, 7.4, 9.3 מציינים במפורש שאין לאמנים שום זכות להגיד שום דבר לגבי תנאי הצגת עבודותיהם או הסרתן, אם מתחשק לעירייה להוריד אותן מהתצוגה מכל סיבה שהיא וללא צורך לספק הסברים.

גם אם בסופו של דבר אף אחד לא ישלח עבודה בתשובה לקול הקורא של עיריית ירושלים, יש פה מסר עמוק יותר. סביר שפקידי העירייה הסתמכו לא רק על הלך הרוח הכללי כיום, אלא גם על ההיסטוריה של עולם האמנות, שלכל אורכה אמנים מתמסרים בלי שום היסוס כמעט למוסדות שינצלו אותם ולאותן המערכות שמדכאות אותם.

רבים ורבות יסכימו להציג בחללים השייכים לגופים עם כסף בלי לקבל תמורה, להציג בחללים עם היסטוריה של יחס מבזה לאמנות ואמנים ובמוזיאונים שפועלים ללא שקיפות או נגד אמות מידה של מנהל תקין. כפי שאמא שלי תמיד הייתה אומרת: מי שמציגה במוזיאון חיפה, שלא תתפלא כשמבטלים לה את התערוכה בלי הודעה מוקדמת.

ומה הפלא שפקידים בעיריית ירושלים, בירת מדינת ישראל, חשבו שלבוז לאמנים ולקבל אמנות בתמורה זה לגיטימי לחלוטין?

4 תגובות על תמורה שמימית במקום תמורה חומרית

    כל הכבוד יהונתן
    כמי שחווה את העניין הזה משך שנים. ההתעקשות שלך לעמוד לצד אמנים ואמניות עושה המון טוב ומרגשת אותי

    תודה

    יישר כח

    מעניין מי אחראי על המצב הזה. מדוע אמנות חזותית ופלסטית (בניגוד למוזיקה ואמנויות הבמה) נתפסת כמשהו שלא צריך לשלם עבורו? והאם המצב היה שונה בעבר?

    מעולה. ככה חשבתי כאשר קראתי את הנוסח. וראיתי בזה חוצפה נוספת עלזו של כל "אוכלי החינם" ע"ח האמנים. הבעייה היא שבירושלים יש מעט, מעט מאד, חללי תצוגה והפיתוי לחשיפה של אמן מתחיל, אמן בשוליים וגם אמן ותיק שהצטברו אצלו עבודות שמבקשות את עיני הקהל, יוליד גם את המפלצות האלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת