עמותת בסיס לאמנות ותרבות הודיעה על שינוי דרך פעולתה בשדה האמנות ״עקב הקשיים ההולכים וגוברים בחברה הישראלית בכלל ובתמיכה הציבורית בשדה האמנות הפלסטית בפרט בתקופה האחרונה״.
העמותה תחדל מהפעלת בית הספר ומרכז התרבות בסיס שיסיים את פעילותו בסוף שנת הלימודים הנוכחית, ותתמקד בהקמת קרן לתמיכה ישירה באמנים ובפרויקטים לאמנות. הקרן תחל לפעול בשנת 2021, ובחודשים הקרובים תגובש תכנית מסודרת שתפורסם לקהל האמנים עד סוף השנה הנוכחית.
בהודעה על סגירת ביה״ס נכתב כי העמותה וצוות בית הספר בסיס ילוו את התלמידים הן בבחירת המסלול המועדף עבורם להמשך הלימודים וסיום שלוש שנות לימודי אמנות, והן במימון שכר לימוד מלא.
בית הספר לאמנות ״בסיס״ הוקם בשנת 1993 ע״י הפסל דוד זונדלוביץ׳. ביה״ס פעל בתחילה בנתניה ולאחר מכן בסמוך לבית ינאי. בשנת 2000 החל לפעול תחת עמותה בראשות דוריס ארקין, ובשנת 2015 עבר לבניין מרווח ומשופץ בהרצליה. בשנים אלו עמד בראש תוכנית הלימודים במוסד האמן פרופ׳ יעקב דורצ׳ין.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

ממש לא אסון
יעל
| |עצוב, אבל לבית הספר לא היה מקום.
היה צריך להיות מרכז תרבות ומחקר ולא בית ספר.
שלומית ברויר עשתה נהדרת בגלריה במקום.
לעומת זאת כל השרון יערים וראשי המחלקות שהרוויחו הרבה כסף והלימודים ללא תואר ראשון לא רלוונטים.
אריק
| |בשביל מה מקום לתרבות ומחקר? מה לחקור? את אלה התמימים שחשבו שהם מקימים מקום חדש שיתן פייט לשנקר ולבצלאל? שיעמיד אלטרנטיבה ל…… למה בעצם? שישכירו את הבניין להביטאט. אפילו לשפץ לא צריך, הכל טיפ טופ
גורן
| |