מאמץ הרחבת גבולות הדמיון

״ההבנה כי הוא מקשיב לי ממש (וגם לאחרים, אם הם צופים בו או רק עוברים לידו בדרכם לחלל אחר) הופכת אותו למעין מראה. במובנים רבים טפרברג מציע מחווה אמפתית לקהלו, הוא פשוט מקשיב לו הקשבה נעימה ורכה. מי שייקח את המחווה עוד צעד קטן הלאה יוכל אפילו להשתמש בה כדי להקשיב לעצמו״. דנה שלו על מופע היחיד של ארי טפרברג, ״לבי כמעט עמד מלכת״

את היצירה ״לבי כמעט עמד מלכת״ של ארי טפרברג, סולו בביצועו, ראיתי כשנתיים לאחר הופעת הבכורה – את ההצגה הארבעים במספר – וזו כבר התחלה מצוינת. בדומה למחול העצמאי, עליו אני כותבת בדרך כלל, גם בתיאטרון לא ממוסד קשה מאוד ״להריץ״ הופעות. זה כמובן קשור לאופן בו מנוהלים תקציבי התרבות והמוסדות וגם לאופן בו תופסים האמנים היוצרים את יצירתם: מתי היא בשלה לעלות על במה ועד כמה הם מוכנים להתאמץ כדי לאפשר לה להמשיך ולהבשיל על הבמה מהופעה להופעה, על פי רוב במחיר של הפסד כלכלי. במקרים בהם ההרצה של המופע קצרה, מורכב הקהל רובו ככולו ממשפחה וחברים. יצירה חוצה מעבר למעגלי הקהל המפרגן מראש ומגיעה לביקורת קהל שוחרי האמנות הרחב רק כאשר היא מוצגת לאורך זמן. או-אז, לטעמי, מתרחשת אמנות אחרת לגמרי וקשר אמתי מתחיל להיווצר בין יוצרים לבין החברה בה הם פועלים. במילים אחרות, יצירות שנהנות מתמיכה ממסדית ועולות פעמים ספורות בלבד הן פספוס משולש: מצד הגורמים המממנים שלא התכוונו לבדר את קרובי היוצרים בלבד, מצד היוצרים שלא מצליחים להעלות את יצירתם מעבר לפעמים ספורות ומצד הקהל שלא זכה ליהנות מן היצירה. ועל כן שמחתי רבות לנוכח הצגת תיאטרון עצמאי שחוגגת 40 הופעות.

מכל מקום, הגעתי לתיאטרון הבית ביפו בערב חורפי בחודש פברואר ועליתי עם קהל מגוון לאולם הקטן והאינטימי בקומה השנייה (מאז ועד פרסום טקסט זה העולם השתנה, והליכה תמימה לתאטרון נראית עתה כחלום רחוק). טפרברג כבר עמד במרכז הבמה בעיניים עצומות, מקשיב בדריכות לנעשה סביבו, בזמן שהקהל התיישב בכיסאות. לפני כמעט שנתיים הזדמנתי לתערוכה בבית הספר אנקורי לאמנויות ביפו, בה הציג טפרברג גרסה מסוימת של העמידה הדרוכה הזו בזמן שאנשים הסתובבו בתערוכה. כבר אז היה מעניין להתבונן באיש המקשיב, ולנסות, באמצעות מחוות הפנים והגוף הזעירות שלו, לדמיין מה הוא רואה בעיני רוחו. ההבנה כי הוא מקשיב לי ממש (וגם לאחרים, אם הם צופים בו או רק עוברים לידו בדרכם לחלל אחר) הופכת אותו למעין מראה. במובנים רבים טפרברג מציע מחווה אמפתית לקהלו, הוא פשוט מקשיב לו הקשבה נעימה ורכה. מי שייקח את המחווה עוד צעד קטן הלאה יוכל אפילו להשתמש בה כדי להקשיב לעצמו.

עמידה של פרפורמר מול קהלו בעיניים עצומות ובהקשבה דרוכה היא בו-בזמן פעולה מתריסה ומזמינה. בזכות היעדר המבט היא לא מאיימת או גורמת לאי נוחות רבה מדי. אם היה זה המבט המופנה אליו בחזרה באופן שקט וארוך כזה, קרוב לוודאי שהיה מתקבל מצב של התרסה או אפילו איום על מקומו של הקהל. אך כאשר הפרפורמר ״רק״ מקשיב, הקהל יכול להתמקם בנוחות. אפשר להגיד שטפרברג מציג תרגיל באמפתיה, כנראה אחד המושגים הטרנדיים ביותר בימים אלה.

מתוך "לבי כמעט עמד מלכת", צילום: אפרת מזור

בהצגה, לעומת הפרפורמנס בתערוכה, זהו סיקוונס הפתיחה בלבד, שלאחריו מתרגל טפרברג דרכי התקשרות עם הקהל הנעלם מן העין ללא מילים ובעיניים עצומות במשך כשעה. ״לבי כמעט עמד מלכת״ נוצרה בהשראת מכתבה של אשת הרוח החירשת-עיוורת הלן קלר לתזמורת הסימפונית של ניו-יורק משנת 1924, בו היא מתארת כיצד ״שמעה״ את הביצוע שלהם לסימפוניה התשיעית של בטהובן אך ורק באמצעות מגע עדין במקלט הרדיו. ״העבודה מבקשת לייצר מרחב חושי מוגבר שבו מתקיימת אלכימיה בין החושים. היא מזמנת מבט תקריב אל גופו של המבצע אשר מכייל את עצמו לתגובתיות מוגברת ומחפש נואשות אחר שפה אלטרנטיבית לתקשר באמצעותה, מבעד לגבולות, מגבלות ומוגבלויות״, נכתב בתכניה.

בדומה לקלר גם טפרברג מנסה לחוש בוויברציות, אך בשונה ממנה הוא משתמש גם משתמש בחוש השמיעה. הוא אינו מחקה את פעולתה, אלא מזקק מתוכה את המאמץ לחוות דבר שהוא כביכול מעבר ליכולת ההשגה הפיזית שלה. במובן הזה, הוא פורץ את מגבלות הגוף. בעוד קלר השתמשה בחוש המישוש והדמיון כדי להקשיב למוזיקה ויצרה חוויית שמיעה חדשה, טפרברג משתמש בחוש השמיעה ובדמיון כדי לראות שלא באמצעות העיניים.

מתוך "לבי כמעט עמד מלכת", צילום: אפרת מזור

התאטרון של טפרברג מינימליסטי ומעניק רבדים של משמעות לאביזרים פשוטים, שהשימוש המגוון בהם יוצר דחיסות חומרית שמתכתבת עם המגבלות הפיזיות של הגוף והאופנים בהם ניתן לעקוף אותן באלגנטיות, על אף שחושי הראיה והשמיעה הם בסיסיים לתקשורת בין אנשים, המושתתת על הבנת צד אחד את המסר שמוסר השני. טפרברג מציע עיסוק בגבולות העולם הדמיוני שלנו, גבולות העולם שאנחנו מסוגלים לתפוס בעיני רוחנו. הלן קלר הקשיבה למוזיקה באמצעות מישוש ותרגום של ויברציות ל״מוזיקה״ בדמיונה. איזו מן מוזיקה היא שמעה? האם היא דומה באיזשהו אופן למוזיקה ששומעים אנשים שאינם חירשים? המאמץ שטפרברג מתרכז בו כנושא לעבודתו, הוא המאמץ של הרחבת גבולות הדמיון. על פיו, ״ניצחון הרוח״ הוא לא ביכולת לשמוע, לראות או לדבר – זה לא עניינו כלל – אלא ביכולת לחוות יותר ויותר ממה שיש לעולם להציע. קלר של טפרברג לא מבקשת לדבר אלא להקשיב. את דבריה היא כותבת בקלות ורהיטות במכתבה ובכלל, המאבק שלה הוא על הנוכחות של העולם על כל גווניו בחייה. טפרברג, בהשאלה, קורא לקהלו לשכלל את אופני התפיסה שלו, גם אם הדבר כרוך במאמץ.

ניכר כי טפרברג משקיע רבות בהרחבת התפיסה וההבנה שלנו מסרים שמועברים לא במילים, אלא בתנועות ודימויים – לעיתים לעיתים מורכבים ומופשטים – ועל כן האתגר. קהל קשוב ומפענח פועל פעולה חשובה בזמן הצפייה ומרוויח את ההרחבה הזו של הדמיון.

״ולבי כמעט עמד מלכת״ היא יצירה אינטימית וכנה, ששפתה מאתגרת את הצפייה רק במידה שלא מאיימת על הנוחות. היא אינטליגנטית ורווית הומור, ועדכנית ברעיונות שהיא מבקשת להעלות, תוך אמון מלא בפורמט ה״מיושן״: שחקן המציג לקהלו את אשר על ליבו במטרה לעורר את מחשבתו ולספק לו הנאה תוך כדי. בעיני היא מצליחה לעשות כן.

***

בימים אלה בהם לא מתקיימים אירועי תרבות, ההופעה הבאה. שהייתה מתוכננת להתקיים בחודש אפריל בתאטרון הבית, מבוטלת. שאלתי את טפרברג לגבי אפשרות של צילום המופע ושידורו אונליין, ואולי עוד נמצא הפתעה כזו בקרוב (ניתן להתעדכן באתר של טפרברג)

בזמן משבר הקורונה, שמשאיר את כולנו בבית ומכריח אותנו למצוא דרכים חדשות לנהל בהן קשרים חברתיים, יצירה ועבודה, וגם מאפשר לנו מבט ארוך יותר פנימה אל עצמנו, טוב יהיה אם נצליח להרחיב את התפיסות שלנו, למצוא אמצעים חדשים להעביר באמצעותם מסרים, ונכוון עצמנו בהקשבה דרוכה יותר למסרים שמגיעים אלינו. על פי יצירתו של טפרברג המאמץ למצוא דרכי התקשרות חדשות משתלם, ויש סיכוי שמן המשבר הזה נרוויח את התחושה ש״ליבנו כמעט עמד מלכת״.

"ולבי כמעט עמד מלכת", תאטרון הבית, נעם 5 יפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.