צבע הכסף

״כפי שחזה וולטר, כל כסף מזומן חוזר בסוף לערכו המהותי האמיתי: אפס. הצהרה זו מתגשמת כיום במדיניות המוניטרית המרחיבה, המאפשרת הדפסת כסף זול. נקודת החוזק של התערוכה היא בדיוק אותה חשיפה, או תזכורת, למנגנון הפועל מאחורי עמדות הכספומט״. שחר קרמר על תערוכתו של מייקל רידל, "Riedels"

סביר להניח שלא נמצא את החומרים שמייקל רידל משתמש בהם כדי ליצור את עבודותיו בחנויות לחומרי אמנות; השימוש של האמן הגרמני ב״חומר״ ככל הנראה שונה מהותית מהתפישה של רוב האנשים את המילה ״חומר״. בחנות האמנות של רידל תמצאו טקסטים, הקלטות, קורות חיים ואפילו פרזנטציות פאוור פוינט לצד המברשות והקנבסים. רידל שם דגש על איסוף המידע בעזרתו הוא מרכיב עבודות הפועלות כמערכות שיכולות להתקיים באופן עצמאי ומייצרות את העבודה ברוטציה. רידל זכה לראשונה להכרה לאחר שהשתלט על בניין נטוש בפרנקפורט, Oskar-von-Miller 16, אותו הפך לחלל תערוכה אקספרימנטלי, שתיאר בעבר כחלל המשמש כמכונת צילום ענקית.

את מייקל רידל לא הכרתי לפני שנתקלתי בכספומט שהציב בגלריה GRIMM בלואר איסט סייד, ניו יורק. סקרנות משכה אותי אל חלל התערוכה והסקרנות היא גם זו שגרמה לי למשוך 5 רידלים מהכספומט שהוצב בלב הגלריה. כבל ארוך, מחובר לשקע ליד דלת הכניסה, מוביל את הצופה אל החלל המרכזי, שם נמצא הכספומט כשגבו אל דלת הגלריה. חלקו התחתון של הכספומט פרוץ והמנגנון הפועל בעת משיכת המזומנים חשוף לעין, אך מלבד חשיפה זו של בסיס הכספומט אין הוא שונה מהדבר האמיתי. הכנסתי את כרטיס האשראי שלי ועקבתי אחרי השלבים הנורמטיביים של משיכת מזומנים בארה”ב: בחירת שפה, בחירת פעולה, האם אני רוצה קבלה? ולבסוף: כמה כסף אני רוצה להוציא? זוהי שאלה משונה מכיוון שאני לא בטוחה מה בדיוק אוכל לעשות עם דף הנייר שעומד לצאת מהמכונה. אז משכתי 5 רידלים, שווי ערך לחמישה דולרים כביכול, שגם ירדו מהחשבון שלי דקות ספורות לאחר מכן. את הרידלים המכונה לא ״מגישה״ באופן שאנו רגילים אליו. השטר (שלי?) הודפס ונורה לעברי – את הרידל אוספים מהרצפה. הפיזיות של השטר חושפת אותו פתאום בתור מה שהוא כנראה תמיד היה: דף נייר שאלוהים יודע למה שילמתי עליו כרגע.

Installation view, Courtesy of the artist and GRIMM Amsterdam | New York. Photography by Adam Reich.

מטבע הרידל מודפס שחור ואפור על גבי לבן. הספרה חמש מרצדת בשרירותיות בצבע שחור על גבי שני צדי השטר שזה עתה משכתי, וברקע שברי טקסט שלא ניתן לדלות מהם מידע קונקרטי או אפילו לזהות שארית של אות בתוכם. הטקסט לקוח מתוך התכתבויות אימייל של האמן עם הגלריה ״דויד זווירנר״, שעד לפני שנה ייצגה אותו בניו יורק. בפינה השמאלית העליונה של השטר מודפסת חתימתו של האמן. על קירות הגלריה שטרות הרידל ממוסגרים ותלויים לאורך החלל המרכזי, מעין מחווה נואשת, ניסיון מיותר לשמור על מראה של חלל תערוכה שיהיה מוכר לצופה; חלל תצוגה ויזואלי לא מאיים, וגם סוג של ספוילר לתיאטרליות של המיצב; אפשר היה להסתפק בכספומט ובהשלכת הצופה למרחב זר ומנוכר, על אחת כמה וכמה כשהדבר היחיד המוצב באותו חלל הוא דווקא אחד האובייקטים הבודדים המוכרים לכולנו מחיי היומיום. במיוחד כשמדובר בעיר כמו ניו יורק, המאגדת בתוכה כמות אסטרונומית של מציאויות שכמעט בלתי אפשרי למצוא ביניהן מכנה משותף.

שטרות הרידל נוצרו בשיתוף פעולה עם ״דויטשה בונדסבנק״, אשר סיפק לאמן כ-300,000 שטרות יורו מקוריים שעדיין לא הוטבעו עליהם פרטי היורו על מנת להדפיס את הרידלים, ואף הוצגו במוזיאון הכסף של הבנק בפרנקפורט בשנה שעברה. הבנק המרכזי של גרמניה אחראי על המדיניות המוניטרית, שבין היתר אחראית על ההרחבה הכמותית שהחלה בשנים מאז המשבר של 2008, בהן הבנקים המרכזיים הגדילו את היצע האשראי בעזרת הדפסת כסף, שלאחר מכן הבנקים המסחריים אמורים להלוות בריבית נמוכה. זאת אומרת, הכסף הזה מונפק מאוויר ואין מקורו בדבר מה ממשי, כמו זהב או נכס. כך הבנק הפדרלי של ארה״ב הגדיל את כמות נכסיו מ-800 מיליארד דולר ל-3 טריליון דולר; קופי, פייסט, פייסט, פייסט, פרינט. כיום מרבית הבנקים המסחריים מלווים פי 10 משווי ההפקדה או יותר, כמו ה״דויטשה בנק״ (שאמנם שמו דומה, אך מדובר בבנק המסחרי הגדול ביותר בגרמניה) שמלווה פי-50 משווי ההפקדה הנכנסת. הבנק, שב-2009 היה בין הבנקים המרכזיים שמכרו משכנתאות להמונים שלא היה ביכולתם לממן, הלווה כספים לטראמפ בתקופה בה רבים נסוגו מהלוואות לאיש העסקים הנמצא בפשיטת רגל, צלל כמו רבים אחרים אל התהום העמוקה של משבר האשראי העולמי. כל זאת ועוד התאפשר בעזרת המדיניות המוניטרית המרחיבה של הדויטשה השניה. אז האם ה״בונדסבנק״ באמת הבין במה הוא תומך, האם הממסד הוותיק קרא בין השורות המודפסות על שטרות הרידל?

Installation view, Courtesy of the artist and GRIMM Amsterdam | New York. Photography by Adam Reich.

אז נכון, על שטרות הרידל מודפסות שיחות של האמן עם הגלריה המסחרית ״דויד זווירנר״, מהגלריות המסחריות הגדולות בניו יורק, והוא מבקש לחשוף את השיחות הללו בצורת כסף. זהו אקט שללא ספק מתאר מערכת יחסים מורכבת בין היצירה לבין השוק המסחרי העומד מאחוריה, מערכת יחסים בין אמן לבין כיסו של הגלריסט וכיסו של הצופה. או שאולי מדובר בסכסוך אישי של רידל עם הגלריה הקודמת שלו. כך או כך, חוזקת התערוכה לא תלויה בשיחות, שגם ככה לא ניתנות לקריאה ולכן לא באמת חושפות דבר.

הבדלים רבים מפרידים בין מטבע הרידל למטבע הדולר. אחד מהם, אולי המשמעותי ביותר, הוא ההבדל הפרגמטי; עם אחד אוכל לקנות משהו בחנות ליד ועם השני לא. אך בין המטבעות יש גם דמיון רב ואף מרתיע. הדולר שנמצא כרגע בארנק שלי, כמו הרידל שעומד להיכנס לתוכו, הודפס כנראה בכמעט אותה הקלות, כאילו היה זה מסמך שנשלח להדפסה ביתית. כפי שחזה וולטר, כל כסף מזומן חוזר בסוף לערכו המהותי האמיתי: אפס. הצהרה זו מתגשמת כיום במדיניות המוניטרית המרחיבה, המאפשרת הדפסת כסף זול. נקודת החוזק של התערוכה היא בדיוק אותה חשיפה, או תזכורת, למנגנון הפועל מאחורי עמדות הכספומט. תזכורת לאינפלציה, לירידה של ערך הקנייה ושווי הפיאט שהולך ומצטמק, מתגמד, נעלם. אני בכלל לא בטוחה שזה מה שהאמן, הגלריה, ובוודאי לא ה״בונדסבנק״, ציפו שיתעורר אצל הצופה בתערוכה ומשיתוף הפעולה ביניהם. אני כן מאמינה שבתוך הפירמידה המסובכת שנרקמה בין האמן, הצופה והגוף המממן יש עוד הרבה גורמים והרבה שחקנים במגרש. אלו לא רק השטרות שאיבדו מערכם; בין הכסף לצופה יש חלל אינסופי מלא בתוכניות טלוויזיה, צרכנות סביב השעון, חדשות מזויפות, פרוזק, יוגה, מוזאונים, טיולים מאורגנים, גלריות, ביטוח בריאות, אסונות טבע, רשתות חברתיות, תחבורה ציבורית והרשימה אין סופית. המציאות עצמה במעין אינפלציה, בייצור כמותי שאינו כרוך בצורך, או בדבר מה ממשי; החרבה כמותית.

1 תגובות על “צבע הכסף”

    המאמר עושה חסד עם התערוכה.
    הרעיון אולי מבריק, העבודה עצמה לא מצליחה להעמיק מבחינה ויזואלית או הפקה לאותם העומקים הרעיוניים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.