דברים זזים

״בדרך העבודה שלה, כנעני מתחקה אחר התזוזה הזו, שהיא הניגוד הגמור להגבהה או להקפאה המשמרת בפורמלין של נוסטלגיה וסטטוס את מה שחסום למבט. היא מתחקה אחריה ואף מניעה אותה בדרכה הנונשלנטית, נטולת הסנטימנט. המסד לשיתוף פעולה הוא תמיד סרבני בעיקרון״. גליה בר אור על תערוכתה של עפרי כנעני

אפשר להתחיל לספר בירידה של עפרי כנעני למרתפי האוסף של משכן לאמנות עין חרוד ולדבר בעבר ששולט במחסני המוזיאון ובעין המצלמה של כנעני – אורחת לרגע באורחותיו המדברת שפה אחרת. הווידאו של כנעני מתחקה אחר המתרחש במחסן האוסף: עין המצלמה חושפת פסלים מונחים על מדף בחלל אפל ומשתהה כמו מלטפת פסל אחר פסל, מתעכבת על עכוז נשי, שרירי, מתומצת אך חושני בפסל עץ בהיר, עוקבת אחר התנועה הנפתחת של קיר מחיצה נייד וציור דיוקן אישה זעה שמבטה מצטלב בעין המצלמה. אין תפנית בעלילה אך נדמה שבין מצלמה אקטיבית למוצג פסיבי מתרחשים בהדרגה חילופי תפקידים. המצלמה מאבדת שליטה או סתם חוגגת או שמא זוהי היבשת המזדעזעת של המחסן המשוקע בעומק הקרקע שבשלה דברים זזים. נדמה שלעולם הסמוי שמתחת יש חשקים משלו. משהו זז; מחיצה, מדף, פסלים שנראים כמו מסכות מוות כמו קמים לתחייה בעין המצלמה, כיתובית מתנופפת, אחוזה עדיין בחבל הקשור לפריט מוזאלי, ובמרחב האטום לחוץ הרוח כבר החלה מנשבת להניף כיתובית כמטפחת ואני אקוד לה וארים.

עין המצלמה לא מתמסרת לערכיו של מחסן האוסף, היא באה משפה אחרת. בעבר פסל נקרא פסל וציור נקרא ציור, וביחד נקראו בלשון הגבהה מכבדת "יצירות אמנות", אלא שבשפת אמנות מדוברת התאזרח כבר מזמן המושג "עבודה", מושג חיובי (עדיין) וקרוב לקרקע, ואת המושג הזה, אין בררה, צריך לאתגר. רמז ראשון ל"סלטו הכפול" שמבצעת כנעני הוא בכותרת הארס-פואטית שהיא בוחרת לתערוכתה: "We, Work".

השתהות דרמטית יש לתת לנשיפת בוז מבטלת, שתציע ש"יצירה" שהייתה ל"עבודה" היא רק ענין של סמנטיקה, מאותן המצאות הזויות של פנים עולם האמנות שלא צריך להתייחס אליהן כל כך ברצינות, שהרי ל"יצירות" עצמן צריך גם צריך להתייחס, ובאמת לכאורה, הגיע הזמן. אבל גלאי התזוזה של כנעני כבר אותת שבזמן הזה ובמקום הזה, עם האוסף הזה והאורחת הזו, אולי דווקא כאן יש טריגר למה שכל כך חשוב וקשה לשים עליו את האצבע.

הכותרת "We, Work" מהדהדת מראה מהופכת למה שנתפס כערך באותו עולם שבו צמח המוזיאון, עולם של חברה פועלית ועבודת נבנה ארצנו ארץ מולדת, בקצרה, עבר של סולידריות. בעולם הזה פעל סבא של עפרי כנעני, האמן המוערך יחיאל שמי, ממייסדי קיבוץ בית הערבה שנבנה באזור קשה של ים המלח ולאחר 1948 ננטש ושמי נהיה לאחד ממייסדי קיבוץ כברי שבגליל. הוא פעל בתנועת הקיבוץ המאוחד עם ידידו ושכנו האמן משה קופפרמן, שהיה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, ושניהם היו מבכירי האמנים הצעירים של תנועת "אופקים חדשים". ב-1963 ארגנו השניים את תערוכת "אופקים חדשים" במשכן לאמנות עין חרוד, שהיה להם בית חברתי ואידאי (ולקופפרמן גם משפחה קרובה). יחיאל שמי ומשה קופפרמן היו אנשי עבודה והאמינו שאין סתירה בין "עבודה" לתפיסת האמנות כ"ערך", כלומר, "אמנות" משוחררת מכל אינטרס חיצוני לה.

מראה הצבה מתוך "הון אנושי", עפרי כנעני, המשכן לאמנות עין חרוד, 2019, צילום: אלעד שריג

מכאן אפשר להמשיך לעצם קיומו של משכן לאמנות עין חרוד בחברה שיתופית ששמה על דגלה עבודה וגם אמנות ו-We Work בהדהוד של גוף יחיד רבים. למשל, We The People, אנחנו העם, או, אנחנו הקיבוץ. משם אפשר להמשיך, בסטייה חדה, למערך היחסים שנפרם בין  We ל-Work שהמשכו מי ישורנו. כאן עולה הקשר עכשווי שנושא עמו כלכלה חדשה. זו כלכלת פרילנסר או נוודות דיגיטלית של עולם הייטק שמשכנו בשירותי עכשיו של חללי עבודה משותפים, We Work, הנתפסים כהשקעה נדל"נית מניבה ומשפיעים דרמטית על התפתחות עירונית והקיבוץ כבר בכלל זה, התחדשות מצמיחה או משתקת, אבל זה כבר לסיפור אחר.

את זאת ועוד מהדהד הסאונד של הווידאו המוצג בתערוכה, כשברקע תיעוד הירידה למחסני המוזיאון נשמע בו קולם של חברי "תנועת תרבות" העירונית-שיתופית, שקשרו גורלם בישובים פריפריאליים מתוך אמונה בעבודה משולשת: חינוך, תרבות וחברה. בסאונד משובצים קטעים מתוך עשרות ראיונות שערכו כנעני וחברי הקבוצה עם תושבי עמק יזרעאל. הם שואלים על עבודה ופרודוקטיביות, על חברים בעבודה ועל יעילות, פוליטיות, יצירתיות ופוריות וגם "האם את מאושרת בעבודתך?" ו״מהי התקדמות?״, ולבסוף, "האם שכר הדירה שלך עלה לאחרונה?" ו"האם המשכורת שלך עלתה לאחרונה?"

התערוכות של עפרי כנעני דקות איברים, היא לא מאמצת אסטרטגיית תצוגה מרובת ממצאים, מסוג זו הארכיאולוגית או האנתרופולוגית שמאפיינת רבות מתערוכות האמנות העכשווית שעיסוקן באוספים מוזאליים וגם אינה עוסקת בסיפורו של מוצג כמקרה מבחן.

נחזור ל-לא הכפול: לא "יצירת אמנות" – "עבודת אמנות", ואם כך, "תהליך יצירה" הוא "דרך עבודה". השינוי בטרמינולוגיה מסמן אמנות שנוגעת מפורשות בעצם עשיית האמנות (רפלקסיביות), בשאלת מקומה בעולם עכשווי, במערכות יחסיה ובאופן שבו היא יכולה לדבר את לשון המקום והזמן, לא מתנכרת.

המושג "דרך עבודה" מכוון אם כן לאופני פעולה (פרקטיקה), דרכי פעולה (פרוצדורה, אסטרטגיה) ובעיקר לתפיסה ביקורתית המוטמעת בלב לבה של עבודת אמנות שדרך עשייתה מאירה מערכות יחסים בקשב לתזוזה ולתנועת הזמן. דבר אינו מובן מאליו או פשוט נמצא שם: זו עשיית אמנות מחויבת שבה לא ניתן לבטל דבר כמו היה אך טכני; הדרך היא המסר, לבלי הפרד.

עפרי כנעני, סטיל מתוך עבודת הוידאו "We, Work", המשכן לאמנות בעין חרוד, 2019

בדרך העבודה שלה, כנעני מתחקה אחר התזוזה הזו, שהיא הניגוד הגמור להגבהה או להקפאה המשמרת בפורמלין של נוסטלגיה וסטטוס את מה שחסום למבט. היא מתחקה אחריה ואף מניעה אותה בדרכה הנונשלנטית, נטולת הסנטימנט. המסד לשיתוף פעולה הוא תמיד סרבני בעיקרון.

וכאן אפשר לחזור להתחלה: התנועה המתחילה במחסן האוסף וההתרחשות המתועדת בסרט. שם פסל המונח על עגלת שינוע הופך ליחידה מחוללת שמשתחלת לה בהמשך לאולם התצוגה, וזה כבר מחוץ לסרט. בתערוכה עצמה, נע לו באולם מן שואב אבק רובוטי, או שמא זו עגלת שינוע. על המשטח הנע מונח לו פסל ותודו שזה לא כל כך נעים לראות פסל על עגלת שינוע, ועוד פחות נעים לראות פסל פעור, שוכב בלא כן, שהורד לכלי של עבודת ניקיון. באופן רגיל, עגלת שינוע או שואב אבק משתייכים לרשתות הסמויות של תפעול שביסוד ההתקיימות של כל מערכת. תפקידן לנקות ממה שנתפס כ"בזות", וההקשר הפמיניסטי מובלע כאן לאין הפרד. העניין הוא שהפסל שירד מהכן חבר למכונה המשוטטת והם היו לגוף אחד. ההיברידי המשונה עשה דרכו בעבודתה של כנעני לראש הפירמידה, לאולם התצוגה היפה, המואר בתאורה טבעית, אולם שמבנהו עונה לשם שנתנו לו מקימיו, "משכן לאמנות". דברים זזים בעבודת האמנות הפרפורמטיבית של כנעני, ובעודה מחוללת היא מנקה את אתר המופע שלה, או מוטב, את עצמה.

ועוד יש להוסיף שבאולם הציבה מדף ארכיון מיושן ועליו פסלי גבס שאתרה במחסן, בפיר מעלית, אותם ראתה כפסלים השרויים בלימבו: לא בסטודיו, לא בבית ספר לאמנות, אבל גם לא ממש כשירים לתצוגה: חלקם תבניות, חלקם שבר, ובחלקם שם האמן לא לגמרי ידוע, ולהם קשורות תוויות נייר שעליהן מובאות מן הארכיב – פרוטוקולים בהם אמני הקיבוצים, כסבה של כנעני, מנסים לשכנע את עמיתיהם שעבודת האמנות כעבודה היא, וכי ״חיינו מחייבים אמנות״.

מראה הצבה מתוך "הון אנושי", עפרי כנעני, המשכן לאמנות עין חרוד, 2019, צילום: אלעד שריג

העבודה המוצגת באולם התצוגה במוזיאון אינה סמויה, כל כוחה באפשרות חשיפתה לקהל שוחריה. מקומה שמור לה כגולת הכותרת במעגל הנראות במשכן המוזיאון אך לא במעגל תשלומים. עולם מוזר הוא זה ושווה להישיר אליו מבט. עשיית אמנות כידוע היא עיסוק שאין שכר בצדו. במקרה הטוב (הנדיר) תקבל האמנית תמורת עבודת האמנות שתוצג במוזיאון את מלוא החזר ההוצאות ובמקביל, תקיים את חייה בעבודה נוספת אחרת, עבודה שלא בתחום האמנות, כזו המתוגמלת בשכר עבודה.

הפרדוקס הוא שעשיית אמנות מסוג זו של עפרי כנעני אכן מבקשת לפרוץ את כתלי המוזיאון ולגעת בחיים מעבר למושג האמנות ה"אוטונומית", אך אין בידה לפרוץ את מעגל ההדרה מעולם החיים המושתת על עבודה ושכר. אבל עבודת אמנות, בניגוד לעבודות אחרות, סובלת מהעדפה מעמדית כנגד עבודה ויעילות.

עפרי כנעני מציעה חתך סמנטי-פיזי, פיוטי וחוצה קרביים שבאמצעותו היא מצליבה מערכות יחסים, שינויי עומק והסטות רדיקליות. הבועה לכאורה של האמנות במוזיאון, לא רק שאינה מנותקת מאלה, היא מפעילה אותם.

 

*המאמר פורסם במסגרת קטלוג מקבץ התערוכות "ארבעה-עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן".

"הון אנושי"/ עפרי כנעני
במסגרת מקבץ התערוכות "ארבעה-עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן", המשכן לאמנות בעין חרוד
אוצרים: יניב שפירא וטל גלפר

1 תגובות על “דברים זזים”

    נהנתי לקרוא את המאמר.מרחיב את הדעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.