להתבונן במה שאי אפשר לחוות

״גולדשטיין עוסקת ביופי המוחלט ובפנטזיות, ואולי יותר מכל בציפייה הדרוכה אליהם. עיסוק כזה מאופיין בכמיהה שיכולה להתקיים כלפי עבר אמתי או מדומיין או כמיהה לעתיד. החיפוש אחר העבר והעתיד מתרחש דרך העין שהיא ההווה, הרגע שבו המתבונן מציץ אחורה או קדימה״. שלומית שסק על התערוכה Splendor של דינה גולדשטיין בגלריה נווה שכטר

העיניים המציצות דרך חרך מופיעות תדיר בעבודותיה של דינה גולדשטיין. המבט דרך חור המנעול הוא מבט מדומיין של ילד שמנסה לגנוב משהו שנמצא מעבר למציאות היומיומית, לא ניתן להשגה, אפשר רק להציץ עליו בהיחבא.

גם בתערוכה הנוכחית, Splendor, ממשיכה גולדשטיין לחקור את הילדות, את אחיזת העיניים, הקסם והמבט. בעבודות מוקדמות יותר נראה היה לעתים כאילו חנות שמונצעס הקיאה את עצמה ואת כל תכולתה. הדימויים ערבבו מזרח ומערב בדגש על פריטים זולים במופגן, צעצועים, יצירות קרטון ופריטים מארמונות אצולה. בתערוכה הנוכחית הקסם מצוי ספציפית באירופה. אין כאן רק חיפוש אחר אסקפיזם, הניתוק מישראל מחפש היפוך בדמות מה שמכונה אירופה הקלאסית. הקסם מתרחש בבדים ממחוזות בלתי אפשריים. עולם הדימויים נקי ואחיד, כמעט ניאו קלאסי, המעבר מהפנטזיה לרפרנס הזול הפך מתוחכם יותר. הדימויים החזותיים תמיד יוקרתיים, רחוקים, אירופאיים, נמצאים בסתירה לחומר ממנו הם עשויים ולמקום שבו הם מוצבים.

האמנית מתעניינת במעבר מחי לדומם, לא רק מבחינה ויזואלית וטכנית אלא גם דקדוקית; מהו מעמדו של העבר ברגע ההווה? נדמה שהחיפוש הדקדוקי המקביל הוא החיפוש אחר תתי גוונים של עבר, הווה ועתיד. בשפות אירופאיות המנעד רחב בהרבה מזה של העברית: הזמנים המושלמים שבהם העבר יכול לזלוג אל ההווה או להתמשך לתוכו. פעולות ההפתעה שקוטעות פעולה מתמשכת שגם לה מבנה דקדוקי משלה. העתיד שיכול להיות מומר בזמני משאלה. בעברית אין זמנים מושלמים, אין זמן כמיהה, משאלה או מחשבה, ממש כפי שאין עושר טקסטילי, חפתים או שעוני אוהבים.

סטיל מתוך Splendor, דינה גולדטיין, 2019, גלריית שכטר

גולדשטיין עוסקת ביופי המוחלט ובפנטזיות, ואולי יותר מכל בציפייה הדרוכה אליהם. עיסוק כזה מאופיין בכמיהה שיכולה להתקיים כלפי עבר אמתי או מדומיין או כמיהה לעתיד. החיפוש אחר העבר והעתיד מתרחש דרך העין שהיא ההווה, הרגע שבו המתבונן מציץ אחורה או קדימה; אחורה אל סעודה חגיגית בארמון, שרק מלכים ורוזנים משתתפים בה, וכאשר מרימים את הטס מעל המגש יודע הצופה שהוא עומד להיות מופתע. הידיעה הופכת את הסיטואציה למעין אוקסימורון – הרי איך אפשר לדעת שהפתעה מגיעה ועדיין להיות מופתע. ההתבוננות בארמונות ומלכים ממאות קודמות ומארצות רחוקות היא בהכרח הצצה אל העבר. אלא שהדמויות נעות בתוך קופסת קרטון ומצלמה המוצבים בקרב הקהל. השליטה בעבר בזמן מיצג (מיצגים והתערבות של האמנית בעבודות בלייב מתקיימים פעמיים בשבוע) דומה להנעת מריונטות בתיאטרון קרקסי מיושן.

משחקי הגודל חוזרים גם בקולאז' המכונה ״יער פורצלן״, שבו רבדים של קרטון ביצוע המדמים יער אפל. גם כאן חוזר המשחק בין דו ממד לתלת ממד וניתן לדמיין הקרנת ענק של העצים ההופכת אותם ליער אגדי, אימתני.

Eyeland הוא שמה של אחת מעבודות הקולאז' המוצבות בתערוכה. שמונה עיניים מוצבות במעגל, פקוחות לרווחה, מביטות אל הצופה. העיניים ממוסגרות במעין חפתים של בגדי אצילים, חיקוי של יוקרה, ארמון, זהב ואבני חן. כל אחת מהעיניים זזה עם תקתוק השעון מצד לצד, באופן מסונכרן. תקתוק השעון מזכיר את הזמן שחולף בעולם שבחוץ. בחצות הכרכרה תחזור להיות דלעת.

 

Splendor / דינה גולדשטיין
אוצרת: שירה פרידמן
גלרייה נווה שכטר
14.03.19-02.04.19

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.