העיניים המציצות דרך חרך מופיעות תדיר בעבודותיה של דינה גולדשטיין. המבט דרך חור המנעול הוא מבט מדומיין של ילד שמנסה לגנוב משהו שנמצא מעבר למציאות היומיומית, לא ניתן להשגה, אפשר רק להציץ עליו בהיחבא.
גם בתערוכה הנוכחית, Splendor, ממשיכה גולדשטיין לחקור את הילדות, את אחיזת העיניים, הקסם והמבט. בעבודות מוקדמות יותר נראה היה לעתים כאילו חנות שמונצעס הקיאה את עצמה ואת כל תכולתה. הדימויים ערבבו מזרח ומערב בדגש על פריטים זולים במופגן, צעצועים, יצירות קרטון ופריטים מארמונות אצולה. בתערוכה הנוכחית הקסם מצוי ספציפית באירופה. אין כאן רק חיפוש אחר אסקפיזם, הניתוק מישראל מחפש היפוך בדמות מה שמכונה אירופה הקלאסית. הקסם מתרחש בבדים ממחוזות בלתי אפשריים. עולם הדימויים נקי ואחיד, כמעט ניאו קלאסי, המעבר מהפנטזיה לרפרנס הזול הפך מתוחכם יותר. הדימויים החזותיים תמיד יוקרתיים, רחוקים, אירופאיים, נמצאים בסתירה לחומר ממנו הם עשויים ולמקום שבו הם מוצבים.
האמנית מתעניינת במעבר מחי לדומם, לא רק מבחינה ויזואלית וטכנית אלא גם דקדוקית; מהו מעמדו של העבר ברגע ההווה? נדמה שהחיפוש הדקדוקי המקביל הוא החיפוש אחר תתי גוונים של עבר, הווה ועתיד. בשפות אירופאיות המנעד רחב בהרבה מזה של העברית: הזמנים המושלמים שבהם העבר יכול לזלוג אל ההווה או להתמשך לתוכו. פעולות ההפתעה שקוטעות פעולה מתמשכת שגם לה מבנה דקדוקי משלה. העתיד שיכול להיות מומר בזמני משאלה. בעברית אין זמנים מושלמים, אין זמן כמיהה, משאלה או מחשבה, ממש כפי שאין עושר טקסטילי, חפתים או שעוני אוהבים.
סטיל מתוך Splendor, דינה גולדטיין, 2019, גלריית שכטר
גולדשטיין עוסקת ביופי המוחלט ובפנטזיות, ואולי יותר מכל בציפייה הדרוכה אליהם. עיסוק כזה מאופיין בכמיהה שיכולה להתקיים כלפי עבר אמתי או מדומיין או כמיהה לעתיד. החיפוש אחר העבר והעתיד מתרחש דרך העין שהיא ההווה, הרגע שבו המתבונן מציץ אחורה או קדימה; אחורה אל סעודה חגיגית בארמון, שרק מלכים ורוזנים משתתפים בה, וכאשר מרימים את הטס מעל המגש יודע הצופה שהוא עומד להיות מופתע. הידיעה הופכת את הסיטואציה למעין אוקסימורון – הרי איך אפשר לדעת שהפתעה מגיעה ועדיין להיות מופתע. ההתבוננות בארמונות ומלכים ממאות קודמות ומארצות רחוקות היא בהכרח הצצה אל העבר. אלא שהדמויות נעות בתוך קופסת קרטון ומצלמה המוצבים בקרב הקהל. השליטה בעבר בזמן מיצג (מיצגים והתערבות של האמנית בעבודות בלייב מתקיימים פעמיים בשבוע) דומה להנעת מריונטות בתיאטרון קרקסי מיושן.
משחקי הגודל חוזרים גם בקולאז’ המכונה ״יער פורצלן״, שבו רבדים של קרטון ביצוע המדמים יער אפל. גם כאן חוזר המשחק בין דו ממד לתלת ממד וניתן לדמיין הקרנת ענק של העצים ההופכת אותם ליער אגדי, אימתני.
Eyeland הוא שמה של אחת מעבודות הקולאז’ המוצבות בתערוכה. שמונה עיניים מוצבות במעגל, פקוחות לרווחה, מביטות אל הצופה. העיניים ממוסגרות במעין חפתים של בגדי אצילים, חיקוי של יוקרה, ארמון, זהב ואבני חן. כל אחת מהעיניים זזה עם תקתוק השעון מצד לצד, באופן מסונכרן. תקתוק השעון מזכיר את הזמן שחולף בעולם שבחוץ. בחצות הכרכרה תחזור להיות דלעת.
Splendor / דינה גולדשטיין
אוצרת: שירה פרידמן
גלרייה נווה שכטר
14.03.19-02.04.19
השבוע נפתח בשדרות שבנגב המערבי מוזיאון ראשון מסוגו לפעוטות, "המוזיאון הראשון שלי", ומציע, לצד תערוכות, פעילות מגוונת לילדים. יזמית ואוצרת המוזיאון היא שלומית עצבה-ברנע. המוזיאון מיועד למשפחות, לגני ילדים, לקבוצות חינוכיות ולמבקרים בכלל.
התערוכה הראשונה במוזיאון, "קו. כתם. צורה", שאצרו שי עיד אלוני ועצבה-ברנע, מציגה שורה של אמנים. בין העבודות המוצגות: הר שניתן לטפס עליו, מערה שניתן לזחול לתוכה, ציור קיר מגנטי המשתנה ללא הרף, חללי אור צבעוניים, מיצבי סאונד אינטראקטיביים, פסלי טקסטיל רכים למשחק חופשי ועבודות מולטימדיה המגיבות לקול ולתנועה של הילדים. משתתפים: יערה אורן, אורי בצון, נועם בר, ניר ג'יקוב יונסי, דקלה לבסקי, שרון קן-דור, אליאן קצ'קה, איגור רבליס, עלמה שנאור ופרל שניידר. לצד היצירות מוצגות שאלות קצרות המעודדות דיאלוג בין ההורים לילדים. כמו כן פועלת סדנת יצירה.
המוזיאון פותח בשיתוף מרכז דואט להתפתחות הילד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בראשות פרופ' נעמה עצבה-פוריה, והוקם ביוזמת עיריית שדרות. "המוזיאון הראשון שלי", רח' שאר-יישוב 14, שדרות 
