הפוכה בחושך

התערוכה הזאת התחילה בעצם מהתמודדות עם מגבלה. הכנת עבודה לתערוכה הקבוצתית "חשומה" (אוצר: שרון תובל, בית האמנים ת"א), וזאת הייתה הפעם הראשונה שציירת את עצמך, ובעירום.

זה נכון. "חשומה" הייתה הטריגר. אבל החיפוש התחיל כבר קודם. זמן רב הרגשתי שאני עובדת בהווה עבור סדרה אחרת שתיוולד בעתיד. זמן רב ציירתי נשים אחרות לבושות, בפוזיציות שונות, ועדיין לא העזתי לצייר את עצמי. עד שהגיעה ההזמנה של האוצר, שרון תובל. הוא הביא את השאלה לפתחי, וגרם לי לבדוק היטב איפה ה"חשומה" הזאת נמצאת בחיים שלי. כשהבנתי שהיא נמצאת בגוף שלי, הדרך לפורטרטים העצמיים בעירום הייתה טבעית.

העבודה "עירום 1 (פורטרט עצמי)", צויירה כסקיצה ראשונית לציור האמיתי והגדול שחשבתי שיגיע בעקבותיה עבור התערוכה ההיא. למען האמת, לא האמנתי שאוכל להוציא מזה משהו טוב. אבל דווקא הטלת הספק המוקדמת שלי בתוצאה הסופית, גרמה לי לגשת לנושא בצורה מאוד משוחררת: בחרתי לצייר עם שני מכחולים מוצמדים זה לזה בסלוטייפ, שיצרו קו כפול. למעשה, לא התמודדתי עם ציור פורטרט עצמי בעירום, אלא עם חקירה של איך עובדים עם שני מכחולים בו זמנית.

שיחקת קצת.

נכון. הרשיתי לעצמי לשחק, וגם לשנות ולהמציא חוקים חדשים תוך כדי תהליך העבודה. הביטחון שלי בידיעה שכל הידע כבר קיים בתוכי, ואני לא צריכה להראות או להוכיח לעצמי שאני עדיין שולטת בו, עזר לי להניח בצד את דפוסי העבודה המקובעים שלי ולעבוד, עד כמה שהצלחתי, באופן משוחרר.

זה נכון לגבי כל העבודות ב"פרא – תערוכת יחידה"? הן שונות מאוד מעבודות קודמות שלך. גם תהליך היצירה שלהן היה שונה?

כן, התהליך היה שונה באמת. קודם כל, רוב הזמן עבדתי בחושך. לא ראיתי מה אני מציירת בדיוק וגם לא את הגוונים שלקחתי וערבבתי… זאת הייתה אחת מהאסטרטגיות שלי להשתחרר, לנתק את כל הידע שיש לי על איך מציירים. העבודה הממושכת בחושך עזרה לי לא להבין בדיוק את מה שאני מציירת, ותוך כדי גם יצרה בי סקרנות עצומה לגבי מה שאראה כשאדליק את האור. זה קצת דומה לציור בעיניים עצומות.

זה איבוד שליטה כמעט מוחלט, לצייר בחושך. בכל זאת, איך זה עבד? הרי יש פה קוים מאוד מדויקים.

אני מבססת את הקומפוזיציות על צילומים שיצרתי מראש, ואני מתבוננת בהם בחושך מוחלט דרך מסך המחשב המואר. לפעמים אני גם נעזרת במכשיר הבארקו כדי לדייק את הדימויים. גיליתי שדווקא כשאני מדליקה את האור כדי לראות מה ציירתי, אני מרגישה נורא חשופה וממהרת לכבות אותו.

מרב סודאי, "עירום 10" (פורטרט עצמי) 170×160 ס"מ, שמן על בד, 2018

באילו אסטרטגיות נוספות השתמשת בתהליך?

למשל, אחרי שכבר התחלתי לצייר, להפוך את הקנווס ולהמשיך את הציור הפוך. כך הקומפוזיציה הבסיסית מקבלת זווית הסתכלות חדשה שממנה אני מתחילה את כל הציור מחדש. באופן טבעי נולדים מפגשים ואירועים ציוריים חדשים על הבד שלא הייתי יכולה ליצור אותם מלכתחילה, ובדרך כלל הם גם מאוד מפתיעים.

רק בעבודות האלה, של ציורי העירום, התחלת לצייר כך?

כן.

איך עלה הרעיון הזה?

התעורר בי רצון עז לשנות דפוסי עבודה קבועים, ששכללתי במשך שנים ומאוד התקשיתי להיפטר מהם. רציתי להתרכז אך ורק בפעולת הציור עצמה, בלי לגשת לקנווס עם פרשנות מוקדמת. גיליתי שכשאני עובדת באור, המחשבה מעסיקה אותי וכל הידע משתלט על העבודה. רציתי לשבור את המעגל הזה. הדרך הייתה לשים לעצמי מגבלה כמו חושך או היפוך.

מה ממש הפתיע אותך כשהדלקת את האור?

בדרך כלל אני מאוד מופתעת (לא תמיד לטובה). בציור עירום 5 (פורטרט עצמי), למשל, גיליתי שאם עושים זום-אין על אזורים מסויימים בציור, הם נראים לחלוטין כמו פני שטח מופשטים של מפגשים בין כתמים, למרות שציירתי את פניי ואת גופי. כמעט בכל כיוון שאהפוך את הקנווס, צץ נוף מופשט. לאחר שסיימתי את הציור הזה והדלקתי את האור, גיליתי שציירתי את הגוף שלי כמו מבעד לצילום רנטגן שחושף את האברים הפנימיים שלו ללא שכבת עור מגן. אפילו מן ואגינה צצה לה פתאום באזור שמחוץ לגוף… הגילויים האלו מאוד חשובים לי, כי הם מלמדים אותי משהו על עצמי שלא יכולתי לנסח אותו במילים. אחר כך אני כמובן מסתכלת על הציור באור ומחליטה מה להשאיר ומה לכסות. אבל הפעולה הציורית תמיד נעשית בחושך.

זה נראה לי נורא כיף לצייר ככה!

בשבילי כן. זה מאפשר לי להתנתק מכל הרעשים מסביב ולהתאחד עם הפעולה הציורית. לתת לאינטואיציה הציורית להוביל אותי, במקום להבנה המודעת לעצמה.

סיפרת שהקומפוזיציה של הציורים מבוססת על צילומי עירום שלך בטבע. אלה צילומים שנעשו ממש כאן, ליד הבית. במכחול שלך השדות המוכרים הופכים לפעמים ממש לג'ונגל.  מתוך מה הגיע הרעיון לצאת להצטלם  כך ואיך זה היה בשבילך?

הרעיון היה ממש אינטואיטיבי. הרגשתי שאני צריכה להצטלם בטבע ובחרתי מקומות שבהם הטבע מאבד את הלוקליות שלו ונהייה "טבע". עמדתי עירומה בין עלי התירס או הסופים שנעים ברוח עם התאורה הכתומה של השמש. זה הרגיש לי פראי.

בפועל היה לי מאוד קשה לבצע את הצילומים. די חששתי להתפשט בחוץ ולהיתקל בטעות בעוברי אורח. לא נשארו פה מקומות לא חשופים. בכל מקום אנשים רצים או עם אופניים או כלבים… אין מקום מסתור להתבודד.

מרב סודאי, "עירום 4" (פורטרט עצמי), 150×130 ס"מ, 2018

מעניין. אחד הדברים הכי בולטים עבורי בעבודות האלה, הוא ההשתלבות של הגוף, של הסובייקט, עם הטבע שמסביב. בצילומים המקדימים זה יכול להראות כאילו את מסתתרת, אבל בציורים זה נראה כאילו הגוף נטמע בטבע והטבע נטמע בגוף, וזה מספר משהו חדש על שניהם.

הרגשתי שהגוף צריך לקבל נוכחות מאוד חזקה על כל הבד, בפרופורציות שיעלו על מידות הגוף במציאות. בחרתי בפוזות שהסנטר מורם מעלה והאגן מובלט החוצה כהתרסה של הגוף אל הצופה. זה הזכיר לי את הצילומים של ראשית המאה ה 20 בהם צילמו את החלוצות בשדה מנקודת מבט נמוכה שהאדירה את גופן כפועלות של המפעל הציוני. אז כשהצטלמתי ככה בשדה התירס, חשבתי על זה – הנה "אני החלוצה החדשה".  אולי הטבע, הסביבה, הם חלק בלתי נפרד מהחלוצה החדשה הזאת. אולי חלק מהפעולה שלה-שלי הוא באמת ביטול הנפרדות ביניהם.

אז בעצם השינוי שעברת בתערוכה הזאת הוא כפול – גם בתכנים, וגם בסגנון הציור.

לגמרי. רוב גופי העבודות שלי בעבר צויירו בסגנון שהיה מאוד מוחזק לטעמי. נמנעתי מלגעת בבד באופן שעלול לבטא רגש. כדי לבצע את הרעיונות שלי השתמשתי בכל מיני מניפולציות טכניות, כדי להגיע לתוצאה האופטימלית, שבה אוכל להעביר את המסר וגם לא ארגיש חשופה מידי.

למה?

מהרבה סיבות, בעיקר אישיות. אחת מהן היא, שרוב השנים עסקתי בתכנים אקטואליים ומקומיים שהתייחסו לאספקטים הגיאוגרפיים, הפוליטיים והאנושיים של החיים כאן, דרך העיסוק בזהות היהודית/ערבית/ישראלית שלי. בכל הסדרות הללו בחרתי לנטרל את מצבי הרגשי כאדם בתוך היצירה, מתוך מחשבה שזה לא רלוונטי לעבודות שאני יוצרת כאמנית. עסקתי בעיקר במחשבות ולא ברגשות. הגישה הזאת השפיעה עלי מאוד בבחירת התכנים, והכתיבה לי סגנון עבודה מסוים שכבר לא מספק אותי יותר.
והנה פה – אני עושה הכל הפוך. אני מציגה את עצמי, את הגוף שלי בעירום, את הפנים שלי. אפשר ממש להרגיש בציורים איך הגוף זז והידיים שלי עובדות כשאני מציירת. זה חשוף מכל הכיוונים. אני לא מסתירה או מעלימה שום דבר, ולא מנסה לטשטש או להשטיח כמו בעבר. אני עובדת מהר מאוד ומסיימת את הציור בשני סשנים בלבד. נותנת לרגש להוביל אותי. זה מכריח אותי להשלים עם המהלכים שיצרתי ולקבל אותם באהבה. אף פעם אני לא יודעת איך הציור יראה בסוף.

אז עכשיו זה כבר לא נראה לך כזה עניין שהגוף שלך מוצג כאן לעיני הקהל. זאת כבר לא "חשומה" בשבילך?

היום אין לי בכלל עניין עם זה כמשהו חסר צניעות, מביש או מנצל. זה כן משמעותי בשבילי ברמה האישית. בחרתי לצייר את עצמי, אז יש לי כאן עניין שלי עם עצמי כסובייקט שמתבונן בעצמו. לא כאובייקט, שאחרים מתבוננים בו ונותנים לו משמעויות מתוך עצמם.

ועדיין, בסופו של דבר את מראה את עצמך – זאת את – אבל את מביאה כאן משהו מאוד אוניברסלי, מהדהד. זה לא רק הגוף הנשי, אלא גם המעשה עצמו, להציג את עצמך. במובן הזה, אולי לא לגמרי ויתרת על האמונה הקודמת שלך. בסוף, ההצבה של עצמך במרכז גם היא כלי כדי להגיד את מה שאת רוצה להגיד.

כשאני מציירת את עצמי אני לא חושבת על מה אני רוצה להגיד לעולם, אבל יצא כאן OUTPUT אישי חיובי מאוד: אני חושבת שהעיקר כאן בשבילי הוא במשמעות של החשיפה שלי עבורי, ורק אחר כך עבור אחרים. אני מקווה שדרך העיסוק בגוף שלי כאשה וכאמנית אני מעבירה לצופה משהו נוסף שלא מדבר רק עלי. מבחינתי זה קודם כל ללכת עד הסוף עם הדברים, ולכן זה גוף העבודה הכי אישי  שלי עד כה.

כשאת מסתכלת על הציורים האלה עכשיו, יש משהו חדש שאת מגלה על עצמך?

קודם כל גיליתי שאני נראית הרבה יותר טוב ממה שחשבתי עד כה על עצמי. אני הרבה יותר שלמה עם גופי שעובר שינויים בגלל גיל המעבר. ביומיום אני כמעט ולא מסתכלת על עצמי עירומה, ובאופן כללי נמנעת מלהסתכל במראות בכלל. רק כשחייבת.

באמת? למה?

החשיפה הזאת לשינויי הגוף לא נוחה לי. דרך העבודה על הציורים נאלצתי להסתכל על עצמי עירומה שוב ושוב ולהתמודד עם זה באופן ישיר. מעבודה לעבודה התפתח חיבור פנימי לגוף, שהשלים את החיבור החיצוני שקבע את האופי הסגנוני של כל עבודה.
זה לא היה פשוט, אבל עם כל הקושי, היה לי חשוב ליהנות. ברגע שהפסקתי ליהנות אז התחלתי את כל הציור מחדש. זה גם משהו שונה שקרה בתהליך העבודה הזה.

מה קרה? זה פשוט הגיע, ה"בא לי ליהנות"?

כן. בא לי לעשות יותר דברים שגורמים לי הנאה בחיים בכלל, לא רק בציור. ההבנה הזאת התחדדה לי בעקבות החלטות משמעותיות שלקחתי בחיי בשנים האחרונות. התרחקתי מהמרכז והתחברתי לקהילה דרך "תנועת תרבות", שאיתה אני עובדת בשנתיים האחרונות. אני חושבת שזאת תנועה מאוד משמעותית.

 איך החיבור והעבודה איתם באים לידי ביטוי ביצירה שלך?

גיליתי  חבורה של אנשים צעירים שמחוללים תרבות ואמנות באופן אחר ממה שהכרתי עד כה. רוב חברי התנועה חיים ופועלים בעפולה, במטרה לקדם תרבות בפריפריה בדגש על חיבור לקהילה. אני עדיין תוצר של החינוך הישן והמסורתי, אבל.. פתאום ראיתי את החבר'ה האלה, שהם ממש אוונגרדיים  לטעמי, עושים את הדברים באופן אחר, במסירות, באמונה ובתחושת שליחות וציונות. העבודה לצדם ואיתם חשפה אותי לדרכים אחרות שבהן ניתן להתייחס ליצירה, לא בהכרח ממקום שנאמן לקודים המקובלים. השהייה במחיצתם טרפה לי את הקלפים כאמנית והנכיחה בפני פרקטיקות חדשות לעשייה ולחשיבה. זה נסך בי ביטחון וגרם לי הנאה גדולה שלא חוויתי בעבר.

בשנתיים האחרונות אני מובילה איתם בעפולה את פרוייקט "אמן בקהילה", ובעצם פותחת את העבודה האמנותית שלי לקהילה. קורים שם דברים מופלאים.

בעצם קרו כאן שני דברים כביכול מנוגדים בהתפתחות שלך כאמנית: האחד, התהליך של ההיפתחות אל הקהילה – לתת מעצמך ולפתוח את העבודה שלך, ובמקביל, התהליך שאת מתארת בעבודה על הציורים האלה – של הפניית המבט אל עצמך, פנימה.
את אומרת: אני הנושא, אני מתעסקת בעצמי. בעוד שבמקביל את עושה כביכול תהליך הפוך – החוצה. אבל בעצם אלה תהליכים משלימים.
אני חושבת שזה נמצא גם בעבודות, היחסים בין הפנים לחוץ. ואיך זה יכול להיות כל כך אורגני, גם כשהפנים והחוץ כל כך שונים.

אני חושבת שזה מתקבל באופן אורגני בציור, מכיוון שאני הרבה יותר שלמה עם עצמי וסביבתי מבפנים ומבחוץ. הגעתי לשלב כזה בחיי האישיים, שאני מרגישה מספיק בטוחה ובשלה לפתוח מקומות שהיו חסומים עד עכשיו. כסטודנטית, וגם כאמנית "צעירה ", הרגשתי מחויבות להשמיע קול מוצק וברור על "המצב", מתוך רצון לשמור על הרלוונטיות של היצירה. זה מה שינקתי ממוריי וכך נראתה האמנות שלי. בוודאי שזה הוליד מהלכים אמנותיים מעניינים, אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה כבר לא מספיק לי יותר. המוטיבציות שלי תפסו כיוון אחר, שתואם בצורה יותר אותנטית את חיי. אני מאוד סקרנית לראות לאן זה ייקח אותי בהמשך. כרגע אני מרגישה שחזרתי הביתה.

יש בתהליך העבודה שאת מתארת גם פרידה מפעולה אל תוצאה מסוימת. את מאפשרת לעצמך להיות "לא יודעת"

כן. זאת פרידה שלקח לי זמן להבשיל אליה. שנים רבות אני מלמדת, זאת הפרנסה שלי. אז אני כל הזמן בעמדה של בעלת הידע כביכול. ה"משחקיות" שהכנסתי לתהליך היצירה בהשראת המפגש עם חברי התנועה, היא מענה על הצורך להיפרד מהידע, או להניח אותו בצד כשאני יוצרת.  ברגע שאפשרתי לעצמי "לא לדעת", נפתחו מרחבים חדשים של תודעה ונוצרו לי דיאלוגים חדשים עם העולם.

את יודעת, הייתה לי תחושה עם הציורים האלה, שכשאני מתבוננת בהם – הם גם מתבוננים בי. זה גם העיניים של הדמויות, זה גם הפטמות, לפעמים משהו מהטבע מתבונן בי. נהיית שיחה. וזה משהו לומר על מבט, שכולל בתוכו גם את ההתבוננות בך וגם מספר על עצמו המון דברים.

מה את רואה עכשיו, כשאת מסתכלת בעבודות האלה?

אני רואה שציירתי את עצמי כאשה בשלה, שלא מפחדת להציב את גופה בקדמת הבמה ומוכנה לחשוף אותו. מצד שני, זאת יכולה להיות כל אישה. כרגע אני מרגישה יותר קרובה לעבודות שבהן נראה לי שהדמות עדיין לא סיימה את ההתפתחות הרגשית שלה, כמו לדוגמא בפורטרטים שמשדרים עצבות או שבריריות מסויימת. זה מאפשר לי מרחב נוסף של מחקר ביחס לרגשות האלו.

סיפרת שחלק מהעבודות מצויירות על בדים שציירת עליהם סדרה אחרת בעבר. בחלקן יש אפילו סימנים בטקסטורה של הבד…

כן, גם כאן יש פרידה. זאת הייתה סדרה בשחור לבן, מאוד שונה מהציורים האלה… זאת פעם ראשונה שעשיתי דבר כזה, אבל הרגשתי שזה נכון. הסתיימה לה תקופה ואפשר להתחיל משהו חדש. הרשיתי לעצמי לתת לבדים האלה לסיים את תפקידם הקודם, ולהעניק להם הזדמנות שנייה להתחדשות והתבגרות.

זה מאוד בודהיסטי… את אמנם לא עושה מנדלה מטורפת בחול, אבל המיחזור הזה – לא להיקשר למה שעשית. זה אמיץ.

יכול להיות. נדמה לי שכשאת בשלה למשהו חדש את לא צריכה אומץ, זה פשוט קורה באופן טבעי. כשההגנות יורדות בזמן הנכון לך, משהו חדש יכול להתחיל.

*

הטקסט פורסם בקטלוג התערוכה

פרא/ מרב סודאי
גלריה מאיה
נעילה: 09.02.19