דדי בן-שאול, 1932–2018

״יש לי יד חכמה ויד טיפשה. יד שמאל, החכמה, מתארת את הנושא – את הפרטים, ויד ימין, הטיפשה, נותנת את הליווי הטונאלי". פרידה ממי שהיה חבר בחוגי האוונגרד המקומיים בשנות ה-80, התמסר לציור קולוריסטי, עסק בהדפס ובפיסול קרמי, ולימד דורות של תלמידים בבצלאל

האמן דוד (דדי) בן-שאול נפטר היום (שני) בגיל 86. בן-שאול, מוותיקי אמני ההדפס, הציור והקרמיקה בישראל, התגורר במשך רוב חייו בירושלים, ובשנים האחרונות עבר למושב אילניה שבגליל.

בן-שאול החל את דרכו המקצועית בראשית שנות ה-60, לאחר ששב מלימודי אמנות באירופה. בראשית דרכו חבר לחוגי האוונגרד המקומיים, בין השאר בקבוצות עשר-פלוס, משקוף ורדיוס. החל משנות ה-80 פנה בן-שאול לציור בסגנון קולוריסטי ופוסט-אימפרסיוניסטי השואב את מקורותיו ממסורות ציור אירופיות מן המאה ה-19. סגנונו התאפיין בצבעוניות ססגונית ובעבודה במשיכות מכחול קצביות וחדות. במקביל לציור הוא הרבה ליצור הדפסים ופיסול קרמי, תחום שאליו חזר בתנופה בעשור האחרון, בעקבות פגיעה קשה בראייה. בשנות ה-70 עבד בסדנת ההדפס בירושלים ולימד שנים רבות בסדנת ההדפס של המחלקה לאמנות בבצלאל.

את דרך עבודתו תיאר בן-שאול בראיון שערכתי עימו בשנת 2005 עבור המקומון ״כל העיר״: ״יש לי יד חכמה ויד טיפשה. יד שמאל, החכמה, מתארת את הנושא – את הפרטים, ויד ימין, הטיפשה, נותנת את הליווי הטונאלי. לקח לי הרבה מאוד שנים של אימונים להגיע ליכולת לעבוד בשתי ידיים בצורה כזו, בו זמנית. כיום זה משעמם אותי לצייר ביד אחת, זה נראה לי סכמטי. היתה תקופה שציירתי בעזרת עשר אצבעות שטבולות בצבע ופועלות בבת אחת. התחושה היא מדהימה. מאוד פלסטית. זה כאילו אתה מצייר תוך כדי פיסול בחומר״.

הראיון ההוא נערך בחצר ביתו הקודם של בן-שאול ברובע היהודי, שבו התגורר במשך עשרות שנים עם רעייתו אלינור. הוא גדל וחי באזור מיום שנולד, והרגיש שהעיר העתיקה היא סביבתו הטבעית. "פעם גרו פה הרבה חילונים", אמר. "הם לא הסתדרו עם הדתיים, הערבים, וזה שאין חניה, אז במקום הם עברו לגור בגטאות של חילונים".

דדי בן-שאול, דיוקן עצמי, 1998

הופעתו של בן-שאול היתה מרשימה למדי. גבוה ושזוף, זקנו עבות, מבטו חודר ודיבורו סמכותי. הוא נולד בירושלים בשנת 1932 בשם יוסף דוד שאולזון. את תחילת דרכו האמנותית עשה בילדותו בתחום הקדרות, כשלמד אצל רודי להמן והדוויג גרוסמן – זוג אמנים שהיגרו מגרמניה והתיישבו בירושלים בשנות ה-30. לאחר שירותו הצבאי למד זואולוגיה ועבד כצפר, כמורה לטבע ואף כמפחלץ. לציור הגיע כמעט במקרה, לאחר שהחל לצייר ציפורים לצורכי מדע, ונשבה בקסם. בסוף שנות ה-50 עלה על מטוס לאירופה ושכר סטודיו בפירנצה. מאיטליה המשיך ללימודים בבוזאר בפריס, שם גם התוודע לאמנות ההדפס. מאז חילק את זמנו בעיקר בין הדפס לציור. במשך עשרות שנים חצה מדי בוקר את שער ציון ויצא לצייר בנוף, והמשיך בפעילות זו גם לאחר המעבר לנופי הגליל.

"אני מעדיף לצייר מקומות בחוץ", סיפר בזמנו. "כמה שפחות בניינים. כמה שפחות אתרים היסטוריים. בבניינים יש סימנים מזהים שאתה מתחייב להם. הרי לכל מקום יש סיפור היסטורי משלו, וקשה מאוד להימנע מסיפור כזה. כנראה שקיים אצלי פחד מנוף אורבני. הוא אינו מאפשר ראייה של צמיחה מחזורית. נוף אורבני הוא התגלמות הקלאוסטרופוביה. נוף טבעי, לעומת זאת, בנוי מאדמה, צמחייה, קרוב ורחוק. אלו דברים שאינם טעונים מלכתחילה".

דדי בן-שאול, דמות חיה. שנות ה-50–60. אבנית, עבודת אובניים. אוסף עופר לוין, ירושלים. צילום: אלעד שריג

הלווייתו של בן-שאול תיערך ביום רביעי, 1.8.18, בשעה 17:00, בבית-העלמין במושב אילניה (סג'רה).

4 תגובות על דדי בן-שאול, 1932–2018

    בצער רב למדתי על פטירתו של דדי, אני שולחת לאלינור והבנות את תנחומי. אני בחו״ל ולא אוכל ללוותו בדרכו האחרונה.
    לתנחומי מצטרפים עתליה נמרוד וכנען עומר

    אלינור יקרה-
    עצובים אתך ומחבקים אותך איתן ודליה כ"ץ מירושלים

    דדי בן שאול היה מורה דגול בבצלאל, מי שלמד איתו וממנו (כמוני) נגע בקסם מיוחד והוא חדר לו עמוק בלב. אמן מרהיב ופילוסוף של אמנות והחיים בכלל. תמיד היה מספר וגאה במשפחתו מרובת הנשים המיוחדות והיפות ולכן תנחומייי הכנים לכן מכל ליבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.