בחזרה לעתיד בעמק חפר

עידו כהן מתעכב על שתי עבודות בתערוכה "ארכיאולוגיה עכשיו" בגלריה זוזו, עמק חפר – "האחר" המתסכלת של יוסף משיח ו"בהרף עין" המרהיבה של נעמה ברתיני-שביט – ומזמין למה שמסתמן כאחד מחללי האמנות המשובחים והמסקרנים שנראו כאן

ב"ארכיאולוגיה עכשיו", המוצגת בגלריה זוזו הצעירה באזור התעשייה בעמק חפר (הנגישה בשלב זה רק ברכב), מוצגות עבודות נבחרות של בוגרי בתי-הספר לאמנות מתערוכות הגמר של השנה שעברה (2017) [דימוי 1]. כמי שצפה ברוב העבודות בהקשרן המקורי, הרגשתי כי פיזורן בחלל אחד מחליש את כוחן, במיוחד את עבודות המיצב שבהן. ובכל זאת מדובר בהקבץ טוב של עבודות, המצדיק ביקור בחלל התצוגה המרשים והפונקציונלי. ראויות לציון מיוחד שתי עבודות, שהבידוד היחסי שלהן מהאחרות שומר על כוחן המקורי.

האחת היא "האחר" של יוסף משיח, בוגר מוסררה מ-2017 [דימוי 2]. תוך כדי טיפוס במדרגות המובילות לכניסה לגלריה, התחלתי להבחין בדמותי המשודרת אלי ממסך טלוויזיה, כאילו אני צופה בעצמי מאיזה חדר בקרה משוטט היכן שאיני אמור להיות. התקרבתי למסך והתקרבתי לעצמי מבעדו, עד שהבחנתי במצלמה הממוקמת ממש מעליו. הנה עוד הזדמנות להביט בעצמי ולהיטיב את שיערי וחולצתי. אנחנו קיימים למצלמה, כבר מיותר להרחיב, וזה מושך ומפתה. הבחנתי בקו אדום המתחם ריבוע במרכז המסך, ודוכן העומד מולו ועליו מדפסת קטנה וכפתור אדום. לחצתי עליו, והמדפסת שלפה מיד פלט: תצלום בשחור-לבן. הבטתי בו נרגש, אבל בתצלום הופיע אדם אחר, שכנראה עמד שם מתישהו לפני. איזו אכזבה. לפתע הבחנתי בערימה של תצלומים כאלה הזרוקים לכל עבר. מכונת הדימויים של משיח תיסכלה רבים מקהל המבקרים, מתברר.

אפשר לקרוא את העבודה כניסיון לכונן סוג של קהילה – להכיר את האחרים שסביבנו. להביט בהם, לשם שינוי, ולא בעצמנו דרכם. אבל לא נראה לי שזו המחווה של משיח. האנטי-קליימקס שנוצר מקבלת הפלט שאיננו דמותי, שעדיין מופיעה וזזה על גבי המסך בדיליי המוכר של מצלמות המעקב, יחד עם העובדה שאני מוקף בתצלומיהם של רבים שהיו שם לפני – כל אלה יחד מגלמים משהו רחב בהרבה, פוליטי בהווייתו: הם מצביעים על ההכפפה-בהסכמה שלנו לתרבות נרקיסיסטית של דימויים, סגידה עצמית וסלפיז שמנוצלת על-ידי "האחר": גורמים בעלי כוח (תאגידי הענק הגלובליים באמצעות הרשתות החברתיות שבבעלותן), לטובת הגדלת הונם ושליטתם בכל תחומי חיינו, דרך מעקב, חדירה לפרטיות, אגירת מידע וניטור תמידי.

דימוי 2: יוסף משיח, "האחר", 2017, מיצב אינטראקטיבי (מסך, מצלמה, מחשב, מדפסת, כפתור, צופה). צילום: דפנה גזית

זוהי הסתירה שבלב הרשתות החברתיות והאופן שבו הן פועלות ומפעילות אותנו, כפי שמיטיב לתאר רוב הורנינג (Horning)  במאמר מרתק שפירסם זה עתה במגזין "Even": יצירתו של "אינדיבידואליזם מרושת (networked individualism): להיות לבד לא בתוך הקהל, אלא דרכו" (ההדגשות שלי). התיישרותם של מוזיאונים לפי המודלים הכלכליים והפסיכולוגיים התלויים זה בזה של הרשתות החברתיות כדי "להגדיל מספרים", טוען הורנינג, היא למעשה "אסתטיקת היחסים" (בעקבות ניקולא בוריו) החדשה, ועלינו לחשוב על המחיר האינטלקטואלי, האסתטי והחברתי שהיא גובה מאיתנו. מצד שני, ייתכן והתיישרות זו הכרחית במציאות הכלכלית והפוליטית של זמננו. מכל מקום, הכשל המכוון שנוצר באינטראקציה עם העבודה של משיח כפה עלי לחשוב: האם מערכת זו של "אינדיבידואליזם מרושת" שאליה התמסרתי ברצון אכן מתגמלת אותי, או דווקא מוחקת אותי על-ידי הטמעתי לתוך עוד מאגר – הופכת אותי לנתון, למספר, לפיסת נייר הניתנת להשלכה – ואיזה ניכור וריחוק ממשי יוצרת התמסרות זו ביני לבין האחרים הסובבים אותי ב"עולם האמיתי"?

העבודה השנייה הראויה לציון היא "בהרף עין" של נעמה ברתיני-שביט, בוגרת המדרשה מ-2017, שהוצגה מאז גם במסגרת הביאנלה האינטרנטית לאמנות דיגיטלית "The Wrong" [דימויים 3 ו- 4]. ברתיני-שביט השכילה לבנות למיצב הווידיאו-סאונד שלה מרחב אינטימי בקצה הגלריה, ואף יצרה מעין אזור ביניים בכניסה אליו, שחייב אותי להאט, לנשום, להרגיל את עיני לחשיכה, להתקרר מעט ולהתכונן לעתיד לבוא. גם בהצבה המקורית של העבודה בתערוכת הגמר אשתקד יצרה ברתיני-שביט סביבה עוטפת המזמינה היטמעות בקרקע או התחברות לאדמה, וגם כעת: החל בדשא הסינתטי המכסה את רצפת החדר, דרך פסל עשוי צינורות תעשייתיים המפכפך מים, וכלה בגושי אדמה שולחי שורשים תלויים מהתקרה. כל אלה מובילים את המבקרים/ות, באופן פיזי ותודעתי, לעבר היצירה המוקרנת על גבי שני מסכים, שמולם בנתה האמנית טריבונת עץ ופרשה דשא סינתטי המאפשרים תנאי צפייה אידיאליים למבוגרים וילדים כאחד.

דימוי 3: נעמה ברתיני-שביט, "בהרף עין", סטילס מתוך וידיאו, 10.5 דקות. עורך: יובל הורוביץ

"בהרף עין" היא קומפוזיציה אודיו-ויזואלית מרובדת של סיפורים ודימויים פרטיקולריים הנתונים בתוך מסגרת נרטיבית פשוטה של מהלך חיים שלם ואוניברסלי. היא משלבת כאב, ארוטיות, שמחה ובעיקר תקווה. כחלק מתהליך היצירה הזמינה ברתיני-שביט משתתפים/ות ממגדרים וגילים שונים לספר סיפור (כל סיפור), והקליטה אותם/ן בסטודיו שלה. לאחר מכן ביקשה מהם/ן לבחור שקופיות מתוך ארכיון שקופיות שיצרה והזמינה אותם להתנועע בחלל הסטודיו בהשראת הסיפור שסיפרו ועל רקע השקופיות שבחרו. תהליך היצירה ההשתתפותי מבליט את רצונה של האמנית לאפשר למנעד רחב של צופים למצוא בעבודה נקודות אחיזה שונות ולייצר לעצמם חיבורים ומשמעויות הרלבנטיים לעולמם.

כוחה של העבודה נובע לפיכך מאפשרותה לגעת בכל מי שיבחר ותבחר להתמסר אליה. יחד עם זאת, העבודה משולבת באלמנטים ביוגרפיים מחייה של האמנית: תצלומי רנטגן של בני משפחתה שכבר אינם בחיים, תצלומי השקופיות שרובם נלקחו מהארכיון המשפחתי וכן רגעים שבהם היא שוזרת לתוך רצף העבודה אינטרפרטציות לאירועים שחוותה בחייה האישיים. תצלומי הרנטגן מפציעים בשלב שבו הקומפוזיציה האודיו-ויזואלית מגיעה לשיא ומציעים אלמנט יציב להיאחז בו בתוך הרצף הכאוטי של היצירה. כמו הקיום הגופני היציב כביכול, הם משמשים מצע לשקופיות, המייצגות בתורן את הרגשות והתחושות הפנימיים המציפים אותנו ברגעים בלתי צפויים במהלך חיינו, שהם תולדה של הדפוסים שסיגלנו לעצמנו לאורך השנים.

דימוי 4: נעמה ברתיני שביט, "בהרף עין", סטילס מתוך וידאו, 10.5 דקות. עורך: יובל הורוביץ

על גבי מצע "גופנפש" זה (השקופיות וצילומי הרנטגן) מרחפות הצלליות. הצללית היא עקבה של הגוף הנע בחופשיות בחלל הממשי של הסטודיו. היא נלכדת על-ידי המצלמה ברגעים שבהם הגוף חוסם את הדימויים המוקרנים על גבי הקיר ומתלכד עימם לכדי דימוי חדש. בצורה זו, העבר, ההווה והעתיד חוברים לכדי מרחב בין-זמני, שבו האפשרות לתקן והחופש לבחור אחרת זמינים תמיד. כל אלה הופכים את "בהרף עין" לרכבת הרים רגשית מפעימה, מהודקת ומרהיבה.

"ארכיאולוגיה עכשיו" מציעה מפגש עם מבחר משובח של עבודות של אמנים ואמניות בתחילת דרכם/ן, ומאפשרת היכרות עם מה שמסתמן כאחד מחללי האמנות המשובחים והמסקרנים שנראו כאן. יש לקוות כי התערוכה מרמזת על סדר יום עתידי של אימוץ וקידום אמנות עכשווית ומאתגרת.

"ארכיאולוגיה עכשיו", תערוכה קבוצתית
זוזו, גלריה להנעה תרבותית, רח' גשר-העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר

נעילה:
1.9.2018

2 תגובות על בחזרה לעתיד בעמק חפר

    "הנגישה בשלב זה רק ברכב"
    ובעתיד?
    משפט תמוהה.
    הרי גם מושב גאולי תימן הסמוך, נגיש רק ברכב וגם 'יעקובס' בכפר הרוא"ה וכך הלאה

    כמי שלא מחזיק רכב, ואללה, היה לא פשוט להגיע. אבל נכון. עוד מקומות רבים אחרים נגישים רק ברכב. תודה על התגובה החשובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.