בנים-בנות ביחד זה יפה

"רועי אסף ולהקת בת-שבע מעוניינים ליצור בידור פשוט, או פשוט בידור, ומזה יש כאן הרבה. ואכן אפשר ליהנות מהמוזיקה הפופולרית, הגופות החטובים וחגיגת הנעורים. אבל העיניים של רקדני האנסמבל כל-כך ריקות, שזה צובט בלב. במובן זה, אי-אפשר לומר שהיצירה הזו לא מרגשת". דנה שלו התאמצה שלא להשתעמם ב"בויז אנד גירלז", יצירתו של רועי אסף לאנסמבל בת-שבע

להגיד על הכוריאוגרף רועי אסף שהוא כוכב עולה בשמי המחול הישראלי זה כמעט מאוחר מדי. יצירותיו עבור להקת בת-שבע ויצירותיו העצמאיות מוצגות בכל העולם. ובכל זאת, ראוי לציין כי במהלך השנים הוא עבר דרך מוצלחת – החל בעבודתו כרקדן ועוזר לכוריאוגרף עמנואל גת, דרך עבודות קצרות שיצר ("כעבור שש שנים", "הגבעה"), ועד ליצירה ללהקת בת-שבע בשנה שעברה ("אדם").

השנה מציג אנסמבל בת-שבע את יצירתו "Boys&Girls", המבוצעת על-ידי כמה להקות בעולם, והיא הכלאה בין שתי עבודותיו הקודמות, "גירלז" (2013) ו"בויז" (2015). כתבתי בעבר על שתי העבודות והתייחסתי לדימויים שאסף בוחר להציג כמסמנים של גבריות ונשיות.

"גירלז" עסקה בריקוד טקסי של נשים כמין חגיגת נעורים המיועדת הן לכינון זהותן המתפתחת והן כפלירטוט המכוון אל המבט הגברי המשתוקק אליהן. אסף הלך על חבל דק כשבחר לעסוק בגבול החמקמק שבין פלרטטנות ככוח נשי מעמדה פמיניסטית לבין פלירטוט שמעיד על כפיפותה של האשה למבטו של הגבר. "גירלז" הציגה חמש נשים בבגדי-ים, והמשמעות הביקורתית שניתן היה להפיק מהעבודה נסמכה ברובה על הביצוע המרשים והמגוון: כל אחת מהן היתה בעלת מבנה גוף שונה ומבט אחר שהישירה אל הקהל. כך יצר אסף ייצוג מרובד ומלא של נשיות, חמק מן הסטריאוטיפים ואיפשר להתבונן בהם ולחשוב אותם.

"בויז" הציגה עולם גברי כתשובה או השלמה ביחס ל"גירלז". העיסוק של אסף בזהות גברית ישראלית הזמין אמנם מחוות שטוחות ביחס למה שהצליח לייצר ב"גירלז", אבל עורר מחשבה משום ששילב תנועות שמקורן גם ב"הגבעה" הגברית וגם ב"גירלז" הנשית. גברים שרוקדים גם גבריות וגם נשיות – זו כבר אמירה מעניינת.

רועי אסף, צילום: הדר סתיו

ביצירותיו הקודמות עבד אסף עם רקדנים בוגרים על-פי רוב, בעלי אופי ונוכחות אינדיבידואליים. לכן היה מעניין לראות כיצד מקבלת היצירה שלו משמעות חדשה ב"בויז אנד גירלז" כאשר היא מבוצעת על-ידי רקדנים צעירים מאוד, תלמידים כמעט, המאומנים במסגרת של אנסמבל בת-שבע בטכניקת הבעה אחידה, גאגא (גם אם היא חופשית במידה מסוימת לפרשנות אישית).

לעומת המחוות הסטריאוטיפיות שאסף מבקר ב"גירלז" באמצעות ביצוע שממלא אותן בתוכן, בגרסה הנוכחית משתתפים רקדנים ורקדניות שמבטם אטום במתכוון. סמלי הגבריות והנשיות מוצגים כריקים מתוכן. הבעיה היא שהמהלך הופך את היצירה לחגיגה ריקנית של מיניות בוסרית. לרגעים נדמה שרקדני האנסמבל זורקים מעליהם את המחוות כבזים להן; או אז מתעורר איזה עניין. אבל נדמה לי שיד המקרה ורצוני העז למצוא משמעות הם שיוצרים את הרגעים הללו. במקום לומר משהו על הפופולריות של הריקוד המיני, אסף מצטרף למעודדים אותו ויוצר בידור פשוט, ולטעמי פשטני.

אפשר לבחון את שלוש היצירות כרצף כרונולוגי המציע התבוננות בזהות נשית וגברית (ואף נוכל להוסיף להן את "הגבעה", כפי שהצעתי בכתיבתי על "בויז"), ולמצוא אנלוגיה משעשעת למרדנות המאפיינת את הנעורים ומבקשת למחות כנגד תפיסות שוביניסטיות ופטריארכליות, ולאחריה התבגרות שנכנעת להן ומקבלת את הסדר הקיים. קריאה כזו תעשה חסד עם היוצר והמבצעים.

ב"בויז אנד גירלז" הנשים לובשות בגדי גוף ורודים (לעומת האדומים ב"גירלז") והגברים לובשים תחתונים ורודים (לעומת מכנסיים וחולצה שחורים ב"בויז"). בתחילה חשבתי שמדובר בניסיון ליצור הכלאה בין גברים לנשים, לטשטש עוד את הגבולות, ובמובן הזה לצעוד צעד נוסף מ"בויז", שבה כאמור שולבו תנועות נשיות וגבריות לבניית הזהות הגברית. מצא חן בעיני הטשטוש הזה; זהו טשטוש עכשווי, פוליטיקלי-קורקט, מותאם לשיח שמבקש לא להבחין יותר בין גברי לנשי, אלא להכליל או לבטל את שניהם. אבל בהתכתבות שערכתי עם אסף לאחר צפייתי באחת החזרות האחרונות לפני עליית המופעים בסוזן דלל, תשובתו היתה: "לא חשבתי על טשטוש, נשאר לנו בד עודף מבגדי הגוף של הבנות, הבנים דיברו על כך שהם צריכים תחתונים, זו היתה החלטה מטעמי יעילות". נדמה לי שיש ממש ז'אנר של יוצרים שנוהגים לבטל פרשנויות ליצירותיהם בכך שהם מצהירים כי כל ההחלטות ביצירה הן מקריות. זו תפיסה מעניינת כשלעצמה.

מתוך "גירלז&בויז", בת שבע, צילום: אסקף

במאמרי על "בויז" כבר הצעתי לבחון את השוביניזם העולה ממנה כמאפיין של התרבות ולא בהכרח כמעיד על היוצר. כלומר, להתייחס אל היוצר כצינור המתעל ומתווך רעיונות תרבותיים, ולא כיוצרם. במקרה הזה, אני חושבת שיש התאמה בין השטחיות של המופע לבין חוסר העניין בקבלת החלטות או בדיון בהן מצד היוצר. אם לשפוט על-פי "בויז אנד גירלז", רועי אסף ולהקת בת-שבע מעוניינים ליצור בידור פשוט, או פשוט בידור, ומזה יש כאן הרבה. ואכן אפשר ליהנות מהמוזיקה הפופולרית, הגופות החטובים וחגיגת הנעורים. אבל בעיני, העיניים של רקדני האנסמבל כל-כך ריקות, שזה צובט בלב. במובן זה, אי-אפשר לומר שהיצירה הזו לא מרגשת.

לסיכום, על אף שהיצירה "Boys&Girls" בביצוע אנסמבל בת-שבע קצת מכעיסה ובעיקר משעממת אותי, אני חושבת שרועי אסף הוא יוצר מרתק שכדאי וראוי לעקוב אחר עבודתו בהמשך.

1 תגובות על “בנים-בנות ביחד זה יפה”

    המון מילים על שיעמום וריקנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.