קבוצת מוסללה נוסדה בשנת 2009. המגזין “ערב רב” הוקם על-ידינו זמן קצר אחר-כך, בינואר 2010. כעורכי מגזין אמנות, מבקרים, פעילים ותושבי ירושלים, עקבנו אחר פעילות הקבוצה בזמן אמת, ואף השתתפנו בכמה מהפרויקטים כאמנים וככותבים. לכן כשהוזמנו לערוך את הספר שמסכם את פעילות הקבוצה בשכונת מוסררה, הנחנו שאנחנו יודעים בדיוק במה מדובר. זכרנו כמה פעולות אמנותיות קטנות וגדולות, פגשנו רבים מהאנשים המרכזיים בקבוצה והכרנו בקווים כלליים הן את הכוונות שעמדו בבסיס פעולתה והן את נסיבות הסיום של עבודתה בשכונה. אך רק במהלך עבודת העריכה הארוכה והמרתקת התברר לנו שמאחורי הזיכרון הכללי של כמה לוחות מודעות, סיורים, באסטות, תערוכות ואירוח אמנים עומד גוף עבודות עצום, רציני ומגוון, שהצטבר במשך חמש שנים למאות יצירות ציור ופיסול חוצות, מיצב, מיצג, צילום, סאונד, פעילות קהילתית ופסטיבלים רב-תחומיים, שנוצרו על-ידי עשרות אמנים ואמניות ופעילים ופעילות.

מתוך הספר “מוסללה – חמש השנים הראשונות”
החזון שעמד בבסיס פעילותה של מוסללה הוא שימוש באמנות ככוח יצירתי ומרפא, המסוגל לתרום לפריצת גבולות ולהציע אלטרנטיבות ליצירת מציאות חדשה. הפעילות העשירה, שאופיינה בהתערבויות אמנותיות קטנות במרחב הציבורי ובשיתופי פעולה בין אמנים, פעילים חברתיים ותושבים, ביקשה לתקן שברים לא באמצעות מהפכות, כי אם בבניית גשרים; גשרים בין האדם לטבע, בין הקבוצות שמאכלסות את המרחב ובין האמנות לחיי היומיום. מקצת הגשרים עומדים עד היום על תִלם, ואחרים קרסו עם סיום פעילותה של מוסללה בשכונת מוסררה, סיום שגם היום הוא פצע כואב בעיניהם של המעורבים בדבר.

“תפילת גשם”, יובל שרון, מתוך הספר “מוסללה – חמש השנים הראשונות”
עבורנו, כמי שמתבוננים בפעילות של מוסללה מבחוץ ועוסקים רבות ביחסים בין אמנות לפוליטיקה, ההזמנה לערוך את הספר סיפקה אפשרות לתת את הדעת הן על המקרה הייחודי של הקבוצה והן על מגבלות כלליות הקשורות לניסיון ליצור פעילות אמנותית וקהילתית בסביבה נפיצה ומורכבת מבחינה פוליטית וחברתית, כמו גם על עצם הרצון לעבוד יחד, בקבוצה ובשיתוף פעולה עם גורמים רבים. הספר מתייחס למתחים בין חברי הקבוצה לתושבי השכונה ומבקש לנתח את הסיפור תוך הצגת כמה נקודות מבט על השתלשלות האירועים. מטבע הדברים, כמה מחילוקי הדעות ואפילו הסכסוכים בתוך הקבוצה ומחוצה לה לא נכנסו לספר, אך אנו מאמינים שהאמנות והקולות שמוצגים בו פורשים תמונה מלאה יחסית של הפסיפס הטעון, הכואב והיפה שנוצר בשכונה בשנות הפעילות של מוסללה בתוכה.
רונן אידלמן ויונתן אמיר, אפריל 2018
***


השבוע נפתח בשדרות שבנגב המערבי מוזיאון ראשון מסוגו לפעוטות, "המוזיאון הראשון שלי", ומציע, לצד תערוכות, פעילות מגוונת לילדים. יזמית ואוצרת המוזיאון היא שלומית עצבה-ברנע. המוזיאון מיועד למשפחות, לגני ילדים, לקבוצות חינוכיות ולמבקרים בכלל.
התערוכה הראשונה במוזיאון, "קו. כתם. צורה", שאצרו שי עיד אלוני ועצבה-ברנע, מציגה שורה של אמנים. בין העבודות המוצגות: הר שניתן לטפס עליו, מערה שניתן לזחול לתוכה, ציור קיר מגנטי המשתנה ללא הרף, חללי אור צבעוניים, מיצבי סאונד אינטראקטיביים, פסלי טקסטיל רכים למשחק חופשי ועבודות מולטימדיה המגיבות לקול ולתנועה של הילדים. משתתפים: יערה אורן, אורי בצון, נועם בר, ניר ג'יקוב יונסי, דקלה לבסקי, שרון קן-דור, אליאן קצ'קה, איגור רבליס, עלמה שנאור ופרל שניידר. לצד היצירות מוצגות שאלות קצרות המעודדות דיאלוג בין ההורים לילדים. כמו כן פועלת סדנת יצירה.
המוזיאון פותח בשיתוף מרכז דואט להתפתחות הילד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בראשות פרופ' נעמה עצבה-פוריה, והוקם ביוזמת עיריית שדרות. "המוזיאון הראשון שלי", רח' שאר-יישוב 14, שדרות 



