אמש, ביום רביעי, 9.5.18, נחשף “החלל הסודי” של התערוכה “קדם-קודם-קדימה”, יותר מחודש לאחר הפתיחה הרשמית, ב”משכן פרטי בצפון העיר”, כלומר בשכונת צהלה שבתל-אביב. במקום נכח מקבץ מצומצם של אמנים ואוצרים מעולם האמנות, לצד מקבץ מצומצם עוד יותר של אנשי ונשות עסקים אמידים, מכריה של בעלת הבית, דנה שבס. במייל ההזמנה הוצגה שבס כיו”ר ועדת הפיתוח של המרכז לאמנות עכשווית, ובנאום היכרות קצרצר באירוע היא הדגישה עד כמה המרכז אחראי לפעילות אמנותית מרתקת וזקוק לתמיכה.
בבית רחב הידיים הוצגו עבודות של האמנים המציגים בשאר החללים של התערוכה – סדרות האבנים של יהושע נוישטיין, ציור של לטיפה אשקש, עבודת טקסט של לורנס וינר, צילום של גסטון צבי איצקוביץ ועבודות של מיכל הלפמן, ג’ונתן מונק, יאניס קונליס וגינתר איקר. העבודות אינן מחדשות או מוסיפות לתערוכה מבחינה רעיונית, וזה מנחם במידת-מה, שכן “החלל הסודי” לא יהיה פתוח לקהל הרחב בזמן שנותר לתערוכה עד נעילתה. למעשה הוא לא היה פתוח בכלל. העבודות נחשפו רק בפני הקומץ הנבחר ורק במהלך ערב אחד. זאת, על אף שהאוצר רואה בעבודות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהתערוכה, וחרף העובדה שהבית עומד ריק בין כה וכה, שכן בני הזוג שבס מתגוררים בלונדון.
שאלתי את טרצי אם הוא לא רואה בעיה בכך שחלק לא מבוטל (15 עבודות) מתערוכה שפתוחה לציבור הרחב ומוצגת בחללים ציבוריים אינו נגיש לצופה הרגיל. הוא השיב כי בכל תערוכה קיימים אלמנטים סודיים, שאינם נחשפים לקהל, “סיפורים של מאחורי הקלעים”, וכי “החלל הסודי” רק מדגיש את העובדה הזו. השאלה בפני מי? הרי הצופה “מן השורה” אפילו לא מודע לקיומו של החלל.
אמנות וחללי אמנות ללא מטרות רווח זקוקים כיום לתמיכת כסף פרטי. אין בכך כל צל של ספק. אין גם ספק בכך שבמקרים רבים, כמו במקרה של המרכז לאמנות עכשווית, השילוב בין תפקיד האוצר, שעניינו האמנות, למנהל או למנכ”ל, שעניינם גיוס הכספים, הוא בעייתי, אך לעתים בלתי נמנע. אינני מבקרת את פעילות גיוס הכספים של טרצי. כל שאני מבקשת הוא לקרוא לילד בשמו – אם הערב היה מתנהל תחת הכותרת “אירוע התרמה” או “אירוע תמיכה” במרכז לאמנות עכשווית, שבו יוצגו עבודות להנאת התורמים הפוטנציאלים, לא היה בכך שום פגם. אך למסגר ערב חד-פעמי, פרטי ואקסקלוסיבי כחלק בלתי נפרד מתערוכה ששואפת לצאת “חוצץ נגד טריטוריאליות וממירה אותה בקולגיאליות ובהכלה” (כפי שפורט בטקסט התערוכה) זה אקט מכעיס, מקומם ובעייתי מאוד. נותר רק לקוות כי אותו ערב לא יבשר את סגנון הפעילות העתידי של המרכז לאמנות עכשווית, מוסד חשוב מאין כמותו בנוף האמנות המקומי.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

מוזמנים לתערוכה סודית בבֵּית אַגיוֹן.
– או –
לפחות הסטודנטים לא צרכים לשמוע את הביקורת שלו.
שרה
| |תערוכה גרועה
סשה סרבר
| |ניתוח מצויין וחשוב.
דנה
| |כל הכבוד לקרן גולדברג על האייטם החשוב הזה.
ניקולא טרצי, איך נכנסת לחיינו ברוח סערה? מי שהיה ראש תוכנית ה-MFA בבצלאל (לא פחות), וכעת ראש ה-CCA. אחת האניגמות ההזויות ביותר שנראו במחוזותינו בתחום. איך, למה, מי נתן את ההוראה? שמישהו או מישהי כבר יחשפו בפנינו את מוקדי הכח מאחורי שרשרת ההחלטות התמוהות הללו. שנקבל תשובה כיצד התפקידים החשובים האלו מאוישים ע”י הפרסונה הזו?! להערכתי, בעתיד נראה את כבודו בתור האוצר לאמנות עכשווית במוזיאון ישראל.
דודלי
| |