הזמן האבוד של מתן אורן

"חשיבות הפעולה הציורית במקרה הזה היא בדיוק בעובדה שמדובר בלא-אירוע. אורן מצליח למצוא לציור מקום ראוי בעולם של זרימת מידע עצומה וסוחפת ותיעוד בלתי פוסק. הוא מכריח את המציאות להתכופף לקצב אחר". עומר אבן-פז על "Momlove", יצירתו של מתן אורן, המוצגת בימים אלו בתערוכה הקבוצתית "מקרב לב" בגלריה 19, רחובות

ציור נגד הזמן

"Momlove", יצירתו של מתן אורן, המוצגת בימים אלו במסגרת תערוכה קבוצתית, "מקרב לב" שמה, בגלריה 19 ברחובות, היא עבודה מעגלית, וככזו קשה למצוא לה נקודת התחלה. היא מורכבת מ-30 ציורי שמן על בד, אבל לפני שהפכו לציורים הם היו וידיאו קצר, שהפך לצילום-מסך שהודפס, ואז שימש מקור לציור. הציורים צולמו, הודפסו באופן דיגיטלי והפכו לפליפ-בוק (Flip book). המעגל נסגר, והציורים חזרו להיות פריימים בסרטון – אבל הפעם סרט פיזי, כזה שמריצים באצבעות.

במבט ראשון נדמה שהפליפ-בוק הוא רק ממורביליה ליצירה עצמה. אבל לא כך הדבר. במקרה הזה הממורביליה והאנימציה של הפליפ-בוק הם המהלכים המעניינים ביותר בעבודה הזאת.

בווידיאו זה לא היה עובד 

סגנון הציור הפשוט והקליל של העבודה מתאים לתוכן המתועד – רחוב ישראלי צפוף, אנשים בבגדים יומיומיים, גב של דמות נשית מבוגרת, תמרור אדום, מטאטא רחובות, דמות גברית צעירה משתחלת בין שתי נשים, חייל, ושוב האשה המבוגרת צועדת קדימה. כלומר, כמעט כלום. סתם רגע בחיים. כל-כך סתמי שספק אם היה עובר את מעט הצנזורה בדרך ל-24 השעות שמקבל סטורי של אינסטגרם. ובכל זאת – אנו עוקבים אחרי האשה הזו, אמא, ואז מופיעה דמות של איש צעיר שמושך את מבטנו ומחייך אלינו, והמבט שב לאמא וממשיך לעקוב. והנה כבר יש התחלה של סיפור. דרמה. אמא, איש זר-לא-זר. אפשרות של קשר, אפשרות של בריחה מאמא, או חיוך שהוגנב בזמן שהמשיכה הלאה, לא שמה לב. ואז שוב להביט באמא, שפניה נותרות סמויות.

יש כיום שני מקומות שמכילים רגעים דומים: הסטורי של האינסטגרם, כאמור, וסדרות כמו "מחוברים". אבל הסיפור הזה לא מספק את מה שהסטורי נועד לו. זוהי אינה הצצה לחייו של מישהו וממילא אין מדובר בהווה. אין פה חשיפה, לא מציצנות ולא יצירת מותג ה"אני" שהאינסטגרם נועד לפאר. אמנם ב"מחוברים" חיים רגילים לכאורה מקבלים תוקף משמעותי דרך תיעוד הווידיאו האובססיבי, אבל שם יש עורך חיצוני שבוחר את הקטעים ויוצר דמויות וסיפור שלם, ומכך כוחה של היצירה – הכניסה לא לרגע אחד, אלא למשך תקופה בחייו של אדם. יותר מכך, ב"מחוברים" הבמאי גם יוצר מהלכים דרמטיים, מבקש מהדמויות לפעול בדרך מסוימת בחייהן כדי לקדם את העלילה ואף ליצור אותה. לכן הפעולה כפולה: כזו שבה המצלמה אכן נותנת משמעות למהלכים "רגילים", אבל גם משמשת קטליזטור ההופך את החיים לדרמטיים יותר.

ב"מומלאב" שתי הפעולות אינן מתרחשות. מדובר בלא-אירוע, וממילא הוא התרחש באיזה עבר של לפחות 30 ציורי שמן מאיתנו. המשמעות נוצקת רק מהפיסוק שאורן מחדיר לאירוע דרך משיחות המכחול שלו. הצבעים החזקים אך לא בוהקים, הפנים המעורפלות מעט, הגופים הגושיים – כולם יוצקים בפריימים הסתמיים התרגשות חזקה. ההתערבות של אורן אינה בחיים, אלא בזיכרון.

אם היינו נתקלים בדרמה הזאת בווידיאו, היא היתה נותרת חסומה בפנינו. לא היינו שמים לב לא לאמא ולא לאיש הספק-נבוך-ספק-מפלרטט, לא לאשה האחרת החוסמת את החיוך ולא לחייל שהקיטבג שלו ממלא את אחד הציורים בשלמותו. הזיכרון הזה אולי היה נשמר בקובץ וידיאו, אבל נשכח בשטף. למעשה הזיכרון הזה לא התקיים כלל, אלא נוצר הרבה אחר-כך, מתוך העבודה עליו. למעשה הסיפור נוצר עוד יותר מאוחר, כשהציור הזה פגש צופים. מה שהציל את הרגע הזה מהשטף הוא העבודה עליו. מאות השעות שהושקעו ביצירת 30 הפריימים מחדש יצרו את הרגע הזה כחשוב וכראוי להתבוננות. פתאום אנחנו יכולים לחקור את הרגע הקצר הזה ולבנות סיפורים על הדמות הנשית, על האיש המחייך לרגע, על החייל שחוסם אותנו, על האמא המתרחקת מאיתנו ועל עצמנו המשאירים את אמא לבד.
הזמן האטי של הציור מאפשר לנו לעצור את הזמן, להביט לאחור ולבנות את ההיסטוריה מחדש. זהו מעין מהלך פסיכואנליטי: לתפוס רגע חסר משמעות לכאורה ולהבין מתוכו את העולם כולו, או לפחות משהו חשוב על העולם. או לחלופין, זהו מהלך עזרא פאונדי של יצירת אימאג' של היומיום באמצעות שפה אמנותית והעמקת החיים דרך התיעוד האמנותי.

אבל השנה היא לא 1905, ופאונד ופרויד כבר אינם בין החיים. במקומם יש שטף בלתי פוסק של מידע, שכדי לחלץ מתוכו דבר בעל חשיבות, יש לפעול בדרך אחרת מזו של תחילת המאה ה-20. לו היינו פוגשים את ה"אירוע" הזה בתמונות סטילס או בסרטון הווידיאו המקורי, היינו מתקשים להבחין בו בתור הנס הקטן שהוא; נס במובן הזה שאורן מצליח לשחק בזמן ולשנות את העבר.

חשיבות הפעולה הציורית במקרה הזה היא בדיוק בעובדה שמדובר בלא-אירוע. אורן מצליח למצוא לציור מקום ראוי בעולם של זרימת מידע עצומה וסוחפת ותיעוד בלתי פוסק. הוא מכריח את המציאות להתכופף לקצב אחר של עבודה אטית והתבוננות.

מתן אורן, מתוך הסדרה "Mom Love"

מאז המצאת הצילום (וביתר שאת עם המצאת הקולנוע), המקום של ציור פיגורטיבי נתון בשאלה. החל מדגה במאה ה-19 ועד אריק פישל בימינו – אמנים הציגו את הציור ככזה שיכול לספק מעין חקירה של סיטואציה קפואה, כזו שבה לציור יש יתרון על הצילום הודות לטיפול הפרטני בכל פרט בו. אחרים, למשל באסכולת לונדון, פנו ליצירת פורטרטים "פסיכולוגיסטיים". הפעולה של אורן היא אחרת: אמנם הסיטואציה מועתקת אל הבד, אבל אין חשיבות עצומה לכל פריים בנפרד, אלא להפך, החשיבות היא בהיותם חלק מרצף. כלומר, ההפך מהפורטרטים של לוסיאן פרויד למשל. הדרמה לא נוצרת מההתבוננות בציור היחיד, אלא מתוך החזרה הכפייתית על רצפי הציורים המוצגים זה לצד זה או מתוך הדפדוף החוזר בפליפ-בוק. החזרה על הפעולה המופלאה-עדיין של הפליפ-בוק, שבו אנחנו עדים לתמונה סטטית, שהופכת לסרטון מכוח האצבעות שלנו ואטיות העין שלנו. האסתטיקה הפשוטה של הציורים של אורן מתחברת היטב להומור הקומיקסי של הפליפ-בוק, כמו גם לרחוב התל-אביבי.

הציורים עצמם מצוירים על קנבסים שונים, מהם ישרים ומהם קמורים, והם מוצגים זה לצד זה. אבל זהו אינו קומיק-סטריפ וגם לא סטורי-בורד. הקנבסים לובשים צורה של סרט פילם; מעין פריימים של סרט 16 מ"מ מוגדלים וצבועים שמסתובבים על עמודים. בבחירה הזו יש הרבה הומור. הרי הווידיאו הזה צולם באופן דיגיטלי, הטרנספורמציה שלו נעשתה דרך פעולות דיגיטליות של צילום-מסך והקרנה, אבל התוצר הוא ציורי שמן – המדיום "הרציני" ביותר. ואחרי כל זה אורן בוחר לקרוץ חזרה אל הדיגיטלי ולרמוז שהוא מודע לנוסטלגיה שמתלווה לפעולת הציור ולעמדת הצייר, ודרך העודפות הנוסטלגית חוצה אותה אל ההומור.

טכניקת הציור של אורן גם משמרת משהו מהדלות של מצלמת הווידיאו הפשוטה, אלא שהפיקסלים מוחלפים בשאריות של משיחות מכחול מהירות וחסרות סבלנות. הציור פיגורטיבי, אך אינו יורד לפרטים. הוא משמר את הצורה הכללית ומספק את האינפורמציה, אבל לא יותר מכך. הבחירות האסתטיות האלו שומרות מפני גלוריפיקציה, גם של הציור וגם של הרגע המדובר. גם בתוך החשיבות הגדולה שאורן מעניק לרגע הקטן הזה, הוא לא שוכח שמדובר ברחוב תל-אביבי שרוף-שמש ובבניינים מתפוררים.

הזמן הוא עכשיו

כמה שניות של וידיאו מסתכמות ב-30 פריימים שהופכים לאחר מכן לפליפ-בוק, כלומר חוזרים למצב תנועה, רק שהפעם הם נושאים איתם שעות של עבודה, התבוננות ומשחק עם מסורת ציור כבדת ראש. לבסוף הכל חוזר לכיס, כמו מצלמת סמרטפון. יכול להישלף, לנוע כמה פעמים בין האצבעות ולהקסים כמו חיוך של איש מן העבר החולף על פנינו. מפעיל אותנו לרגע ונשטף הלאה.

 

"מקרב לב", גלריה 19, רחובות
משתתפים: מתן אורן, שירה חרש, אלינה ספשלוב, ערן ענבר ושושנה צ'חנובסקי
אוצרת: כרמית בלומנזון
גלריה 10, הגלריה לאמנות ישראלית בבית  מיכל, רח' הגר"א 10, רחובות. שעות פתיחה: א', ב', ג', ה', 16:00–19:00; ב', ד', 09:00–12:00; ד', 17:00–22:00

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *