אושר מינויה של מיה דבש לתפקיד האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב בחולון, בתום מכרז פומבי שנערך לתפקיד. המינוי אושר לאחר שוועדת כוח האדם בדירקטוריון החברה לפיתוח תיאטרון, מוזיקה, אמנות ומחול חולון בע”מ קיבלה את המלצת מנכ”ל החברה והמדיטק דני וייס.
דבש מכהנת למעלה משנה כממלאת-מקום האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון, במקביל לתפקידה כעורכת התוכן הראשית של המוזיאון מיום הקמתו. בעבר כיהנה כעורכת ראשית בכמה מהוצאות הספרים המובילות בארץ (כינרת, זמורה-ביתן ומודן) וכן כעורכת הראשית של המגזין “בניין ודיור”. במקביל לעבודתה כעורכת, אוצרת וכותבת, לימדה דבש אוצרות וכתיבה לתואר השני באקדמיה לעיצוב בצלאל.
לדבש תואר ראשון בספרות (1974), תואר שני באמנות ואוצרות באוניברסיטת בן-גוריון (2016) והיא בוגרת לימודי תעודה בעריכה באוניברסיטת בר-אילן (1986) ולימודי עיתונות באוניברסיטת סינגפור (1978).
“התקופה האחרונה היתה ללא ספק אינטנסיבית ומאתגרת ותרמה רבות לאופן שבו אני תופסת היום את תפקידו של המוזיאון במרחב הציבורי והפוליטי שבו אנו חיים”, אומרת דבש. “יחד עם הצוות המקצועי והמסור של המוזיאון והמדיטק נמשיך להציג תערוכות שימקמו את עולם העיצוב בהקשר תרבותי רחב ככל האפשר ויעמיקו תוך כדי כך את השיח סביבו”.
דני וייס, מנכ”ל המדיטק: “מוזיאון העיצוב חולון נחשב לאחד המובילים בעולם, והוא ראוי להנהגה אמנותית ומקצועית מן המעלה הראשונה. לאורך שנותיה כעורכת התוכן ואוצרת תערוכות במוזיאון, ובעיקר בתקופה בה כיהנה כממלאת-מקום האוצרת הראשית, הוכיחה עצמה מיה כראויה לתפקיד. ההצלחות של התערוכות שעליהן היתה מופקדת, ובכללן ההצלחה הגדולה של התערוכה הנוכחית ‘ז’ה טם, רונית אלקבץ’ מראות זאת”.
הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב. 
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
