המפעל: המוסדיות כמדיום

מקימי המפעל, חלל ורסטילי ורב-תחומי בירושלים, מדברים על ה"מוסדיוּת כמדיום" – המקום כיצירה. האג'נדה שלהם גמישה ומסרבת להתחייב לקו מסוים. הם רוצים להיות ה כ ל. "זה כמעט נשמע כאילו אתם לא רוצים להחליט", אני אומרת להם. "למה כאילו?", הם משיבים בחיוך

 

כתבה חמישית בסדרת כתבות שנכתבת בשיתוף פעולה עם עמותת בר-קיימא לתרבות ובתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים

תעצמו את העיניים ותדמיינו "מוסד תרבות". אם חשבתן על חלל מוזיאלי עם קירות לבנים ושומרות זעופות פנים, שקט של ספרייה ועבודות של אמנים מתים על הקירות – אז היום נדבר על משהו אחר.

"המפעל" הוא חלל ורסטילי ורב-תחומי השוכן במרכז העיר ירושלים, שנייה מחומות העיר העתיקה. הוא מתחבא בסמטה מאחורי מלון וולדורף-אסטוריה ההיסטורי, בבית השייך ל"נכסי נפקדים", כפי שהרשויות אוהבות לקרוא לזה. המפעל הוקם תחילה על-ידי חברי קבוצת בית-ריק, שחבריה המרכזיים היו שביט ירון, אלעד ירון, טל הרדה, יהונתן עפרת, איתמר המרמן ונטע מייזלס, בוגרי בתי-ספר לאמנות בירושלים שאירגנו כמה אירועי אמנות ותערוכות בבתים נטושים ברחבי העיר בשנים 2015–2011. האירועים נערכו בשיתוף עם מגוון אמנים ואמניות שפעלו עם הקבוצה לאורך השנים.

בעקבות הפעילות המרשימה של חברי הקבוצה, פנתה אליהם חברת עדן – חברה עירונית לפיתוח מרכז העיר של הרשות לפיתוח ירושלים – והציעה להם להקים פרויקט בבניין הנטוש ברח' המערביים 3. המבנה, שחיכה לשיפוץ ושימור, עמד ריק ומוזנח לאחר ששימש במשך כמה שנים בית-ספר ומבנה ציבורי. החברה הציעה לקבוצה לקיים בחלל פרויקט למשך כמה חודשים, בתמיכה כלכלית מסוימת. אנשי בית-ריק גייסו אנשים רבים ונלהבים כרגיל, הרימו השקעה ענקית ועבדו חודשים, ובסוף יוני 2016 פתחו את המפעל. הפרויקט הצמיח ידיים ורגליים, והחוזה הוארך לעוד שנה, ולאחר מכן לעוד פרק זמן, ועתה נשמעים לחשושים לא רשמיים על כך שייתכן שגם לאחר שיפוץ המבנה הקבוצה תוזמן לתפעל אותו.

מידד אליהו במהלך שהותו בתכנית שהות-האמן במפעל. צילום: ילנה קווטני

המפעל מצדו צמח לכדי אגודה של כ-50 חברים הפועלים ומשקיעים בו באופנים שונים. החלל פתוח מ-12 בצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות, ובסופי-שבוע עד כניסת השבת ואחרי צאתה (בכל זאת, ירושלים). במפעל פועלים סדנת פיסול פתוחה לקהל, מצוידת בכלי עבודה; חלל המארח תוכנית שהות-אמן שעוברת מיד ליד (כל אמן המתארח מציג לבסוף תערוכה קצרה ומזמין את האמן הבא). יש קפטריה המגישה אלכוהול ומזון ומארחת בשלנים שונים, וגם שולחנות עבור מי שרוצה לעבוד בשקט עם ויי.פיי במהלך היום.

בימים אלו מכשירים אנשי המפעל את החלל עבור תוכנית שהות-אמן בינלאומית שתיפתח במהלך דצמבר ותארח אמניות ואמנים מהעולם העוסקים בקשר שבין אמנות לקהילה. האמנים יגורו בחלל המפעל לאורך השהות וייצרו במבנה וברדיוס של 100 מטר ממנו בשיתוף עם אנשי המפעל ואורחיו. 

המפעל מארח הופעות מוזיקה, אירועי פרפורמנס ותיאטרון, וכן ערבי תוכן משתנים. המנהלים האמנותיים שלו משתדלים לשמור על מדיניות של דלת פתוחה, לארח מגוון רחב של אירועים, תכנים ושיתופי פעולה ולתת מקום ליצירה מקומית ועכשווית. ברחבי החלל כמה וכמה עבודות של אמנים שונים, מציורי קיר ומיצב קטן ותלוי מקום במעלית המושבתת של הבניין ועד טלפון ציבורי ישן שהפך לפסל אינטראקטיבי סליזי במיוחד שמבקש שתגעי בו, או לפחות תכירי לו חברה.

אברום בורשטיין והכליזמרים במפעל. צילום: תומר זמורה

בשיחה עם שניים מהמקימים, איתמר המרמן ונטע מייזלס, הם מדברים על ה"מוסדיוּת כמדיום" – המקום כולו כיצירה שלהם. עבודות אינדיבידואליות או תערוכות ספציפיות לא מעניינות אותם במיוחד. האג'נדה שלהם גמישה ומסרבת להתחייב לקו מסוים. הם רוצים להיות ה כ ל. "זה כמעט נשמע כאילו אתם לא רוצים להחליט", אני אומרת להם. "למה כאילו?", הם משיבים בחיוך.

הסירוב הזה להתחייב מעורר שאלות. בעידן שאנחנו חיות ופועלות בו, כזה שבו שלילת תקציבים ואיומי סגירה מרחפים כאמצעי ענישה מעל מוסדות כמו גלריה ברבור בירושלים או התיאטרון היהודי-ערבי ביפו, זו אסטרטגיה נוחה, בוודאי למי שהחיבוק הממסדי מאפשר את קיומם. בו בזמן מעלה הסידור הזה תהייה לגבי חופש הפעולה של מקום כזה.

אנשי המפעל מרשים לעצמם להיות פוליטיים עד אירוח ערב של יוזמת 0202 עם עורכים מהתקשורת החרדית, אבל את המלה נכבה לא תשמעו כאן. גם לא תראו אותה בלוח התלוי בכניסה ומגולל את סיפורו האבוד של המבנה, על המשפחות שחיו בו ועל האיחוד המרגש עם סבתא מתוקה שגדלה בו בילדותה ואולצה לעזוב. המרמן ומייזלס טוענים שיש להם חופש פעולה מלא. תוכן פוליטי במובן "המסורתי" של המלה פשוט לא מעניין אותם. אמנות פוליטית אינה חתרנית לטעמם, לא יכולה להיות מעניינת, לא משהו ששווה להשקיע בו משאבים.

והם אכן מביאים למפעל תוכן מגוון, מעניין, בשאיפה לארח גם אמנים ותכנים שאינם מגיעים לירושלים בדרך כלל, ובו בזמן לקדם יוצרים מקומיים. והמפעל עובד. היטב. ברוב שעות הפעילות נמצאים בו אנשים העסוקים בעניינים שונים. המקום מתנהל באופן מקצועי להפליא בכל הרשתות החברתיות ובקידום עצמי מלוטש, ואפילו מצליח למשוך אליו מספר מפתיע של תל-אביבים. לא שזה מה שמעניין אותם; הם שם בשביל הירושלמים. והירושלמים באים. ייתכן שהנטייה האינקלוסיבית הזו, שכמו באה להגיד "כולם מוזמנים והכל מותר", נכונה לירושלמים הצעירים, שעייפים ממריבות ומחלוקות ורוצה ללכת לראות הופעה. המפעל מציע להם משהו שהם רוצים וצריכים, וזה עובד.

רייב לילדים במפעל. צילום: ילנה קווטני

המפעל פועל קצת יותר משנה, ועתידו לא ברור. אין לדעת אם יחזיק עוד שנה, שנתיים, פחות או הרבה יותר. הפוטנציאל שלו אדיר, והוא מייצר תנועה מבורכת במציאות מורכבת. ימים יגידו אם יהפוך למקום שמייצר תרבות באופן עצמאי ויהיה מוסד שהוא אכן מדיום, כפי שמקימיו שואפים, או יישאר במשבצת המקום המגניב שהיה ונסגר.

המפעל, רח' המערביים 3, ירושלים. ב', ד' ושבת, 11:00–23:00; ו', 11:00 עד השקיעה.
מייל:
[email protected]

 

2 תגובות על המפעל: המוסדיות כמדיום

    חבורת חרטטים…… אמנות פוליטית לא חתרנית…… חסרי חוט שדרה מממונים עי העירייה.. ממש קול ראש העיר יוצא להם מהפה….. שיצאו מהמקום המגביל והנקבי שנמצאים בו ואז באמת יעשו אמנות…… אמנות ממסדית איננה חתרנית, עצמאית כן…קדימה

    אני קצת עוקב אחרי המפעל והתחקיר כאן לא רציני.

    היו שם לא מעט אירועים עם תוכן פוליטי. גם האירוע של 0202 שצויין כאן כלל עורכי עיתונים מירושלים הפלסטינית שזו זווית מרתקת שבקושי נשמעת. זה גם המקום היחיד שהושיב נציגים מעיר עמים, התעוררות, ואם תרצו לוויכוחים נוקבים. ההתעסקות והנבירה בהיסטוריה של המבנה זו יזמה של הקבוצה למרות שהם ממש לא היו חייבים להשקיע בזה. הגילויים על המבנה (למשל על זהות המשפחה שלא הייתה ידועה לפני) באו אחר כך לידי ביטוי בכל מיני מפגשים כמו אחד כזה שהיה עם מריק שטרן מעל המקום. המפעל אולי לא מייצר ערבי "נכבה" ו"שוברים שתיקה", אבל לדעתי זה רק בגלל שהגישה שלו לפוליטיקה הרבה יותר מתוחכמת. התוצאה היא שהם מצליחים לתקשר תכנים מורכבים לקהל שנמצא מחוץ למעגל קצה כזה או אחר של השמאל. הציפייה של הכתבת היא עוד מוסד תרבות שמטיף למקהלה. זה אידיאליזם ילדותי. תבדקו בסוף כמה מזרחים ואנשים שנמצאים ימינה ממרצ על המפה הפוליטית אשכרה הולכים לאירועים פוליטיים בברבור ותגלו שמעט, אם בכלל. שלא להזכיר את נושא האמנות, כי בכל מה שקשור לאמנות, אין דבר פחות מעניין מסלוגנים פוליטיים דלי עומק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.