היד שמנענעת את ההריסה

"ייהוד העיר" הוא הסוד הכי גלוי של כל הפעילות התרבותית "הצעירה" בירושלים בעשור האחרון. הצעד של גלריה ברבור חשוב כי הוא עושה פוליטיזציה מחודשת של הפוליטיקה הסחית נטולת הקונפליקטים שרווחת בעיר. אלי אושרוב על תפקידו של "המעמד היצירתי"

שנקל או קצת יותר בעניין גלריה ברבור ו"המעמד היצירתי":

אני כותב כדי להאיר צד פחות מוכר, או בעצם לתת הקשר רחב יותר ל"סערת ברבור", גם מתוך זה שאני חי בירושלים וגם מתוך התנסויות אישיות, אמנם די ישנות, אבל בכל זאת רלבנטיות. הטענה בקצרה היא שמאחורי הסיפור של ברבור (עם ההתנגדות הבלתי צפויה והמשמחת לסגירתה) עומדת, פוזלת ומכוערת, המפלצת שמזמן היתה צריכה להתאייד מעולמנו, שנקראת "ייהוד העיר". זה הסוד הכי גלוי של כל הפעילות התרבותית "הצעירה" בעיר בעשר השנים האחרונות. כל גלריה שנפתחת במימון העירייה, כל תוכנית לאמנים צעירים, כל רזידנסי למפתחי סדרות טלוויזיה, בית הנסן, "עונת התרבות", פסטיבל "מוזיקה מקודשת", בית אליאנס, בית אביחי, "שאון חורף", "אינדי-סיטי", יו ניים איט – זה הכל-הכל כדי שלעיר יהיה דימוי חיובי, כדי שיישארו כאן "צעירים" (שם קוד ליהודים לא חרדים), וכדי ששיעור התושבים הערבים לא יעבור את האחוז הקדוש 40. המהדרין מוסיפין בחדרי חדרין: בשביל הרוב הציוני.

למה זה סוד גלוי? כי מצד אחד לא תמצאו כתוב בשום מקום שזו המטרה המיועדת, לייהד את העיר: העמותה הזו פועלת למען תיאטרון, וההיא למען סטודנטים, ואלה למען אמנות מיצג, וזה בסך-הכל משכן לאמנים עד גיל 28, וכאן יש לך מרחב מפנק לכתיבת דוקטורט במדעי הרוח, ועוד ועוד. מצד שני, זה בדיוק הרציונל של קרן השפע. אם מדברים עם המממנים, הם אומרים את זה בפיהם, בהרמת כוסית ולפעמים בישיבה (וכאן אני יכול להעיד ממקור ראשון). אבל למעשה כמעט לא צריך להגיד וגם לא צריך לקרוץ. מקורות המימון שונים ומגוונים: יש שמאלנים יחסית (קרן משפחת שוסטרמן, שמממנת את "עונת התרבות"), ימנים (ניר ברקת וחבריו, שמממנים את "רוח חדשה"), והרבה מוסדיים (הרשות לפיתוח ירושלים למשל, והעירייה, שאיפשרה את הפעילות של ברבור). אבל כולם-כולם מכוונים לשם. יותר יהודים, פחות ערבים.

לפני שאגיע לברבור, משהו אישי וגם קהילתי. כולנו, הרבה חברים שלי ממה שאפשר להגדיר "השמאל הירושלמי הלא-ציוני", משתתפים בפעילויות האלה, הולכים להופעות, כמה מאיתנו קיבלו מלגות ועדיין עובדים בשביל עמותות שונות מהסוג הזה. למעשה כמעט אין ברירה, אלא אם אתה ממש אוהב ללכת עם הראש בקיר. כמשת"פ ותיק אין לי טענות לאף אחד ש"משתף פעולה". מצד שני, חשוב שכל מי שמשתתף ויש לו ביקורת קצת יותר עמוקה יהיה מודע לזה שהוא לא משנה את המערכת מבפנים אם הוא עושה אירוע שבו משתתפים יהודים וערבים, או אם ההזמנה שלו כתובה בערבית. הוא עושה את מה שמצפים ממנו לעשות. זה מבאס, אבל אני חושב שחיוני להכיר בזה, דווקא בגלל מה שקורה סביב ברבור. כי לפעמים יש מה לעשות.

הערה על ערבית: ברוח ערכי "המעמד היצירתי", הערבית קיבלה נפח יותר ויותר משמעותי בשפה הסמלית של "המרחב היצירתי". כל מוסד חדש שנחנך, למשל בית הנסן (بيت هنسين) ו"עונת התרבות" (موسم الثقافة), מקבל קטלוג או שלט מהודר בשלוש שפות, כולל ערבית בפונט מגניב, כי ירושלים היא עיר רב-תרבותית. אבל הערבית הפכה, באופן מוזר, ליותר בת-בית בעיר דווקא בעשור הגרוע ב-100 השנים האחרונות לתושביה הפלסטינים: העשור של גדר ההפרדה, של שיא בהריסות בתים, של הידרדרות ל-80% מתחת לקו העוני, של פירוק של כמעט כל מרקם חיים נורמלי בשכונות, ובמיוחד מעבר לגדר. אבל הערבית, תודה לאל, חזק בשלטים עם הפונט המגניב. אם מישהו רוצה לראות בנוכחות הערבית "במרחב היצירתי" סימן לאופטימיות ולעתיד משותף, אני מקנא בו. לדעתי הנוכחות של הערבית היא האיפור ששמים על כל מה שמכוער בירושלים. זה המס שהשלטון משלם. ככל שהמציאות במזרח העיר הממשית מכוערת יותר, ככה הפונט הערבי מגניב יותר. מפסידים בחיים ומצליחים בתרבות. לוקחים לך את הבית, ואתה מקבל שלט. זו פחות או יותר הנוסחה שנכונה להרבה תהליכים שקורים בארץ.

איך כל זה קשור לברבור? מה שיפה במעשה של מאשה זוסמן זה שהיא נשכה את היד שהאכילה אותה. ההודעה שלה לעירייה גם אמיצה, גם חכמה, גם יוצאת לקרב שיש סיכוי שתנצח בו. לנשוך את היד (הציונית) שמאכילה אותך זה צו השעה בירושלים. כל אחד שינשוך כפי יכולתו ולפי צרכיו. בברבור אולי הבינו שהעירייה צריכה אותם יותר משהם צריכים את התקציב המחורבן של העירייה (בנצי גופשטיין, המאוס על רבים, כבר סגר את הפינה והוציא את המיינסטרים לרחוב). ווין-ווין סיטואיישן די נדיר לשמאלנים. ייקחו לך את הגלריה – והלוקח פותח חזית מול "המעמד היצירתי". לא ייקחו לך את הגלריה – אתה יכול להמשיך לעשות מה שאתה עושה.

יש לצעד של ברבור צד חשוב נוסף, והוא הפוליטיזציה של הפוליטיקה הסחית שירושלים קוללה בה בעשור האחרון. כמו "המעמד היצירתי", גם הקללה הזו קשורה לסוד הגלוי בדבר ייהוד העיר. בסוף האינתיפאדה, כשהצלת הציבור הציוני מהמצור הפכה למטרה הפוליטית היחידה של יהודי העיר הלא-חרדים, לא היה צורך בעמדות פוליטיות של ממש. חוץ ממרצ והחרדים, למעשה זו עיר בלי מפלגות, ולכן עיר שבה לצעירים-יהודים-משכילים אין דעות פוליטיות, מלבד הדעה הרווחת ש"צריך לעשות". הרוח הזו מנשבת בכל הארץ, ובמיוחד במפלגת כולנו, והיא ממש לא חיובית (ככה אנשים שהצביעו למרצ ולעבודה לפני עשר שנים מקדמים היום כל מיני חוקים פשיסטיים בכנסת). לכן בימים האחרונים היה תענוג לראות את אנשי סיעת התעוררות ממש נאלצים להביע עמדה בנושא מסוים. עמדות שממש יכולות להכניס אותם לקונפליקט. קונפליקט! לא קונפליקט עם כמה שמאלנים (שהם לא סופרים), או עם החרדים (שמהקונפליקט איתם הם מתפרנסים).

זה לדעתי הסיפור של ברבור: התנגדות לפרויקט ייהוד העיר במובנו הרחב, על-ידי נשיכת היד שמאכילה אותך, ואני כותב זאת כדי לטעון, לפחות עבור ירושלים, מה יכול להיות בסיס לאופטימיות ומה לא.

2 תגובות על היד שמנענעת את ההריסה

    נו, אתה מרגיש רדיקלי? אחרי שראינו עד כמה טלטלה וזעזעה המחאה ורקיעת הרגלים של ״המעמד היצירתי״ בכל הקשור למוזיאון חיפה, נראה עד כמה ״הצעקה״ הנוכחית תהדהד מחוץ לפיד של יונתן אמיר ועיתוןו הארץ. זה סבבה למחות, בטח שפוגעים כך במרחב שלך, אבל קצת פרופורציות, לא ראינו כאן את רוזה פאקרס בפעולה.

    אתה בעצמך חלק מתהליך של ייהוד הארץ. מה הבעיה בזה? מאות שנים של שלטון ערבי היו תחת ערוב הארץ. צלבני תחת צילבון הארץ. יווני תחת יוון הארץ. מה הבעיה? אתה מנסה להעביר תהליך של פילסטון ירושליים? והיהוד עושה לך מגרד בעין?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.