הגשר הצר מאוד של שי-לי הורודי

גם אני זעתי בכסאי באי-נוחות כשקראתי לראשונה ב"תוהו" את מכתבה של שי-לי הורודי, "מדוע המצאתי את שאול סתר" (19.10.17), שבו חשפה כי היא המציאה את מבקר האמנות של עיתון "הארץ". משפטים כמו "אחת הפעולות החשובות ביותר של מבקר אמנות היא שחרור האמן מהתיאוריה. כלומר, תפקידו של המבקר הוא לעשות את כל הפליק-פלאקים הדרושים כדי להושיב את עבודת האמן עם איזשהו טקסט ובכך להעלות אותה בשיח לדרגת 'דבר-מה-בעל-ערך'" עוררו בי זעם של ממש. את השאיפה בסוף המכתב ל"חיים שאחרי מותו הוודאי והסופי של המבקר" מצאתי כילדותית ומיושנת, שכן היא נוסחה זה מכבר. בתגובתה למכתב, מזכירה גילי סיטון את "מות המחבר" של רולאן בארת, שבו הוא קושר את ערעור מעמדה של הביקורת בירידת קרנו של המחבר (כמובן שעמדה זו מתייחסת לסוג ביקורת ספציפי ביותר, המעניק פרשנות הרמטית אחת, וייתכן שדווקא כאשר אחיזתו של המחבר מתערערת, נחיצותה של הביקורת גוברת.)

מעבר לכך, כיום, כשפורמט ביקורת האמנות הקלאסי מתקצר, נדחק למדורים האחרונים במגזיני אמנות ומופקר בידיהם של כותבים צעירים המייחלים לכתוב את הכתבות המרכזיות (ברובן ראיונות ומאמרי נושא), כשז'אנר הביקורת האוטוריטטיבי נפרץ ומעורער על-ידי סגנונות כגון Critico-Fiction, כתיבה פואטית ובגוף ראשון, כשעוד ועוד אמנים משתמשים בכתיבה ככלי אמנותי (כחלק מתהליך האקדמיזציה של האמנות), וכשמבקר האמנות אינו עוד "מבקר", אלא "כותב" – כל דרישה לערעור מעמד המבקר נראית כלא רלבנטית.

עם זאת, ובניגוד לסיטון, מצאתי חן כלשהו, ואף ערך, באקט של הורודי, ולא רק בגלל שיש לי פינה חמה בלב למעשי בדיה מסוג זה. קודם כל, הוא כבר הביא לפרסומם של שני טקסטים בנושא הביקורת, שהם כבר יותר מתגובות אחדות ברשתות החברתיות, ובהתחשב בשיח הדלוח על מושג הביקורת בשיח האמנות הישראלי, זה ראוי להערכה. אך מעבר לכך, יש לבחון את מעשה ההתחזות של הורודי בהקשר רחב יותר, ועל כך בהמשך.

אקט ההתחזות של הורודי הוא חלק ממסורת פארא-פיקשן ארוכה של גניבת והמצאת זהויות בעולם האמנות, החל ברוז סלאווי של מרסל דושאן (1920), דרך הביוגרפיה הפיקטיבית של האמן האמריקאי "נאט טייט" (1998), עבודתה של רוזין בירן, שבה התחזתה לאמן רוברטו קוגי (2011), וכלה באינספור מקרים של אמנים, אוצרים ומבקרים מומצאים (דוגמה מקומית היא כמובן ז'וסטין פרנק והמבקרת יוהנה פורר-הספרי של רועי רוזן (2005).

המעשה של הורודי מזכיר במיוחד מקרה שהתרחש בביאנלה הקודמת לאמנות בוויטני ב-2014, שכללה בין השאר עבודות של אמנית אפרו-אמריקאית צעירה בשם דונאל וולפורד, שהיתה למעשה פרי המצאתו של ג'ו סקנלן, אמן אמריקאי לבן. הצגת העבודות בתערוכה גררה תגובות נזעמות, שהגיעו לשיא במאמר "I am Joe Scanlan", ובו בלוגר אמנות ממוצא אסיאתי, ריאן וונג, טען שהמציא את האמן (השערורייה התורנית של ביאנלת ויטני האחרונה, שנקשרה בציור גופתו המרוסקת של הנער השחור אמט טיל על-ידי האמנית הלבנה דנה שוץ, תרמה לעיסוק העכשווי ב-Cultural Appropriation, מושג בעייתי שהוא חלק בלתי נפרד מעסקי המצאת הזהויות).

ז'וסטין פרנק, "פרנקומס", שמן על בד, 90X60 ס"מ, 1930

ערכן של עבודות מסוג זה אינו נמדד בכוחן "להפיל את הצופה בפח". ואכן, נראה שהורודי לא חפצה ב"מהלך אמנותי של הולכת שולל", כפי שרומזת סיטון, שכן כל קורא בעל היכרות בסיסית עם שדה האמנות בארץ יבין מיד כי מדובר בהתחזות. כמו כן, ברצוני להניח שמטרתה של הורודי לא התמצתה בערעור מושג הביקורת ומעמד המבקר פשוטם כמשמעם. האימפוטנטיות של הטקסט, כלומר שימושו בטיעונים שחוקים ומרגיזים להחריד, היא חלק מהטקטיקה של הורודי. עבודות ההתחזות והזיוף נוקטות לרוב רטוריקה פשטנית ומוגזמת לכאורה, אך ורק כדי לפתוח פתח לאפשרויות מורכבות יותר.

גרסה מוקצנת של המציאות יכולה לגלות הרבה על אודותיה, ולכן טווח הפעולה של עבודות "בוגדניות" מסוג זה מתגלה רק כאשר בוחנים אותן בהקשר שבו הן נוצרו. במקרה של הורודי מדובר ראשית בהקשר העשייה שלה, שכלל גם פרסום של ביקורת על תערוכה פיקטיבית לחלוטין במגזין "תוהו" כשלושה חודשים לפני פרסום המכתב המדובר, כמו גם השתלטות על פרופיל הפייסבוק של סתר. שנית, יש להתייחס להקשר שבו היא פועלת – שדה האמנות הישראלי, שבו קיים רק עיתון אחד שמפרסם ביקורות אמנות באופן שבועי, וכיוצא מזה, רק מבקר אמנות מרכזי אחד.

נתחיל מהאחרון. סתר מונה לאחר מותה של גליה יהב, שעליה כותבת הורודי במכתבה: "יהב היתה קול בלתי מתפשר, גם אם מאוד לא ייחודי, של ביטוי טעם. 'מאוד לא ייחודי' משום שהיא עצמה פעלה כמרכז שסביבו מתארגנות דעות […] גליה יהב איפשרה, אם כן, דבר מה שהוא לחלוטין לא מובן מאליו – אמנים שאין להם עמדה ביחס לאמנות". איני מסכימה עם המסקנה הזאת, אך בין השורות הגוזמאיות של הורודי נחשפת אמת כואבת – העובדה שיהב, כמבקרת יחידה ובעל-כורחה, מילאה פונקציה יחידנית וייצגה מודל אוטוריטי, מונולוטי, של ביקורת אמנות. סתר, בהחליפו אותה, וללא שינוי נראה לעין בשדה המקומי, ירש את העול הכבד מנשוא הזה. בכך שהיא פיצלה את דמותו של סתר לשניים והחליפה את ה"גבר סביב גיל ה-40" ב"נערה טרנסית בת 23" חסרת כל ידע מקצועי, סדקה הורודי סדק, גם אם מדומיין, במצב הנתון הזה, והעלתה אותו על פני השטח.

וכעת, להקשר השני – כפי שציינתי, פרסום המכתב לווה בהשתלטות פייסבוק. תמונתה של הורודי התנוססה כתמונת הפרופיל של סתר במשך שמונה ימים, ותחת פרופיל זה פורסם לינק למכתב "מדוע המצאתי את שאול סתר", מלווה בציטוטים מתוך המכתב בגוף הפוסט, כפי שנוהג סתר לעשות כאשר הוא מפרסם לינקים לביקורותיו (יש לציין כאן את העובדה שסתר ככל הנראה הסכים למהלך זה, מה שמעיד על הומור עצמי בריא ואולי אף על אישור ערכו של המעשה של הורודי, מעין הסכמה שבשתיקה). שיתוף הפעולה הפייסבוקי לא רק מוכיח שנית שרצון להערים על הקורא לא היה ממניעיה של הורודי, אלא גם מעניק למעשה ממד נוסף, ממד של נראות פרפורמטיבית המזגזגת בין זהויות בפלטפורמה שכל מטרתה היא הבניית זהויות קוהרנטיות.

גם את הביקורת הפיקטיבית שפירסמה הורודי, "העדר, ספקולציה, טקסט", על "תערוכתו של עמוס גרוסווגל בגלריה לבלוב 24", אין טעם לקרוא כניסיון לייצר סימולציה מושלמת של ביקורת אמנות. הרי מראש, כל אפשרות שלה לשמש ביקורת מהימנה מתערערת כאשר המבקרת מציינת שלא ראתה בכלל את העבודות, מפני שהגיעה לגלריה כאשר היתה סגורה, והבחינה רק בצללים.

לא בכדי בחרה הורודי להציג את עבודותיו של גרוסווגל כעבודות שחורות מונוכרומטיות, ב"טכניקה מעורבת" ועם נתוני עומק נוסף על נתוני רוחב וגובה, תחת הכותרת "צלל". הרבה מן הביקורת הוא גיבוב מלים סתמי ביותר בעיני: "עבודותיו של גרוסווגל הן בגודל כיס, מהו גודל הכיס אינני יודעת. בוודאות יחסית אני יכולה לומר שמבטו הנוקב של האמן על הנושאים השונים המוזכרים בעבודותיו אינו נוקב דיו כדי לנקב את אותו כיס, יהיה גודלו מה שיהיה", או "הצופה המעמיק נעמד מול עבודות צללים אלו כמעין מקיא שבבטנו הים; והים ביצירתו של גרוסווגל הוא ים לילי ושחור; וככל שהצופה מעמיק עליו להקיא, כך הוא שוחה בימו הפנימי". אין דבר השנוא עלי יותר ממלים חסרות משמעות, אך יש לקרוא מלים אלו כפרודיה על כתיבה על אמנות, שבמופעיה הרעים אינה רחוקה משורות אלו. מעבר לכך, הורודי שולחת כאן את חציה לא רק לעבר דמות המבקר, אלא גם לעבר דמות האמן, כמו גם מערך הגלריות ועולם האמנות כולו.

כבר בטקסט הזה מפגינה הורודי את יחסה הדואלי לכתיבה על אמנות: "עלי לבנות גשר באורך עשרים מטר עשוי מלים אל עבודות המסתורין של גרוסווגל, זאת בהנחה שהעבודות שלו נמצאות היכן שהן נמצאות". הגשר שהיא מזכירה הוא גשר חמקמק, ואני בטוחה שכל מי שאי-פעם התנסה בכתיבת ביקורת אמנות גילה שחצייתו מאתגרת ולעתים בלתי אפשרית. הורודי מבנה את הגשר הזה ובה בעת שוברת אותו, גם אם לא תמיד באופן המתוחכם או המעודן ביותר. מעניין לראות לאן תיקח את הגשר הזה מכאן.