אזורי חרדה כה מפתים

"הפער בין התכנים המטרידים לייצוגים הצילומיים המרהיבים מעורר תחושה של בלבול או חוסר אוריינטציה. ייתכן שזו הכוונה המרכזית של התערוכה כולה; היא מתקיימת במציאות מסוימת ובו בזמן נעדרת מאותה המציאות ממש". חגי שגב על תערוכתה של אורית ישי, "Deer Country", בגלריה העירונית לצילום של פראג

עבודת הווידיאו UP Mumok", 2015", שאורית ישי צילמה במהלך שהותה ברזידנסי במתחם המוזיאונים בווינה בשלהי 2014, יכולה להיות מעין הקדמה להבנת התערוכה רחבת ההיקף של האמנית בגלריה העירונית לצילום של פראג, צ'כיה. התערוכה, שנפתחה בתחילת יוני, מוצגת במשך שלושה חודשים וחצי בגלריית הצילום המרכזית שבעיר, ונפרשת על פני שתי קומות רחבות ידיים. הצילום הוא אחד משדות היצירה החשובים ביותר בצ'כיה, וזוכה למעמד נכבד בתולדות האמנות הצ'כית והבינלאומית כאחד.

הווידיאו "UP" עוסק בחוויית השהות בתוך תא מעלית שקוף, כאשר הנוסע בה חשוף למנגנון הטכנולוגי המעלה ומוריד את התא בין הקומות. חשיפת הקרביים של המעליות השקופות אמורה להקל על נוסעים הסובלים מקלאוסטרופוביה. התא השקוף יוצר תחושת מרחב בתוך החלל המצומצם ומאפשר הבנה של המנגנון שמפעיל את המעלית. האם זה מקל על החרדה או מחריף אותה? התשובה של ישי היא פסקול מקורי, חורקני, שחובר במיוחד על-ידי המוזיקאי אסף מתתיהו, ומעצים את תחושת החרדה כמו בסרט מתח או אימה.

לצד שש עבודות וידיאו מעניינות, מפתחת ישי תחומים אחרים שבהם היא יוצרת – וידיאו, תחריט וצילום, שאיתו היא מזוהה. ישי מוכרת היטב לצופים בארץ בשל תצלומי המקלטים הצבעוניים שלה, לצד גוף עבודות כמו "נורא יפה, יפה נורא", העוסקת ביופיו של הנורא.

המעברים בין המדיומים חלקים ותורמים להרחבת ההבנה של מוקדי העניין הרעיוניים של ישי, לצד האסתטיקה שמייחדת אותה; עבודות הווידיאו מרחיבות את ההתייחסות לצילום, ועבודות התחריט מתייחסות למיצב בארונית זכוכית ("ארץ הצבי"), שכולל פסלוני עץ קטנים, מזכרות מארץ הקודש שמצאה בשוק הפשפשים, לצד ספרון ישן של צמחים מיובשים. חשיבותו של הספרון, שנעשה בעבודת יד, בשימור של מבחר מייצג של הפלורה של ארץ-ישראל הקדומה. הספרון, שנעשה בידי אומן שזהותו אינה ידועה, ניתן, על-פי ההקדשה בדף הראשון, לגנרל אלנבי כשי ב-9 בדצמבר 1917. היה זה אות הוקרה לגנרל ולצבאו על ש"שיחררו" את האדמה הקדושה מידי הכובש העותמאני. הספרון מוצג בוויטרינה כאשר מסביבו תצלומים מוגדלים של דפיו, המדגישים את חומריותו, שאינה ניכרת בהתבוננות בספרון עצמו.

מראה הצבה בתערוכה, קומה הראשונה בכניסה לתערוכה: משמאל- תצלומים מתוך גוף העבודות “יפה נורא- נורא יפה”; מימין- תחריטים צילומיים; על הרצפה- צילום מסדרת הצילומים “השומר”.

כל החומרים הללו מכוונים את התערוכה לדיון במשמעות "ארץ הצבי" (Deer Country), כשמה. האם ארץ הצבי היא ארץ נוסטלגית, נכספת, כפי שראו בה טיילים וסיירים אירופים שבאו לגלות עולמות בסוף המאה ה-19, או שמא היא דימוי לטבע הולך ונעלם, שניתן למצוא בשנים האחרונות אך ורק בוויטרינות במוזיאונים?

חוט השני העובר בין כל היצירות של ישי הוא עיסוק בסוגיות של זהות ישראלית ותהליכים חברתיים ופוליטיים בארץ. הייצוגים כוללים אתרים ונופים קדושים בארץ, לצד בחינה של תהליכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים העוברים על יישובים במרכז ובפריפריה. הווידיאו שצולם במושב מנות (Manamanot", 2014, Moving Image Video") הוא דוגמה לאסטרטגיה של ישי: הדימוי הוא סדרת תצלומים של בתי סוכנות חרבים, אך המערך האמנותי שנוצר נקי, אסתטי ומדוקדק. זוהי מעין הקרנת שקופיות שהדימויים בהן עולים זה על גבי זה, מכסים ומסתירים, אך גם יוצרים שכבות של היסטוריה וסיפורי בתים. הדימויים והעריכה מזכירים את העבר, בעוד שההגשה עדכנית לחלוטין ומתייחסת בביקורתיות להידרדרות החברתית והפוליטית של בני-האדם במרדפם אחר התהילה והעושר.

דימוי האשה-החיילת בווידיאו 2014, "Serial No. 2953" מתייחס לצדדים המיליטריסטיים במציאות הישראלית. ישי מתעדת את פסל החיילת שיצר הפסל שמעון פוגלמן, המוצג באוסף מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, וגואלת את שניהם, את הפסל ואת הפסל, מתהום הזיכרון האבוד, המוסתר במחסני המוזיאון שנים רבות.

ישי בוחנת את הסמליות הייצוגית של דימוי האשה החיילת בתרבות הישראלית. דימוי פסל החיילת מופיע לסירוגין לצד פריימים מסרטי ארכיון של הצבא, המעלים באוב תצלומים היסטוריים של חיילות צועדות בסך. הפסל הוא חלק מסרט הבוחן את דימוי גוף האשה וייצוגי החיילות בצה"ל. הפסל מסתובב בחלל חשוך, וחלקים ממנו זוכים לחשיפת האור בהדרגה ובדרמטיות. ההרואיות הדרמטית והייצוגית של הפסל משלימה את המיליטריזם הדרמטי של סרטי הארכיון והמצעדים, שנדמה שזמנם עבר.

אורית ישי, מתוך הסדרה “נוף קדוש ר.”, צילום מטופל, 2017

סדרת התצלומים של מקלטים הפזורים ביישובים ברחבי הארץ (Public Domain", 2009") ממשיכה את הדיון באתרים סימבוליים, מעין מונומנטים בנויים המייצגים פרקים מההיסטוריה של המדינה. אלה אתרים מעוררי חרדה ומוקד למחלוקות פוליטיות. המבט שמציעה ישי הוא מפוקח ומודע לרבדים הרבים של כל דימוי פשוט. היא חודרת מבעד לצבעוניות העליזה של כמה מהמקלטים ומציגה בצורה בולטת את הצדדים החיוביים לצד המשמעויות השליליות שלהם. אלה הם דימויים של חברה ותרבות בקונפליקטים מתמידים, גם כאשר מנסים לטשטש אותם או לעטות עליהם מסכות צבעוניות.

"נוף קדוש", סדרת התצלומים המוגדלים של אתרים ונופים מקודשים מרחבי הארץ (קבר רחל, טבריה וירושלים), מתייחסת בבירור לתיעוד המוכר היטב של הטיילים והסיירים האירופים שנחשפו לארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. התיירים תיעדו את המקומות הקדושים במבט נוסטלגי, רומנטי, ובניסיון לשחזר את מה שהם תפסו כנופי התנ"ך ואנשיו האותנטיים. התצלומים המטופלים הללו עוסקים במקומות מוכרים מאוד ובעלי משמעות לבני כל הדתות, מקומות טעונים מבחינה היסטורית.

העיסוק במיליטריזם ובסמלים לאומיים שוזר יחדיו את מרבית הייצוגים בתערוכה. כיצד אלה נקראים על-ידי הצופים שאינם ישראלים ושהזיקה שלהם אפילו לדת הנוצרית קלושה? שאלה זו עולה באופן טבעי בתערוכה. ואכן, ההתמודדות עם נקודת המבט של הזר, של מי שאינו בא מרקע הדומה לזה של היוצרת, הוא אחד האתגרים שמציבה יצירתה של ישי. היא מציעה מבט מרוחק בסמלים שנראים לישראלים ולמי שמכיר ולו חלקית את ההיסטוריה של ארץ-ישראל כטבעיים לגמרי. זהו חלק מעולם האמנות העכשווי בעידן הגלובלי. התערוכה מראה כי עדיין יש משמעות רבה להבנת הרקע ההיסטורי והתרבותי של כל אזור וכל תרבות. הדברים אינם כה פשוטים כפי שהם נראים במבט ראשון. ישי מציעה למתעניין פתח קטן לנרטיבים אחרים.

צ'כיה היא אחת המדינות שהשפעת הדת עליהן קטנה מאוד. רוב תושבי המדינה מגדירים עצמם אתיאיסטים והם מרוחקים מהדת, ההיסטוריה והפוליטיקה שלה. יחד עם זאת, המסייר ברחובות פראג אינו יכול שלא להבחין במרכזיותן של הכנסיות המרשימות. לצד ההיבטים התיאולוגיים, העבודות של ישי מתייחסות גם להתמודדות עם משברים חברתיים ופוליטיים מרכזיים עבור אירופאים רבים בימינו: החל בחרדה מפני טרור ועד לחששות מפני השינויים החברתיים שנובעים מאי-שילובם של מהגרים כה רבים הבאים מחוץ לאירופה.

אלמנט החרדה מצוי היום לא רק במרחב המזרח-תיכוני, אלא גם ביבשת אירופה, והשינויים שממחישה ישי עשויים בהחלט להיות רלבנטיים גם בקריאה גלובלית. דליה לוין, אוצרת התערוכה, מתייחסת בהקשר לתצלומים מגוף העבודה Sacred Landscape"", 2017", לפרשנותו של וו.ג'י.טי מיטשל, "נוף קדוש: ישראל, פלסטין והישימון האמריקאי" (2000). על-פי משנה זו, "נוף אינו אלא ייצוג תרבותי אידיאולוגי המשמש לסימול יחסי כוח חברתיים". ואכן, לדוגמה, קבר רחל, המתואר באחד הדימויים, מוסתר כיום לחלוטין בחומות מגן. ישי אמנם אינה מציגה את החומות, אלא את המראה המסורתי של המבנה, אבל את מקום החלונות תופסת קובייה לבנה אטומה והופכת את הבניין לאדריכלות עיוורת. אפשר גם לקרוא את הדימוי מכיוון אחר: אלה תצלומים של מקומות בעלי חשיבות מרובה ואף קדושה לשלוש הדתות, מקומות טעונים מאוד מבחינה פוליטית. בטיפול בתצלומים האלו חוזרת ישי ומקנה להם אופי רומנטי כדי "להרחיקם ממדוכת המריבה", לפחות בנראות שלהם.

מראה הצבה בתערוכה, מימין על הרצפה צילום מהסדרה “השומר” ; משמאל צילומים מהסדרה "1917"

יחסי הכוחות הסמויים והגלויים הם מוקד עבודת הווידיאו הארוכה והמורכבת שצולמה בערד, "עוז 21" (2016). קבוצת צעירות מציגה קטע מחול על רקע אדריכלות ברוטליסטית מתפוררת. הכוחנות אינה עומדת מול רוחות המדבר, גם כאשר התפאורה עוברת למרחב הפתוח והנשים רוקדות על גבי מה שנראה כשרידי טנק נטוש, מעין פסל מדברי מפלצתי הנח על גחונו, אינו מאיים עוד אלא מהווה בימה ותפאורה לרכות המחול.

חלק משמעותי בעבודה הוא הקראה מלאת פתוס של טקסט של עמוס עוז, באופן המזכיר את טקסי יום הזיכרון הנהוגים בבתי-הספר ובאירועים ממלכתיים. הטקסט עצמו נותן ביטוי לפערים בין הרעיונות והאידיאולוגיה שעליהם דיברו מייסדי העיר לבין המציאות הקשה המתקיימת בה כיום. זהו טקסט של התפכחות. הכוריאוגרפיה המצולמת מדגישה את הפערים הללו ביתר שאת, חושפת במבט ביקורתי את האנכרוניזם ואת הפתטיות של אותה אידיאולוגיה שאיבדה את דרכה במדבר. התוצאה היא יצירה מעוררת חמלה והזדהות עם עולם הולך ונעלם, סמלים נמוגים שמאבדים את צידוקם.

ישי מעדיפה להתכתב עם תולדות האמנות ולאו דווקא עם הסביבה הישראלית המיידית. כאשר הדיון עובר לשדה האמנותי האסתטי, גם הצופים האירופים יכולים למצוא את נקודות המגע המשותפות. הפער בין התכנים המטרידים לייצוגים הצילומיים המרהיבים מעורר תחושה של בלבול או חוסר אוריינטציה. ייתכן שזו הכוונה המרכזית של התערוכה כולה; היא מתקיימת במציאות מסוימת ובו בזמן נעדרת מאותה המציאות ממש. היא יוצרת דיסאוריינטציה המחייבת לבחון את מקומו של הצופה הן ביחס לתצלומים או לעבודות הווידיאו והן ביחס לתיאורים עצמם, שנראים מובנים וברורים בכמה מן העבודות, וסתומים לחלוטין באחרות.

רמז לאפשרות פענוח זו ניתן למצוא בתצלומי כיסא השומר הריק (2016) המפוזרים בכמה פינות ברחבי הגלריה. תצלום של הכיסא הריק מודבק על רצפת הבטון וממחיש את ההטיות שמייחדות את יצירותיה של ישי. פעמים רבות ישי לוקחת את הדימוי המקובל והמובן מאליו, ומטעינה אותו במובנים שונים לחלוטין. כאן, במקום השומר המזהיר מפני נגיעה ביצירות ניצב רק הכסא הריק. האדם עצמו נעדר מהדימוי, שפוער פצע של ממש ברצפת הגלריה.

הפצעים הללו הם הפצעים שישי עוסקת בהם בווריאציות שונות, והם משתלבים בתהליך הגירוד של המציאות וסמליה מתוך כוונה לזהות את העיוותים שנוצרים בדרכים שבהן אנו תופסים את המציאות הישראלית. יתרה מזו, החקירה האמנותית מאפשרת לישי לצור ריחוק מסוים מהיומיום, לייפות אותו, להעשיר אותו ולבדוק עד כמה האסתטיקה מעבירה את המתחים הגלומים במציאות, את אזורי החרדה האישיים של כל צופה. הדיון הזה הוא המאפשר לנסות לבחון את האמנות כגורם מאחד עבור קהלים רחבים יותר, כשכל אחד ואחד מבין את הדימוי שמולו על בסיס הידע התרבותי והנרטיבי הנסתר מעבר לדימויים עצמם.

אורית ישי, "Deer Country"
אוצרת: דליה לוין
Prague City Gallery, House of Photography
נעילה: 10.9.2017

1 תגובות על “אזורי חרדה כה מפתים”

    אורית אמנית מוכשרת וייחודית מאוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.