"מחול זה על החלטות, לא על יחסים"

"למה בעצם מחול לא מדבר? זו אפשרות שיש לנו. הביקורת שלי היא לגבי עבודות אמנות שלא עושות בחירות אמנותיות, למשל שוכחים להשתמש ביד ימין. אז זה כמו לא להשתמש ביד ימין". שיחה עם תמר לם ודייוויד קרן על יצירתם המשותפת הראשונה "Because We Love You"'

"Because We Love You", יצירתם המשותפת הראשונה של תמר לם ודייוויד קרן, שואלת מהו מחול (מהו תיאטרון, מהי אמנות) ומהי זוגיות (מהו שיתוף ואילו מערכות יחסים יכולות להיבנות בין שותפים). את התשובות מעבדים לם וקרן באמצעות שתי פרקטיקות: חשיפת מנגנון ההפקה של העבודה ועיבודו אל תוך היצירה; והצגת המחשבות האובססיביות על הפעולות שהם מבצעים והאופן שבו הן נתפסות על-ידי הקהל, בן-הזוג והפועל עצמו. לכל אורכה של היצירה לם וקרן מדברים אל הקהל; רוב הזמן הם מתארים בקול רם את הפעולות שהגוף שלהם מבצע ומוסיפים פרשנות ביחס לאופני הפקת המשמעות של הקהל, דוגמת "אם אני אעמוד כאן ואעשה כך, אתם תבינו ש…".

לם וקרן, זוג בחיים וביצירה, מביאים אל הבמה שנים רבות של ניסיון אמנותי ונסיון חיים, ונדמה שהם לשים את חומרי התיאטרון והמחול במיומנות ובמרחק הנכון שבין רצינות לבין קלילות. תמר לם (44) התחילה את דרכה כרקדנית בבלט הישראלי ובלהקת בת-דור ורקדה כמה שנים באירופה, שם הכירה את קרן. במשך עשר שנים חדלה מעיסוקה במחול לטובת גידול שלושת ילדיה וחזרה לרקוד לפני כארבע שנים. מאז עבדה עם יוצרים מגוונים, ובהם יסמין גודר, איציק ג'ולי ותמר בורר. דייוויד קרן (57) גדל בניו-אורלינס והחל את דרכו כרקדן בלהקת הבלט של סן-פרנסיסקו. באמצע שנות ה-80 הצטרף ללהקתו של ויליאם פורסיית ורקד במסגרתה במשך עשר שנים. לאחר מכן עבר לאירופה והיה לכוריאוגרף, ובעשור האחרון חזר לעבוד בלהקתו של פורסיית, עד לפירוקה ב-2015.

נפגשתי עם לם וקרן לשיחה על היצירה שלהם, שבעיני היא תופעה מרעננת בשדה המחול המקומי. בדומה לפעולה שהם מבצעים על הבמה, יש כנות ונינוחות באופן שבו הם משתפים אותי במחשבות תוך כדי שהן מתהוות. בשני המקרים המעקב אחר חוטי המחשבה והדרך שהם מציעים הוא מאתגר.

קרן: "חלק מהסיפור שאנחנו מספרים על הבמה הוא אמיתי. כשנפגשנו בתיאטרון בפעם הראשונה והסתובבנו בו חשבנו מה זה יהיה. היה קול שהסתובב בראש שלי שאמר: 'אולי אתה יכול ללכת לפה'. ואז חשבתי שאני בעצם יכול להגיד את זה בקול רם, את המחשבות האלה לגבי הדרך שאנחנו בונים בה יצירת מחול. ואז נכנסנו לסטודיו ואילתרנו. זה דומה לסטנד-אפ קומדי, האופן שבו אנחנו עובדים עם טקסט. אמן סטנד-אפ יודע על מה הוא הולך לדבר, אבל הוא לא זוכר טקסט בעל-פה, הוא מאלתר על הנושא. זה לוקח זמן רב למצוא את האופן הנכון להגיד את זה וללמוד את הטיימינג שיוצר רגע מצחיק, ואנחנו עובדים על זה".

הדיבור, שנדמה כזר למחול, מוסיף נקודות מבט שאינן מתקיימות ביצירה "קונבנציונלית": היוצר מביט בקהל, חושף את תהליך היצירה, כלומר מחצין ביטוי של פעולה שכבר קרתה, ובו בזמן מייצר כוונה לעתיד – שכן ההצעה לדון באפשרויות הפרשנות של היצירה בזמן הצגתה ממש היא קריאה לשינוי המבנה המקובל של יחסי יוצרים-יצירה-קהל. במקרה של "Because We Love You" זו קריאה לא פרובוקטיבית ולא אלימה; היא מכוונת להרחבת השפה ולא להתנגדות לחלקים ממנה. "אחת המשימות של היצירה היא לשאול איך ליצור יצירת מחול, וניסינו לענות עליה ביצירה עצמה", אומרת לם. "זה לא מובן מאליו עבורנו. אנחנו שואלים את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, כי הרי אנחנו יכולים לעשות דברים אחרים. למה לעשות עוד יצירת מחול?".

תמר לם ודייוויד קרן, מתוך המופע "Because We Love You". צילום: אפרת מזור-גולדברג

קרן: "לפני כמה שנים הייתי יועץ בעבודה של חברים שלי שדיברו במשך כל המופע, ואהבתי את זה. אני לא רוצה להגביל את עצמי, וכשראיתי את החברים שלי מדברים חשבתי, למה בעצם מחול לא מדבר? זו אפשרות שיש לנו. זה לא אומר שחייבים לדבר. הביקורת שלי היא לגבי עבודות אמנות שלא עושות בחירות אמנותיות, למשל שוכחים להשתמש ביד ימין, ולא כבחירה מודעת. אז זה כמו לא להשתמש ביד ימין. למה אומרים: 'הו, אל תשתמש בקול שלך'? למה לא? ואחרי שכבר השתמשו בו, אז למה לא להמשיך? פתאום ליצור עבודה שהיא mute זו בחירה ולא המובן מאליו. עכשיו, סצנת דיבור היא לא משהו מיוחד, היא חלק מהרפרטואר. מובן שזה יותר קשה. קשה להשתמש בידיים וברגליים שלך באותו זמן, וכשאתה לוקח שיעורי בלט בתחילת הדרך, המורה מלמדת אותך לעשות משהו עם הרגליים ואומרת: 'הידיים שלך צריכות להיות רכות'. ואתה אומר, מה זאת אומרת אני צריך לעשות שני דברים באותו זמן? ובכן, עכשיו אתה צריך לעשות חמישה דברים באותו הזמן. כי אם לא, אז אתה לא משתמש בפוטנציאל שלך.

"הדברים האלה כבר מקובלים במחול פוסטמודרני, ולהיות מודע לגוף זה לא מספיק, אתה גם מודע לאופן שבו הגוף שלך נראה, ולזוויות, אז במובן הזה היצירה הזו היא על מודעות. ואז אני מודע לקצב של הריקוד, ואני מפנה את תשומת הלב למה שהגוף יכול לעשות, ואז אתה יוצר סיפור עם כל המרכיבים האלה שממשיכים לנוע באותו הזמן. בשבילי זה שימוש בקול באופן ריקודי, זה לא בהכרח הרחבה של המחול".

דומה שההחלטה להוסיף דיבור לריקוד אינה מאתגרת דייה עבור השניים, מאחר שהם בחרו גם לפעול על הבמה במקביל, מה שיוצר התנגשויות של טקסט ותנועה ומאלץ את הצופים להתמקד רק באחד מהם או לנדוד במבט ובהקשבה בין שניהם. קרן: "כשהיא מתחילה לדבר ואני גם מדבר באותו זמן, זה מעצבן אולי וקשה להקשיב לכל אחד ואף אחד מאיתנו, אבל אפשר להעביר שני מסרים באותו זמן וזה בסדר, אתה מקשיב לאחד והשני נכנס לתת-מודע שלך, כי בעצם בחיים כל הזמן דברים קורים באותו זמן. יש צורך בתיאטרון להיות ברור ולנקות הכל מסביב כדי למקד את תשומת הלב של הקהל בטקסט או באובייקט מסוים, ואני חושב שהכל חשוב, ולא חייבים להבין מה שאני אומר, הם יכולים להקשיב רק לה, מה שהם רוצים, זה לא משהו שהם חייבים לדעת".

לם: "בחיים דברים קורים. בגלל שלקחנו דברים מהחיים לתוך העבודה הזאת, אז למשל יש לנו שלושה ילדים שמבקשים שלושה דברים שונים באותו זמן, והכנסנו גם את זה פנימה. זו גם עבודה משותפת, אז איך עושים שהיא תהיה משותפת? נמנענו ממצבים של סולו ואז עוד סולו, הם פשוט קורים במקביל. שני אנשים עושים וחושבים".

תמר לם ודייוויד קרן, מתוך המופע "Because We Love You"'. צילום: אפרת מזור-גולדברג

לא רק על המופע עצמו מדברים השניים בזמן הריקוד; הם גם מספרים סיפורים ומנהלים שיחות. המופע האקלקטי משהו מתנהל בדרך כביכול אגבית, אבל מחזיק עניין ומתח ואף משלב לא מעט רגעים קומיים קסומים. אחד מהם הוא הרצאה שנושאת תמר בפני הקהל, שבה היא מונה עצות לזוגיות שלדבריה מצאה באתר אינטרנט. בזמן שהיא מונה את העצות, קרן מדבר על partnering במחול, וכששניהם מסיימים את החלק הזה של הטקסט, הם נמצאים בתנוחה פיזית בלתי אפשרית לתנועה, כך שכל מה שנותר להם לעשות הוא לשתוק ולהתנער ממנה כדי להמשיך הלאה.

קרן: "אנחנו מנסים לעזור לאנשים להיות טובים יותר. אנשים אומרים שהעצות האלה שינו את חייהם. האם מחול משנה את החיים של הקהל? מה אנחנו עושים עכשיו? יש איזו רשימה של דברים לעשות וזה נגמר, ואז פשוט עושים דבר אחר. לפעמים צריך פשוט להפסיק לעשות משהו. מחול זה על החלטות, לא על יחסים. על איך לוקחים החלטות בחיים ואיך חיים איתן. אז החלטה אחת היא לפרק הכל ולהתחיל משהו אחר, או ללכת למקום אחר".

שילוב של "החיים עצמם" ו"עולם האמנות", או שאלות על אודות ההפרדה ביניהם, מקבלים ביטוי גם בבחירת החומרים שהשניים מכניסים אל תוך היצירה – החל בחפצים שמצאו ברחוב והביאו אל חדר החזרות וכלה בסרטוני יוטיוב של אמנים-חובבים שהם משתמשים בהם ובדמויות המככבות בהם. כל אלה מתנקזים לפעולות שיש בהן, למרות ריבוי החפצים והחלפת התלבושות התדירה, כנות מיוחדת שטמונה אולי באופן ההגשה הייחודי שלהם. דוגמה אחת היא סצנה שבה קרן מגלם גבר שמזמין לחדר שלו במלון "smoky rise" כלומר, אורז שרוף. גם כאן ההשראה הגיעה מן המציאות, והסיפור מטופל בחמלה ובהומור.

קרן: "זאת מציאות, בכל יום אנחנו מבשלים משהו ושוכחים מזה, זה קורה כל הזמן". לם: "זה לא שבשתיים וחצי בצהריים אני מפסיקה להיות אמנית ומתחילה להיות אמא, הכל קורה כל הזמן.  לפעמים הילדים אוכלים אורז מעושן פשוט כי בישלתי אותו יותר מדי זמן… אז ניסיתי למכור את האורז הזה לילדים שלי, ואמרתי להם שזה אורז מיוחד והם אהבו את זה. הבחור בסצנה הזו מנסה להזמין במלון את מה שהוא היה מקבל מאשתו בבית, ויש בזה הרבה אהבה, זו סצנת אהבה. במקום להזמין אוכל משובח או מיוחד, הוא מזמין את האורז המעושן והוא נהנה ממנו. אנחנו משתמשים במה שקורה בחיים ומגזימים אותו, שוב, בדומה לסטנד-אפ".

צילום: תמר לם

לם: "גילינו שלפעמים, כשאנחנו מגזימים את הפעולה או הדיבור, יכול להתקבל דבר יותר כן באופן פרדוקסלי. למשל כשאני מציגה את הדמות של האשה היפנית, האמנית, היא מאוד כנה, למרות ההתחפשות ותפיסת האמנות שלה, שהיא בעצם 'לא אמנות'. היא חייבת להישאר בבית, והיא רוצה להיות אמנית, אז מה היא עושה? היא מציירת על התחת של בעלה, זה הדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות באותו זמן".

בסצנת הסיום של היצירה, לם אוספת את כל החפצים מהבמה ועורמת אותם למרגלות מעין טוטם העשוי קרטון ליד טלוויזיה שמוקרן בה דימוי של אח בוער. השניים נשכבים בין סדינים כמתכוננים לישון או לעשות אהבה. גם כאן הם נעים ומדברים בו בזמן, ויוצרים צירי התרחשות מקבילים של חשיפה פיזית ונפשית שיש בהם הומור ורגישות מיוחדים.

לם: "יש לי זכרון ילדות שבו ראיתי סרט שבו זוג נכנס למיטה, וזה היה סרט כל-כך עלוב, שיכולתי אפילו אני הילדה לראות שהם רק סתם זזים במיטה ושלא קורה שם משהו באמת". קרן: "אבל זו גם סצנת אהבה, ואלה רגעים שאתה לא אמור לדון בהם במה שקורה, ואתה לא אמור לחשוב אם אתה מאהב טוב או לא וכדומה".

ובכן, לקראת סיום המופע היוצרים מערערים גם על הבחירות שלהם עצמם, שואלים עד כמה הדיבור תורם או מפריע, רצוי או מיותר, ומתי הוא מוביל לאובססיביות או היפר-מודעות עצמית שבסופו של דבר מזיקות לנו – כאנשים, כיוצרים וכקהל.

יצירתם החדשה של קרן ולם, "Dog Walkers", תעלה בבכורה במסגרת פסטיבל "זירת מחול" בבית הנסן שבירושלים בשני תאריכים: 1.8.17, בשעה 22:15, וב-2.8.17, ב-23:00

 

1 תגובות על “"מחול זה על החלטות, לא על יחסים"”

    על פניו נראה שהזוג קרן רק מרעיש ומפזר את הריכוז וההאזנה המיוחדת למחול, לתיאטרון ואפילו לספוקן וורד שקיימים בכל אחד בנפרד. אני קצת לא מבין בשביל מה. לא נראה שהצליחו להשיג ולתפוס איזה מן משו.
    הראיון איתם מדייק, ההשגות נפלאות. משהו בטכניקה ובנסיון הנואש להמציא משו, מאבד בעיניי את החיות של הניצוצות היפים שהצליחו לתפוס…
    אציין שלא נכחתי בהופעה של היצירה, אשמח לשמוע ממי שהיה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *