כרוכב מקצועי הדוהר על סוס פראי

ב-17 השנים האחרונות נעה מרים כבסה על קו תל-אביב–ניו-יורק. בתערוכת הדפסי מונוטייפ חדשה שמוצגת בגלריה הראל בתל-אביב היא שבה לנופי ילדותה שעל שפת הכינרת. ההדפסים משחזרים דימויים של טבע; מים, שמים, אדמה בוצית וצמחייה משתרגים ומתמזגים זה בזה בשכבות צבע דלילות ופיגמנטים בגוונים כחולים כסופים ואדמומיות נחושתית.

“לפני שנה, כשאבא שלי נפטר, חזרתי לכינרת”, מספרת כבסה. “עלו בי געגועים לנוף שגדלתי בו ולנופים של הארץ, ומתוך הנוסטלגיה והזיכרון צף הדימוי הזה. באמצעות הכלי (המכבש), הרגש וההתכוונות נוצרו ההדפסים”.

התערוכה עוסקת אפוא בקילוף שכבה מדימוי הזיכרון של הכינרת ובניסיון ללכוד אותו ולהטביעו על הנייר. בעבודתה מציירת כבסה על משטחים שונים באמצעות מגב, סמרטוט, סדין, כוסות וכפות הידיים והרגליים שלה, ומתרגלת, מתנסה וחוקרת, כמאמינה אדוקה ונאמנה, את האפקטים השונים שנבראים מתוך המפגשים הללו. מה שמשתנה לאורך הזמן הוא סוג הכלים והמשטחים שבהם היא משתמשת, אך נקודת המוצא במפגש של גוף-משטח לעולם נשארת. היא אף קיימה מיצגים שבהם חשפה את תהליך העבודה שלה, ובהם ציירה באטיות ומחקה במשך כמה שעות, נעה כגלי ים הסוחפים באוושה ציור ארעי על קו החוף.

מטלות הגוף הנוקשות שכבסה מטילה על עצמה – כגון מנעד נשימות קצוב, עיוורון, נטרול ההליכה, זחילה על הגחון ותחימת הזמן – מאפשרות כביכול חירות בפעולת הציור, אך זו ממושטרת בתוך מערכת חוקים פנימית. כבסה נעה מתוך מקצב ונשימה פנימיים ומונעת על-ידי תחושת שחרור שאמורה להוליד תוצר של הפתעה וחופש, אך באופן פרדוקסלי כמעט, הציור המוגמר מוכיח שהיא מצליחה לגייס לטובתה את הכלים כבמטה קסם או כישוף וממשמעת אותם להיענות לה ולהתמסר לחזיונותיה. העבודה היא משחקית, קלילה, מהירה, אך כבולה למיומנות ושליטה טוטאליות כשל רוכב מקצועי הדוהר על סוס פראי. ניתן להיווכח, אם כן, שאין כל הכרח או משמעות לכלים שבהם היא משתמשת או למשטחים שעליהם היא מציירת; הדימויים חוזרים על עצמם שוב ושוב, נולדים ומתקבעים כאילו נבראו בכוח המחשבה בלבד.

מרים כבסה, מתוך התערוכה. צילום: יובל חי

בתערוכה הנוכחית ממשיכה כבסה לדבוק בתמהיל המשטור-שחרור ומייצרת דימוי מטופטף-נמרח-נמס ואינטנסיבי הנדרס תחת ביקורתו ומשקלו חסר הפרופורציות של המכבש. בניגוד לפעולות אחרות שבהן יחסי גופה של כבסה למשטח העבודה שווים או שקולים מבחינת פרופורציות, כאן נוקטת כבסה אופי פעולה שונה בקטגוריית יחסי גוף–משקל-גוף. ההדפסים נוצרים באמצעות השפרצת צבע ספונטנית ואקראית על הנייר ורמיסתו תחת המכבש המפיק הדפסים תאומים המשתקפים כראי. הלחץ תחת המכבש הוא קבוע, מתמשך, רציף, בניגוד לעבודה עם הגוף, שנתונה לשינויים תמידיים מבחינת הרטט, הנשימה, התנועה והפעלת הלחץ. ההדפסים הם פעולה בלחץ כפול גם במובן שניתן רק ניסיון אחד לייצר את ההדפס וגם מבחינת הלחץ הפיזי תחת המכבש.

כך מובילה כבסה את המחול שבו היא קובעת את הטון והמכבש מוחץ בהכנעה את הדף תחתיו. היא מנתבת את כוחה הפיזי להפעלת המכבש ומייצרת באמצעותו, בדבקות דתית כמעט, דימויים פמיליאריים לצד מציאות ציורית חדשה ומסקרנת. כך המכבש מתפקד ככלי עבודה ולא כמדיום המכתיב את הפעולה הציורית.

דימוי הכינרת מזכיר כמובן את המשוררת רחל בלובשטיין, שכיסופיה ונאמנותה לכינרת שנאלצה לעזוב בעקבות מחלת השחפת הולידו עשרות שירים פיוטיים. רחל, שהיתה ציירת מוכשרת בפני עצמה, תיארה במלים את הסימביוזה בין חיי העבודה לאמנות באמצעות הרעיון הפשוט “לנגן במעדר ולצייר על האדמה”. אך ערגתה של רחל נמשכת אל החרמון הצחור, אל צינת הפסגות, אל הצמרות, אל הצלול, ואילו כבסה נמשכת אל הלח, הדחוס, הבוצי, הנמסך.

“חשבתי כמובן על רחל בתהליך העשייה”, אומרת כבסה. “על כתיבתה הנוגעת ללב, על הנטישה שחוותה והנידוי ממקום למקום, ומצד שני על האהבה, הטוטאליות והמסירות שלה למקום מגוריה. בילדותי גרנו ממש מול הכינרת, והאור נטה להשתקף על המים, משטח כסף מעורב בכחול וחום ההרים שמתמזגים בין השמים והמים. הצבעוניות המשתנה בהדפסים מבטאת את שינויי מזג האוויר ואת שינוי מצבי הרוח של הכינרת. הצבעוניות עלתה מתוך חוויות הילדות הצבעונית שלי ומתוך התבוננות עמוקה ורבה בכינרת”.

קבוצה נוספת של הדפסים מתמקדת בפרטים מופשטים יותר, משטחים עם אזורי צמחייה, מים ובוץ שמדמים פני שטח. “באזורים הרדודים של הכינרת אפשר לראות את האדמה מתחת למים”, היא אומרת, “ואת ההשתקפות של השמים בכל אלו. ההדפסים מאפשרים לצפות בכל האלמנטים במקביל או לבודד אותם לחלוטין”.

מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: יובל חי

שם התערוכה, “מעברים מומחשים”, לקוח מקטע בספרו של ג’ורג’ פרק, “חלל וכו’: מבחר מרחבים”, שבו הוא מתאר את המעבר מצדו האחד של הרחוב לצדו האחר תוך שימוש במעברים מוגנים (מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר). פסים רחבים בצבע לבן המסומנים באלכסון לכל רוחבו של רחוב מכונים “מעברים מומחשים”, או בצרפתית Passages materializes.

“במעברים יש נוכחות, תנועה ומשקל של הגוף, וזה מתחבר לפיזיות של העבודה שלי”, מסבירה כבסה. “להחזיק נוכחות דורש מאמץ פיזי, כמו לא לזוז, ודווקא העניין של מעברים ותנועה זה הישג מבחינתי, בגלל שהרצון וההתכוונות שלי הם לעשות ציור פעולה ללא תנועה. התנועה מתארת נוכחות רצופה יותר. ברמה הרגשית זה מאוד דיבר אלי שיש יותר נוכחות מודעת בתהליך היצירה, שהמעבר ממצב למצב מתממש והופך להיות מוחשי, זה לא מעבר ריק, זה מעבר מורגש שנמצאים וחשים בו”.

מעל פתח הכניסה לתערוכה תלוי במאוזן הדפס תאומים בגווני תכלת צהבהב ונחושת רכים וחלומיים. זהו ההדפס היחיד שמונח מול הכפלתו, והשניים משרים שלווה, נוגות ושקט בין מקבץ ההדפסים האקסטטיים והפרועים. גילוי ההדפס הוא כהתגלות של חלום. החלל עמוס הדפסי ענק מוצלפי צבע ומלאי תנופה, ורק כשפונים לצאת או מביטים למעלה מבחינים בו, תלוי בגובה השמים כמעט, מרחף בעדינות ענוגה, חבוי ועם זאת מלא נוכחות ופתוס. “רק כשמתרחקים מאוד מהזיכרון”, מסכמת כבסה, “אפשר להתגעגע אליו והזיכרון הופך לחלום”.

“מעברים מומחשים”, מרים כבסה
גלריה הראל מדפיסים ומו”ל, רח’ אליזבת ברגנר 8, יפו
שעות פתיחה: א’–ה’, 10:00–18:00, ו’, 11:00–14:00

לקראת נעילת התערוכה יתקיים מפגש עם האמנית ביום שישי, 7.7.17, בשעה 12:00, בגלריה. הכניסה חופשית.