בפער בין מה שיש לעדי שמעוני להגיד על התערוכה שלו בגלריה P8 לבין מה שמוצג בה מסתתר משהו שלא נמצא בתוך ממלכת הידע האנושי. אני מסתובב איתו בתערוכה שלו באחר צהריים חם, והוא מסביר על העבודות. זה דבר שקורה. האמן מכיר את העבודות של עצמו, יש לו מה לומר עליהן. יש לו חששות לגבי חלק מהן, התלבטויות לגבי הצבה, שאלות של אסטתיקה ותוכן, אפילו גלישה קלה למוסר. ״איך ההורים שלך התמודדו עם הצילומים האלו?״ אני שואל, ועדי עונה כי הוא מוכן לשאלה הזאת. הוא עונה שזה לא היה להם קל, אבל הם רגילים לכך שהצילומים שלו פרובוקטיביים.

עדי שמעוני, מתוך ׳אווה׳
בתערוכה ״אווה״ מוצגים צילומים של עדי ושל אהובתו, מושא תשוקתו, אם הילד המשותף שלהם וזוגתו – אווה. היא מצולמת במחווה לצילומים של נשים אייקוניות מתולדות הצילום, באופן שמזכיר צילום אירוטי, במחוות מצחיקות ובהבעות דרמטיות. עדי מסביר לי שאווה העניקה לו חופש אמנותי בבחירה של העבודות, וחופש לחשוף אותה, אותו ואת מערכת היחסים האינטימית ביניהם באופן מוחלט וללא מגבלות. זה ברור. זה ניכר. זה לא היה יכול לעבוד אחרת.

עדי שמעוני, מתוך ׳אווה׳
בעבודה גדולה בחלל המרכזי, דמותה של אווה חשופת חזה עם מכשיר שנראה כמו משאבת חלב. זה מתאים לתמונה הסמוכה, שבה אווה נראית עם תינוק על הידיים. ״לא, אני חושב שזה היה הדייט הרביעי שלנו״ מספר לי שמעוני, ״הרבה אנשים חושבים שזאת תמונה שצולמה אחרי הלידה.״ בסדרה אחרת, אחוריו של עדי נראים עם פרח פרח נעוץ בין הישבנים. המסגרות של התמונות צבעוניות, בהתאמה למה שמוצג בהן. באחת התמונות נראה חתול לועס חתיכת בשר ברחוב, ליד תמונה של חבל התבור של התינוק החדש שזה עתה נולד.

עדי שמעוני, מתוך ׳אווה׳
אווה היא אדם שאני לא מכיר. אני חושב על כך שלצלם את בת הזוג זאת פעולה נפוצה בתערוכות גמר בבתי הספר לאמנות. משהו בהתלהבות מהכניסה אל תוך עולם האמנות, יחד עם ההתלהבות מאהבה צעירה מתחבר לעיתים קרובות במהלך הלימודים. אצל שמעוני, למרות התוכן המוכר של צילום בת זוג, מדובר על משהו אחר – היא העניין אבל גם לגמרי לא העניין. התוכן הצילומי לא מצליח ללכוד את החוויה הרגשית, המילים לא מצליחות להסביר ונשארות אינפורמטיביות. אווה היא תערוכה שאפשר לכתוב עליה, אבל אסור לדבר עליה. אני יכול לנחש שכשאווה האשה ראתה את דמותה על הקיר, היה ברור לה שגם אם זהו פן שלה שמוצג בתערוכה, ולמרות החשיפה, היא שמורה היטב מאחורי הדימוי המוצג שלה.
התערוכה ״אווה״ תוצג עד ה27 לספטמבר בגלריה P8




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
