מעבר לגעגועים ושברון הלב

"תצלומי השעונים בבית הם אמנם עוד אלמנט אספני, אך הם גם אנדרטה שותקת לזמן הדוחק או הקפוא המאפיין את פעולתה של גור-זאב, הסובבת סחור-סחור בעבר-הווה-עתיד נצחי ומציגה את בית הוריה הומה החיים לצד ההתכלות והדממה של הזמן שעמד מלכת". גילי סיטון על "אורישש", תערוכת היחיד של גליה גור-זאב בגלריה אינדי, תל-אביב

כשנכנסים לחלל הגלריה בתערוכת היחיד "אורישש" של הצלמת והאמנית גליה גור-זאב, מרצה במחלקה לעיצוב פנים, מבנה וסביבה בשנקר, נתקפים מיד בתחושת דיסאוריינטציה. הקיר השמאלי של החלל עמוס להתפקע בתצלומים ממוסגרים בטכניקות שונות ובאובייקטים התלויים באופן המזכיר את הנוהג שהיה מקובל בתערוכות "הסלון" הפריזאיות. על הקיר מול הכניסה מודבק טפט של תצלום בקנה-מידה של אחד לאחד, ובו נראה סלון גנרי של בית עם חלונות מחופים בווילונות לבנים שקופים וטפטים סגולים שקופים. על הרצפה מודבק טפט נוסף, המתאר את השתקפות האור הנשפכת על רצפת הסלון המדומה. הקיר הסמוך אליו ריק.

כאשר מהלכים בחללי תצוגה של גלריות ומוזיאונים, בעיקר בהצבות מהסוג הזה, עולה לרוב איזו תחושה מרחבית המזכירה את חוק הכלים השלובים. בחלל של "אורישש" התחושה הזו מתערערת; המשקל נוטה לשני הקירות המלאים באופן טורד מנוחה. כאשר מעניקים לקיר הריק מבט נוסף, מגלים הדבקה מרושלת של סטריפים המשחזרים טפט בטקסטורה מגורענת ולבנה של קיר, מה שמשיב מידה של איזון לחלל הגלריה, ובו בזמן מערער את התחושה שזהו חלל של גלריה בלבד.

שם התערוכה, "אורישש", מורכב מהמלה "אורי" והספרה "שש" – כתובת בית הוריה של האמנית גור-זאב, העוסקת זה למעלה מעשור בקשר שבין תצלום וזיכרון דרך תיעוד בית הוריה, שהחל לאחר מות אביה בשנת 2006. בטקסט התערוכה נכתב כי "באופן ההצבה של התערוכה הנוכחית מבקשת האמנית לשחזר את בית הוריה בהסתמך על התצלום התיעודי לצד אובייקטים השאולים מן הבית".

התערוכה היא חלק שלישי במעקב של גור-זאב אחר בית הוריה, החל במצבו המקורי, העמוס, מלא החיים, ועד לריקונו המוחלט. בשנת 2009 בחרה גור-זאב להציג בבית-האמנים, באוצרותה של ורד זפרן-גני, תצלומים שעסקו בחותם שהטביעו בבית הריק הזמן והחפצים שהיו חלק ממנו. במרכז התערוכה ההיא עמדה העדות למה שאיננו עוד. התערוכה הנוכחית מעידה על היש, על המלאות ועל אורח החיים של מי שהתגוררו בו. כמה מן התצלומים מהתערוכה בבית-האמנים מופיעים גם בתערוכה הנוכחית, בפורמטים קטנים יותר, ומייצרים רגעים פיוטיים והרמוניים של שקט בתוך הגודש והעומס האינפורמטיביים.

מתוך התערוכה. צילום: אלי סינגלובסקי.

 

התמה הבולטת והמרכזית בתערוכה "אורישש" עוסקת בזיכרון דרך הצילום ובזכרונותיה הפרטיים של הצלמת, בדומה ליצירות אחרות המבקשות לחקור את נושא הזיכרון המשפחתי. גם ספרו של רולאן בארת, "מחשבות על הצילום", מבקש ל"מצוא" את האם דרך מעשה התצלום, ולבסוף, לאחר מסע בין תצלומים שונים, מוצא אותה בתמונת ילדות הנקראת "גן החורף". בארת מנסה למצוא את אמו דרך ההתבוננות בדמותה שבתצלום, ואילו גור-זאב מתבוננת ומחפשת בכל מקום למעט בדימוי עצמו. פה ושם מבליחים בתערוכה תצלומים משפחתיים שבהם מופיעים הוריה, אך אלה הם חלק אינטגרלי ממכלול האובייקטים בתערוכה.

גם ויניפריד גיאורג זבאלד עוסק בספריו "אוסטרליץ" ו"המהגרים" בשחזור ובזיכרון באמצעות תצלומים, אך בניגוד לבארת ובדומה לגור-זאב, הוא עוסק באי-האפשרות לאפיין ולזהות דרך התצלום ומקיש לעתים קרובות מן הזיכרון הפרטי אל הזיכרון הקולקטיבי. תערוכתה של גור-זאב עוסקת בקו התפר שבין האישי לבין הזיכרון והמקום הקולקטיביים, המייצרים סוג של אינדקס היסטורי ותרבותי לאורח חיים מסוים בתל-אביב של שנות ה-70. "אורישש" – כמו כל כתובת, או כל בית – הוא אינדקס המציע, באמצעות ההיגיון הפנימי המתועד בתצלומים, אסתטיקה המרמזת גם על ארצות מוצאם של ההורים וההיסטוריה המשפחתית שלהם, ובכך מצביע על היכולת של הבית והזיכרון להיות פרטיים, אינטימיים ואישיים, ובה בעת רלבנטיים ומעוררי הזדהות קולקטיבית או קבוצתית.

לצד התצלומים מציגה גור-זאב כמה מן האובייקטים המצולמים עצמם: צלחות פורצלן לבנות מעוטרות בעלי כותרת וציורי פירות, סוסים מעץ, ציורים נאיביים מעשה ידיה של האם ועציצי פוטוס התלויים לצד תצלום של האובייקטים עצמם או תצלום של אובייקטים דומים. בתצלומים אחרים נראים חדריו העמוסים של הבית גדושים בערימות ובאוספים: מזכרות, חולצות מכופתרות, הררי ניירת, חומרי ניקוי, קלטות וידיאו, ציורי שמן, מקלות הליכה, עניבות – כולם נאספים לגובה ולרוחב בכל פיסה פנויה בבית ומשרים תחושת עודפות פיזית ורגשית. אין כמעט הבדל בין מה שמתרחש במקומות ה"אחסון" בבית לשאר חלליו; החפצים האקראיים מסודרים זה לצד זה כאילו היו ממצאים במוזיאון מיניאטורי הממתין למבקריו, וכך מתבטלת החציצה בינם לבין המתרחש במקומות ה"תצוגה" המקובלים, החשופים לעיני כל.

מוטיב החזרה וההדהוד חוזר בתערוכה אינספור פעמים. גור-זאב מציגה למשל סוס מעץ כהה ליד תצלום של הפסל בבית. הסוס הדוהר, מלא העוז והתנופה, חוזר שוב ושוב בתצלומים ברחבי קיר הגלריה ומייצר, במקביל לאובייקטים אחרים שצולמו גם הם מעשרות זוויות שונות, מחול מעגלי, מסחרר ואינסופי, המתאר את הכמיהה והמאבק הפנימיים והאבודים מראש להיאחז ברגעי הזיכרון.

גור-אריה מציגה אנטיתזה מוחלטת לאופנה השגורה של עיצוב ארכיטקטוני ועיצוב פנים מינימליסטיים, מונוכרומטיים, חפים מכל אלמנט של פיצ'פקעס מיותר – וחושפת דרך התצלומים מנהג שכמעט פס מן העולם לאסוף ולייבא מזכרות מטיולים וביקורים ברחבי העולם וכך להעניק לחלל המחיה את אופיו ומזגו הייחודיים. כך אפשר למצוא בתצלומיה ובינות לאובייקטים מנעד אקלקטי של חפצים שיובאו, עברו בירושה, נאספו ונקנו במהלך השנים, וכל אלו מעניקים לבית את אופיו הייחודי, בניגוד לכור-ההיתוכיות האופיינית לשנים הללו.

מראה הצבה. צילום: אלי סינגלובסקי.

בתצלומים בולטים במיוחד מגוון ומספר הספרים הפזורים ברחבי הבית. גור-זאב מצלמת אותם מוערמים על גבי השולחנות והמדפים, מסודרים על-פי נושאים בספריות ולעתים פתוחים כאילו באגביות בעמוד מסוים, מתמקדת במשפט או במלה ומספקת בכך גם רמז למוצאם ועברם של הוריה. רמיזה זו באה לידי ביטוי גם בשפות שבהן כתובים הספרים, אך במיוחד בתצלומי קלוז-אפ על פרט מסוים בספר, כגון ספר המעוצב כמילון ונקרא "The jews in Russia and Poland", או ספר סגור שעליו מוטבעת החותמת של הספרייה הלאומית בברוקלין.

גם ריבוי השעונים בבית בולט בתצלומים. אלה תלויים על הקירות, מונחים על הכונניות או נערמים סדוקי רצועה בינות לחפצים במגירות ומורים על שעתם הקפואה, הנצחית. תצלומי השעונים בבית הם אמנם עוד אלמנט אספני, אך הם גם אנדרטה שותקת לזמן הדוחק או הקפוא המאפיין את פעולתה של גור-זאב, הסובבת סחור-סחור כמו מחוגי השעון בעבר-הווה-עתיד נצחי ומציגה את הבית הומה החיים לצד ההתכלות והדממה של הזמן שעמד מלכת. ממד הזמן מגולם לא רק בהצגה של השעון כאובייקט, אלא בנזקי הזמן שהותירו החפצים בבית, המעידים על סיומו של עידן. הזמן והעדרו נוכחים בכל.

התצלומים המסקרנים ביותר בתערוכה, חרף נוכחותם המינימלית, הם אלה שבהם גור-זאב מתנתקת מן הבית עצמו ומן ההצפה הרגשית הכרוכה בו ובחפציו, ומצליחה לייצר תצלומים פורמליסטיים, נקיים ומינימליסטיים, שכביכול מנותקים משאר התערוכה. כך ניתן לצפות למשל בתצלום של עניבה מפוספסת בגוני כחול התלויה על מסמר הנעוץ בקיר לבן. גודלו של התצלום וצורתו המלבנית המוארכת מדמים את הקיר לחולצה לבנה מעומלנת, ולמרות הפורמליזם הקר, התצלום אינו חף מעננה מלנכולית.

בתצלום אחר מופיע חלוק בית כחול, פרח לבן רקום על דש צווארונו, וזה תלוי על קולב הצמוד אל קיר. לצד החלוק תלויים מכנסי גבר שחורים מחויטים מקופלים לשניים, ואלו חולקים את זרועות הקולב עם ערימת חגורות מעור וקולבים נוספים מפלסטיק. לרגלי החלוק ניצב שרפרף קטן ובצד הימני התחתון של התצלום הוצמד הטפט המהוה אל הקיר במסקינטייפ מנייר שראה תקופות רעננות מאלו, מה שיכול אולי להסביר את התלייה המרושלת המכוונת של הטפט המשוחזר והרצון לשוב לשחזר ולהתיק את האובייקט אל חלל הגלריה כדי לשוות לה את התחושה של הבית. זהו אחד התצלומים המסקרנים ביותר בעיני כיוון שהוא מצליח לייצר, ללא שמץ סנטימנטליות ונוסטלגיה, פורטרט מינימליסטי ופיסולי של הורי האמנית. בקלות היתה גור-זאב יכולה להתמכר לתחושת הגעגועים ושברון הלב, אך היא מצליחה להתעלות מעל לאזור נוחות זה ולהתבונן במבט חוקר, מקטלג ומארגן במכלול הקיים ולתרגם את החוויה הרגשית למעשה אמנות בהיר, חד ומורכב. כך באלמנטים פשוטים, מן הקיים, מרכיבה גור-זאב תערוכה פיוטית, עדינה אך שוות נפש של ההתבלות וההתכלות שהן מנת חלקנו כולנו.

ראויה לציון בעיני האוצרות הרגישה ועשירת הרבדים שהובילה ד"ר אורלי שבי. האוצרות באה לידי ביטוי בהצבה בחלל, בתחבירים בין קבוצות האובייקטים והתצלומים, בהתייחסות לצבעוניות הדרמטית של האובייקטים ולצורניות שלהם – ובהתעלמות המוחלטת מהמבנה והסדר הקוהרנטיים של חלל הבית בתוך התצלומים, מה שמחזק את התחושה של כל-מקום-כל-בית. קשה לקבוע כי התחושה בחלל הגלריה אכן משרה נינוחות או הוויה של בית, אך אופן ההצבה בחלל משכיח מהצופה את העובדה שהוא ניצב בלב לבו של חלל גלריה תעשייתי ומנוכר, ומצביע על הפוטנציאל שלו לשמש חלל אלטרנטיבי או מקביל, ולא לתפקד כחלל תצוגה בלבד, ואולי, רק לרגע קט, לאפשר לו להיות שותף לפרידה מן ההורים ומן הבית שכבר נחוותה או שעתידה להיחוות.

"אורישש", גליה גור-זאב, גלריה אינדי, רח' שביל-המרץ 5, בניין 7, קומה 3, תל-אביב.
נעילה: 21.1.17

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.