״היבטים שונים של הקשר אפריקה-ישראל״

"קטלוג התערוכה "בנוגע לאפריקה: אמנות עכשווית ואפרו-פוטוריזם", שמוצגת במוזיאון תל-אביב, מומן בתמיכת נעמי ודוד קוליץ. דוד קוליץ הוא מייסד ויו״ר חברת אלול-טכנולוגיות, שדיווחים מספרים על מעורבותה במכירת טכנולוגיות צבאיות למשטרים במדינות העולם השלישי". יהונתן ה. משעל חזר מתערוכה לכל המשפחה

קטלוג התערוכה "בנוגע לאפריקה: אמנות עכשווית ואפרו-פוטוריזם", שמוצגת במוזיאון תל-אביב, מומן בתמיכת נעמי ודוד קוליץ. דוד קוליץ הוא מייסד ויו״ר חברת אלול-טכנולוגיות, שדיווחים מספרים על מעורבותה במכירת טכנולוגיות צבאיות למשטרים במדינות העולם השלישי. ראשי החברה הם בכירים לשעבר במערכת הביטחון. מה הם עושים ואילו עסקים יש להם באפריקה? מסקרן. לכל הפחות מדובר בבחירה תמוהה מצד המוזיאון. במקרה הטוב מדובר בתום לב וייתכן שפיספסו שם את ההקשר הציני, במקרה הרע מדובר באדישות, חוסר אכפתיות והנחה מובנית שחוזרת על עצמה מצד המוזיאון בתל-אביב, שלפיה הקהל הישראלי לא ניחן בבינה. אך ההתנהלות השערורייתית הזאת דווקא מעניקה מסגרת מתאימה לדיון על התערוכה החדשה שאצרה רותי דירקטור, שסוגיית הקטלוג היא הפחותה בבעיותיה, שעל אחת מהן כבר כתבנו פה עם פתיחת התערוכה.

קדמו לתערוכה כמה שנים של הכנה ומחקר, קשרים עם מומחים/ות מהאקדמיה ואמניות ואמנים ממוצא אפריקאי או כאלה שפועלים עם יוצאי אפריקה בישראל. כל זה היה יכול להיות בסיס טוב לתערוכה מעמיקה ומקיפה, מודעת לעצמה, שמעניקה למבקרות/ים זווית שחודרת מעבר לערימות הקלישאות והסטריאוטיפים הקשורים ליבשת השחורה. רק שלמעט שתי עבודות, התערוכה מגשימה את שלל הציפיות שניתן לחזות מראש מתערוכה שנאצרה על-ידי אשה לבנה, שאינה קשורה לנושא ולא מגיעה מתחום השיח על אפריקה, שבאה לספר לנו על אפריקה השחורה, ומציגה יותר אמניות/ים מערביים מכאלה שמגיעים ממדינות באפריקה. מדוע לא הוזמנה אוצרת חיצונית? רותי דירקטור, על כל מעלותיה הרבות, אינה השם הראשון שהיה עולה לפאנל בנוגע לאפריקה או אפרו-פוטוריזם. האם האתגר האוצרותי הצדיק את הכניסה לתחום שאינה מצויה בו? מדוע אצרה את התערוכה הזאת?

העבודות המוצגות טובות. הבעיה אינה בהן, אלא בעובדה ששלוש תערוכות הפכו לאחת: אמנות אפריקאית עכשווית, אפרו-פוטוריזם ואפריקה-ישראל. הן כולן התערבבו זו בזו לבלי הכר ותלויות על מחיצות וקירות צבעוניים כמו ביריד, כמו בחנות מתנות.

לאונס רפאל אגבודג'לו, ללא כותרת (מן הסדרה "אנשי השרירים"), 2012

שם התערוכה – "בנוגע לאפריקה: אמנות עכשווית ואפרו-פוטוריזם" – בעייתי בפני עצמו. אפרו-פוטוריזם הוא מונח שצמח מחוץ לאפריקה, והוא בוודאי ביקורתי כלפי האופן הרגיל שבו משתמשים ב"אפריקאיות", שנתפסת כמונח פשטני וקולוניאליסטי. Africa is not a country הוא משפט שמתייחס להתבוננות המערבית על היבשת כישות פוליטית וחברתית אחת, כפי שמשתקף בשם התערוכה, כשלמעשה מדובר בכ-60 מדינות עצמאיות, שבהן דוברים כמה עשרות שפות רשמיות ועוד מאות שפות לא-רשמיות. חיים בהן עשרות אלפי חברות, שבטים וזהויות אתניות שונות ששוכנות ביבשת גדולה יותר מאירופה. צירוף הכותרת לתערוכה היה יכול להיות מחייב יותר.

בעבודות שמתייחסות לאפרו-פוטוריזם, כמו זאת של בודיס איזק קינגלז, או אבו-בקאר מנסאריי, יש אלמנטים עתידניים או אסתטיקה שמשלבת סמלים אתניים, אך הן אינן נובעות בהכרח מתוך התפיסה הביקורתית הזאת, הן פשוט אמנות עכשווית. עבודה אחת שעושה זאת באופן מובהק היא סרטה של ואנורי קאהיו, "פוּמזי", ובו היא מגלמת פקידה במוזיאון הווירטואלי לטבע של קניה בעתיד פוסט-אפוקליפטי. היא יוצאת למסע שליחות של הקרבה עצמית כדי לנטוע זרע של עץ במדבר השומם והחרב. הסרט, שאינו מוקרן בתנאים אידיאליים, הוא יצירה מרשימה שעושה שימוש באלמנטים קולנועיים מסרטי מד"ב עכשוויים כדי לגעת בניצול של קניה על-ידי תאגידים בינלאומיים נוצצים וממותגים.

"אפריקה קיימת, וכן, יש מקום שנקרא אפריקה. זה לא טאבו", אומר על התערוכה אוסקר אוליבייה, פליט מקונגו הבלגית שברח ממדינתו על רקע פעילותו הפוליטית, ופעיל היום בקהילת הפליטים בדרום תל-אביב. "אבל אני לא יודע מה יש באפריקה שאין במקום אחר. השאלה היא מה רוצים לראות שם. ישראלים שאני מדבר איתם אומרים, 'הייתי באפריקה, אני מכיר את אפריקה, ביקרתי בקניה'. אבל מה הקשר בין קניה למוזמביק? בין קניה לסנגל? כשאני שואל הם בדרך כלל מתחילים להתבלבל. באותה מידה אני יכול לומר שאני מכיר את אירופה כי הייתי בפורטוגל".

וכך כותבת דירקטור על יחסי אפריקה-ישראל: "עבודות שנוצרו בארץ נותנות ביטוי ל'אפריקה הקטנה' – הקהילה הגדלה והולכת של מהגרי עבודה ומבקשי מקלט אפריקאים בדרום תל-אביב". אלא שהמונח "אפריקה הקטנה" הוא כינוי גנאי. ישראלים שמגיעים לבקר בדרום העיר מופתעים למצוא שם אנשים שאינם כלולים בנוף התל-אביבי ההומוגני. הם גם אינם מהגרי עבודה. רובם הם מבקשי מקלט, ובאופן שמעורר אימה במי שאינם מורגלים לראות אנשים שונים מעצמם, הם אפילו מרגישים נוח, כל עוד לא פושטים עליהם שוטרים ופקחי הגירה כדי ש"ישובו מרצון" למולדתם, או כשקבוצות של אזרחים/יות לא מפעילות עליהם ועל ילדיהם אלימות במרחב הציבורי.

דוד עדיקא, מהסדרה "אפריקנה", 2016

אפשר לדבר על הבעייתיות של תנאי החיים בדרום העיר וההשפעה של ההגירה על קבוצות האוכלוסייה החלשות ממילא שנפגעות מהמצב המתמשך. לפי האוצרת, מה שהצופה זקוק/ה לו כדי להעמיק באותו מונח הוא לראות איך דוד עדיקא מזהה כד אפריקאי, או איך חברות קבוצת הברביזון-החדש מציירות שחורים מנקודת המבט של מי שהן מהגרות בעצמן. לדבריה, "הן משקפות היבטים שונים של הקשר אפריקה-ישראל, ושל האופן שבו אפריקה נטמעה בדמיון, בפנטזיה ובמציאות הישראליים". צילומי הכדים של עדיקא יפהפיים, אך מה הקשר שלהם לנושא? העובדה שהם צבעוניים? ששם העבודות כולל את המלה "אפריקה"? ואיזה ביטוי יש בציורים של קבוצת הברביזון-החדש לקהילת מהגרי העבודה ומבקשי המקלט?

שתי עבודות שהיו יכולות להרחיב את האופן שבו עוסקים ב"אפריקה" מהזווית הישראלית ומטפלות בנושא באופן מורכב ומתוחכם הן של לוסיאנה קפלון ואריאל רייכמן. קפלון, שעובדת כבר כמה שנים עם קהילות של מהגרים בישראל, ניגשת לנושא ישירות מתוך הסטריאוטיפים והמוטיבים שעוטפים את המבט הישראלי על מהגרים שחורים, ומתייחסת גם לסיפורים של מבקשי המקלט מאריתריאה וסודאן על הלבנים בישראל. במרכז שלוש עבודות הווידיאו שלה נמצאת האגדה המקומית שלפיה בנימין נתניהו נולד לאב לבן ולאם שחורה שנאלצו להגר לישראל. בכל התפקידים בסיפור משחקים שחקנים שחורים. זה מהלך מבריק, שמצטרף להפקה מעולה ומצחיקה.

אריאל רייכמן חוזר לשכונת הולדתו ביוהנסבורג, בחיפוש אחרי המטפלת שלו משנות ילדותו. המסע מפגיש אותו עם אשה שהכירה את משפחתו ואת המטפלת, ושניהם מעבדים את חוויותיהם מתקופת האפרטהייד בזמן החיפוש, שאינו מוביל לפתרון. בתוך ההקשר הישראלי, ההתמודדות עם העבר נוגעת ללב ומשקפת רצון לפיוס. האתגרים הרגשיים והפוליטיים שפיוס כזה דורש מומחשים יפה, ללא צורך להצביע עליהם ישירות.

"העבודות בתערוכה משקפות את החיוניות ואת התסיסה שמניעות היום את אפריקה, ובה בעת את מציאות החיים הכאוטית, האכזרית והטרגית לעתים, בתהליכי שינוי בלתי פוסקים", כותבת דירקטור. "מבחינה זו, התערוכה מצביעה לא רק לכיוון הפוטוריסטי-אפריקאי, אלא גם נעה על הציר שבין תפיסה אופטימית לתפיסה פסימית של היבשת, שנות דור לאחר השחרור ההדרגתי מהקולוניאליזם".

מבין עבודותיהם של האמנים הבינלאומיים בתערוכה בלטו שתיים. האחת של פיטר הוגו, אמן שחי ועובד בקייפטאון, דרום-אפריקה. בסדרת צילומים מרגשת ניצבים "מאלפי צבועים" בתוך נוף אורבני. החיות המרשימות קשורות בשרשרת ברזל עבה, וברוב העבודות פיהן נעול במחסום. אי-אפשר לנתק את המבט מהדימויים האלו. על אף שהדמויות מביטות במצלמה כמעט כבדרך אגב, ולנוכחים סביב אין עניין מיוחד בהתרחשות, מדובר במשהו חריג, שקשה לדמיין איך הפך לשגרתי עבור המצולמים. החיה הפראית והמסוכנת מקרינה את עוצמתה גם כשהיא כנועה וקשורה בשלשלאות.

פיטר הוגו, מהסדרה צבועים ואנשים אחרים, מאלאם גלאדימה אחמאדו עם ג'מיס, ניגריה, 2005

העבודה המרתקת האחרת היא של פרדריק ברולי בואברה, אמן שמת ב-2014 וחי ויצר באבידג'אן, חוף-השנהב. לאחר התגלות דתית שחווה, החל להתייחס לעצמו כנביא. הוא החל לצייר סימנים שיהיו הבסיס לשפה הכתובה של בני עמו, בני הבֶּטֶה (Bété). בסדרת הרישומים הקטנה והמקסימה שלו מוצגים כמה מסימני השפה והפרשנות שלהם. העבודה, שמתרחשת על התפר שבין אמנות שימושית לאמנות מוזיאלית, מעלה שאלות על מקומו של האמן כיוצר של סימנים ואיך אלו יכולים למלא תפקיד חשוב, אפילו משחרר, בתרבותו ועבור הצופים/ות בו.

הרפרנסים והעבודות של האמניות/ים הבינלאומיים בתערוכה אקלקטיים. עם טווח רחב כל-כך של התייחסות טסקטואלית ואמנותית, אי-אפשר לעמוד על טיבו של הקו האוצרותי או לצאת עם אמירה ברורה מהתערוכה. מעניין מה היתה התקשורת בין האוצרת לאמנים/יות, ואם הם מודעים למערך שבו נתלו עבודותיהם. ביקור בתערוכה משאיר את השאלה למי היא בכלל מיועדת, לאיזה קהל, מדוע נהגתה ובעיקר לאיזה דיון היתה רוצה להשתייך. היא לא מקיפה מספיק כדי להעמיק בתכנים, היא נטולת הקשר, ובסופו של דבר, היא חד-ממדית ומנסה לרצות את כולם/ן, כלומר תערוכה לכל המשפחה.

שרי סמבה, ציור שיש להגן עליו, 1993

5 תגובות על ״היבטים שונים של הקשר אפריקה-ישראל״

    ביקורת מצוינת שנוגעת בעיניי בכל הנקודות הבעייתיות בתערוכה ובאוצרותה. תודה.

    יונתן – מדוייק ביותר. תערוכה מיושנת וכמעט מעליבה.אפשר היה לסכם אותה בעבודה המעולה של איברהים מאהמה במפל האור.

    כתיבה מצוינת על התערוכה המוזרה במוזיאון תל אביב. משעל לא מציין את מה שנראה לי תמוה ביותר: חלק גדול מהעבודות (10 אמנים!) הגיע מאוסף אחד ויחיד בשוויץ – אוסף פיגוצי, ג'נבה. זאת אוצרות מוזיאלית? אני מאוד מעריך את רותי דירקטור על שנים של פעילות בשדה, אבל התערוכה הזו היא החמצה גדולה, לצערי

    הוצאת לי את המילים מהפה.. ביקורת מצויינת שמנתחת את הבלבול איתו נשארים עם סיום הביקור בתערוכה

    כבר בשם התערוכה יש התנשאות. מי היא האוצרת (הלבנה) שמעולם לא הייתה באפריקה שתגיד משהו ב"נוגע לאפריקה"? וכפי שכתבת איך בכלל עושים תערוכה על אפריקה שמורכבת מ 54 מדינות כל כך שונות אחת מהשנייה? כבר בבחירה הזו התערוכה נידונה לכישלון מראש, להשטחה ולרדידות. בארצות רבות באפריקה יש סצינת אמנות עכשוית מרתקת ותוססת. בארצות כמו ניגריה, גאנה, סנגל, אנגולה ודרום אפריקה פועלות גלריות, קרנות אמנות, ביאנלות ועובדים אמנים רבים ומעניינים. אוסף פיגוצי בכלל לא כולל את האמנים הכי מעניינים שפועלים כיום באפריקה ושלחלקם אף קריירות בינ"ל. מדוע לא השאילה עבודות מאמנים ומגלריות באפריקה אלא מאוספים וגלריות במערב? זה רק דבר אחד המעיד כי לא היה פה באמת עניין אמיתי באפריקה, במה שקורה שם, באמנים שחיים ועובדים שם, אלא רצון לעשות תערוכה בנושא החם של עולם האמנות הבינ"ל. למה עשתה את התערוכה? כי אמנות עכשוית מאפריקה זה נושא חם בעולם האמנות הבינלאומי וכי צריך להיות מעודכנים וטרנדים בפרובינציה שלנו. ולתהייתך לגבי הקשר של האוצרת עם האמנים-לא היה כזה כנראה..אני זו שבישרתי לאחת האמניות שבתערוכה שביקרתי אותה ביוהנסבורג שעבודה שלה משתתפת בתערוכה. גם אם משאילים מאספן, האם לא מין הראוי ליצור קשר עם אמן וליידע אותו שעבודה שלו בתערוכה? במיוחד בעולמנו בו צינורות התקשורת כל כך רבים ופתוחים. האוצרת תלתה בתערוכה צילומים של זוולתו מטטווה, אמן דרום אפריקאי שעמד למשפט על רצח ברוטלי של בחורה בת 23. בשבוע שעבר הוא הורשע ברצח. המוזיאון החליט לא להסיר את עבודותיו, אלא לתלות טקסט שמספר על כך ולערוך סימפוזיון שיעסוק בנושא מהיבטים שונים. ברור שהסימפוזיון וכל העיתונות סביב העניין יהיו יחסי ציבור נהדרים למוזיאון וימשכו קהל לראות במה מדובר. החלטה שערורייתית של המוזיאון, שברור שחייה של נערה צעירה, עובדת בתעשיית המין בקייפ טאון מעניינים אותו כקליפת השום. לא יאומן איך המוזיאון ממשיך לשתף פעולה עם רוצח מורשע שהרג בברוטאליות (בעיטות בראש) נערה חסרת אונים. אולי במקום זה שיורידו את העבודות בצעד הפגנתי, יתלו את הטקסט על המקומות הריקים בקיר ויעשו סימפוזיון על רצח נשים? על היחס לנשים בתעשיית המין? בקיצור, מעבר לאכזבה הגדולה (למרות שלא היו לי ציפיות מראש), התערוכה הזו מקוממת ומאד מרגיזה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.