"לא באתי לכאן לעבוד. באתי למות"

"ביצירותיה, באוצרותה ובכתיבתה היא לא התבלבלה ולא שתקה ולא התכנסה ולא מכרה את נשמתה". הדס קידר נפרדת מחברתה גליה יהב, שנפטרה לפני ימים אחדים

לפני חודשיים וחצי יצאה גליה לחופשה מעבודתה בעיתון "הארץ", חופשה שהיא ייחלה לה חמש שנים. ערב החופשה הודיעה בפייסבוק: "אגיע למצב שלא אדע מה התאריך, מה השעה ומה היום". ההכרה באובדנו הקרב של הסנכרון עם המציאות לא ריפתה את ידיה. היא אמנם מצאה את עצמה רובצת, רואה סרטים, סדרות, אבל את עיקר זמנה הקדישה לתכנון פרויקטים רחבי היקף שאליהם קיוותה להתפנות פעם.

בערימת הספרים שלקחה למסע האחרון לחו"ל (שחתם את החופשה מהעיתון) היו קונטרס על צילום וספרי תיאוריה, אבל דווקא "הרוח היוצא" של פיליפ רות זכה למירב תשומת הלב שלה. אמנם במסות הביקורתיות שלה היא התכתבה עם מורותיה בתחום בישראל ובעולם, אך ההשראה באה לה מן הספרות היפה.

שם ביוון, על שפת הים, הקריאה גליה בקול רם קטעים מספרו של רות, שעסק בנושאים שהיו רלבנטיים עבורה באותה עת: התבגרות, כתיבה ואהבה. עניין מיוחד מצאה במכתב למערכת שכתבה דמות בספר, שטענה כי "הכתיבה העיתונאית על תרבות בעיתון שלך היא רכילות צהובנית בתחפושת של עניין באמנויות". המלים הללו נגעו בשאלה שהעסיקה את גליה אז: היושרה שבכתיבה העיתונאית.

היא אהבה את רות וכתבה עליו בהזדמנויות אחדות. היא העריכה את יכולתו הכנה והמדויקת לנסח את קולם של בנות ובני הדור שלו, דור שני לקפיטליזם האמריקאי. את הדי ההשפעה של רות על גליה ניתן לחוש בכתיבתה הביקורתית, שבה ניסחה גם היא לא פעם את קולם של בני הדור שלה, דור שסבל ממכאובי ההתבגרות של האמנות הישראלית.

גליה שימשה גשר חשוב בין דור המייסדים ה"בכירים" של האמנות הישראלית לפרחי אמנות וינוקות. היא הצליחה לשמר משהו מדור המייסדים, ובה בעת להתווכח איתם ולהצביע על קלקלתם. ביצירותיה, באוצרותה ובכתיבתה היא לא התבלבלה ולא שתקה ולא התכנסה ולא מכרה את נשמתה. בשקדנות ובמסירות היא התמודדה עם ההשתלטות הקפיטליסטית על שדה האמנות המקומית. היא מסרה לדור הבא רעיונות חשובים, ובהם ההבדל בין הצלחה למצליחנות, החשיבות של כתיבה ביקורתית עבור שדה האמנות והסכנות שבפיתויים שזורעים כוחות השוק.

המחלה פגשה בה ברגע שבו השלימה כמה פרויקטים: תרגום הטקסט "ליקוט סמרטוטים", על שאריות באמנות העכשווית; תרגום טקסט על דושאן; וכתיבת המסה "איש עומד מאחורי אשה יושבתסיפור על ציור". היא הותירה אחריה ירושה עצומה של יצירה וכתיבה. עוד יבואו ימים לסכם אותה.

גליה הגיבה לבשורה הרעה בקוליות ובנינוחות. לא היה לה שום צורך להביא את העשייה שלה לסיום חפוז. "לא באתי לכאן לעבוד. באתי למות", אמרה. היא הרפתה מאחיזתה בחיים בעדינות.

ביצירותיה ובמלותיה היא הרעידה את אמות הספים של שדה האמנות הישראלי. אותי היא סחפה למחוזות שלא הכרתי. אני עדיין לא יכולה לתרגם את חותמה על לבי למלים.

אני מודה לך, גליה'לה, על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות לצדך בשנים האחרונות.

2 תגובות על "לא באתי לכאן לעבוד. באתי למות"

    אני מאמינה שהשאירה חותם על כל מי שנפגש איתה, בחיים או ברשת. יהיה זכרה ברוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת