בין חושך לאור חיוור גבוה

קל להניח שתערוכה קטנה לא תוכל לייצג כראוי את עבודותיו המונומנטליות ואת שאפתנותו הבלתי נתפסת של עזרא אוריון, ששאף להותיר חותם במאדים וייצר קתדרלת אור שנעה לעד בחלל. אולם התערוכה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מצליחה לתווך את מהות יצירתו של האמן הייחודי הזה באופן ייחודי לא פחות

קל להניח שתערוכה המתפרסת על שני חללים קטנים בקומה העליונה של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון לא תוכל לייצג כראוי את עבודותיו המונומנטליות ואת שאפתנותו הבלתי נתפסת של עזרא אוריון (1934–2015). מדובר באמן שדיבר על פסלים כ"כני שיגור של ההכרה", ששאף להותיר חותם במאדים וייצר קתדרלת אור שנעה לעד בחלל, במטרה לשחרר את הפיסול מהמאסה והחומר "אל מימד בלתי נראה, בלתי מוחשי – של ישויות אנרגיה ענקיות – החוצות במהירות האור את המרחב הבין-גלקטי – אל אינסוף היקומים". עם זאת, ואולי דווקא בגלל חוסר היומרנות שבה, התערוכה הקטנה והמרשימה הזו מצליחה לתווך את מהות יצירתו של האמן הייחודי הזה באופן ייחודי לא פחות.

הרבה נכתב ונאמר על אוריון – פסל, פילוסוף, משורר ופרסונה כריזמטית מאין כמוה. ואולם, על אף שהיה מוכר היטב בחוגי האמנות הישראליים, רוב חייו הוא נחבא אל הכלים ולא זכה להערכה הממסדית שהיה ראוי לה. ב-1967, לאחר לימודים קצרים בבצלאל וב-Central Saint Martins שבלונדון, השתקע בשדה-בוקר, ולימים הפך למנהל בית-ספר שדה, היה ממייסדי מדרשת בן-גוריון והקים את הגלריה לפיסול מדברי. שם, בבידוד המדברי, הוא פיתח את רעיונותיו בנוגע לפיסול המשוחרר ממידותיהם של העיר והגלריה, פיסול ענק, עוטף ומכיל, המעורר בצופה חוויה רוחנית אקזיסטנציאליסטית.

התערוכה, המציינת שנה למותו, מוצגת במסגרת פעילות המכון לנוכחות ציבורית. זוהי הראשונה בסדרת התערוכות "מונומנט/פעולה", הבוחנת אסטרטגיות וצורות פעולה אמנותיות במרחב הציבורי המקומי במהלך המאה ה-20, והיא מלווה בגליון "מארב" המוקדש לפועלו של אוריון. האוצרים, אודי אדלמן ויעל מסר, בחרו להתרכז בהצעות, בסקיצות ובמודלים הלא ממומשים של אוריון, "מתוך ניסיון לחקור ולהעמיק בהגיון הפעולה ולא רק בתוצריה". בהתאם לפרקטיקה של אוריון, התערוכה מחולקת לארבעה חלקים, שהיקפם מתרחב בהדרגה: "פיסול אדריכלי", "פיסול טקטוני", "פיסול במערכת השמש" ו"פיסול בין-גלקטי".

עזרא אוריון, 1965. מתוך סדרת רישומי קתדרלות

עזרא אוריון, 1965. מתוך סדרת רישומי קתדרלות

החלק הראשון, "פיסול אדריכלי", נפתח בסדרת רישומים אדריכליים מופלאים של כנסיות או בתי-תפילה ענקיים, מאיימים ומכילים ("קתדרלות", 1965). בזמן לימודיו בלונדון ביקר אוריון בכנסיות אירופיות, התרשם מהאדריכלות הגותית וניסה לחלץ את ההיגיון הפנימי של חלליהן. על אף שהוא אתיאיסט מוחלט, התפיסה הרליגיוזית נוכחת בעבודותיו. זו מתאפיינת באנושיות ובגישה הומניסטית, ומודדת את האדם לנוכח האינסוף והנשגב. עם זאת, בתפיסה זו טמונות השלכות אחרות, שעליהן עוד ארחיב.

בהמשך לרישומי בתי-התפילה, עבד אוריון במשך שנים על אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שלו על פני האדמה – שדה פסלים על שפת נחל צין שבנגב (1968–1972). רבות דובר על אוריון בהקשר לאמנות האדמה של ריצ'רד לונג ורוברט סמיתסון ועל ההבדל שבין היציאה ההרואית של אלה מן העיר אל הטבע והזרות של עבודותיהם למרקם הטופוגרפי שבו שולבו לבין עבודותיו של אוריון, שנוצרו באופן הרמוני כביכול, כחלק מחייו במדבר. אך דגם שדה הפסלים, המוצג בכניסה לתערוכה, מזכיר יותר מכל את תוכניותיו של ג'יימס טורל ל-Roden Crater באריזונה – סדרה של חללים מכילים שנועדו להעצים את חוויית המחזוריות הגיאולוגית והשמימית ואת תפיסת האור של הצופה. לפי אוריון, גם שדה הפסלים כוון לחוויה פנומנולוגית בין "חללים צונחים ומתרוממים, לוחצים ומתרווחים בין חושך לאור חיוור גבוה".

עזרא אוריון ומודל "שדה פסלים". צילום: אברהם חי

עזרא אוריון ומודל "שדה פסלים". צילום: אברהם חי

שדה הפסלים מעולם לא יצא אל הפועל, אולם אדלמן ומסר החליטו להעניק לו ממשות מסוימת. במקום להציג את מודלי הגבס המוקטנים שיצר אוריון, הם סרקו אותם בתלת-מימד, ובשיתוף עם זיו שניידר ושירין אנלן יצרו שדה פסלים מדומה (Orion VR", 2016") הקורם עור וגידים בעזרת זוג משקפי מציאות מדומה ואוזניות. מכל עבודות האמנות שחוויתי שעשו שימוש בטכנולוגיה זאת, זו המרשימה ביותר, אולי מפני שכאן השתמשו בטכנולוגיה למטרתה המקורית – יצירת הדמיה באופן המשוחרר מהנחות יסוד אונטולגיות ומטרות אמנותיות-אסתטיות. הצופה נכנס אל תוך המבנים הגבוהים של אוריון, רבים מהם פתוחים אל השמים, ומשוטט בתוכם, בעוד שקנה-המידה נעשה מוחשי באופן המעוות את התודעה.

מעניין מה אוריון היה חושב על מחוות השימור הזו. הוא היה נטוע בטבע, בטקטילי, בפיזי, ועם זאת דיבר על המטפיזי: "יש הפרדה מקובלת בין הפיזיקה והמטפיזיקה. אני לא כל-כך מוטרד על-ידי הקו המפריד ביניהן, נדמה לי שבכל פיזיקאי שקיים יש גם מימד של מטפיזיקה. […] אנחנו לא רק כאן, אנחנו לא רק על כדור הארץ, אנחנו ביקום הזה, אנחנו באינסוף היקומים הזה", הוא אומר בראיון וידיאו קצר המלווה את התערוכה, שצולם למרגלות ההימלאיה בנפאל, שם יצר מאבני צפחה גרם מדרגות המסתיים באוויר ("מול האנפורנה", 1996–1981). אוריון מדבר בקולו העמוק, האטי, חבוש במשקפי מגן כהים ועגולים, המזכירים את משקפי המציאות המדומה בחדר הסמוך. האם המציאות המדומה של היום היא עוד חלק מאותו אינסוף היקומים שהוא נהג להזכיר שוב ושוב?

ראיון הווידיאו מוצג בחלק "הפיסול הטקטוני" – מונח שאוריון טבע, ולפיו הכוחות הגיאופיזיים והטקטוניים המעצבים את פני השטח של העולם הם בעלי איכויות פיסוליות כשלעצמם. הווידיאו מוצג לצד תמונות של אברהם חי (שליווה את פעילותו של אוריון במשך שנים רבות), המתעדות בשחור-לבן, בין השאר, את "קווי האבנים" שיצר אוריון בשדה צין ובהר ארדן (1980–1981). קווים אלו מסתיימים בקצות צוקים, ונבנו ביחס ללוגיקה של תוואי השטח. אוריון שאף לייצר עבור הצופה מעין "מסלולי המראה", פסלים שנבנו מתוך המדבר ומעצימים את חוויית הצופה אל מול הטופולוגיה שלו.

עזרא אוריון, "מול האנפורנה". צילום: אברהם חי

עזרא אוריון, "מול האנפורנה". צילום: אברהם חי


את החוויה הזו ביקש אוריון לייצר גם מחוץ לכדור הארץ. חלק ה"פיסול במערכת השמש" כולל תמונות, חוברות ומסמכי ארכיון הקשורים ל"פרויקט מאדים", שבמסגרתו התעתד רכב החלל של נאס"א להציב קו אבנים לאורך קו המשווה של מאדים. אוריון הצליח לרתום למשימה את נאס"א והמעבדה להנעה סילונית בארצות-הברית, והמפתיע מכל – את שר החוץ דאז שמעון פרס. גם תוכנית זו לא מומשה לבסוף, אך אוריון המשיך בהרחבה המתמדת של שדה הפעולה שלו ופרץ אל תוך הספירה הבין-גלקטית. הוא תיכנן "סופר-קתדרלה" שתורכב מעשרות קרני לייזר באורך של מיליארד ק"מ שיישלחו לחלל בו בזמן, בקווים מקבילים ובניצב לשביל החלב. השיגור הבינלאומי הראשון והיחיד בוצע ב-1992, במסגרת שנת החלל העולמית, מירושלים, מצרים, רוסיה, גרמניה ואוסטריה. אוריון תיכנן שיגורים נוספים, אך אלו טרם מומשו. הוא שאף לבנות בית-תפילה אינסופי של אור, הפורץ מעבר ללאומים, למדינות ולדתות ומתקיים לנצח. למעשה הקרניים הללו עדיין בוהקות, במרחק שנות אור מאיתנו.

אוצרי התערוכה מודעים לפער שבין היומרות הרומנטיות והמודרניסטיות של אוריון להקשר שהוא נטוע בו, כמו גם להשלכות של הפן הביצועיסטי של היומרות הללו באדמת ישראל. בטקסט התערוכה הם מציינים כי "אוריון מבטל את חשיבות ההקשר של פעולתו כאמן גבר-ישראלי-יהודי הפועל במקום הזה ובזמן הזה, את ההקשרים ההיסטוריים והצבאיים שבהם התפתח – ואשר פורצים מלשונו בכל תיאור של פעולה פיסולית – ואת הקשריו של מעשה כיבוש המדבר". פער זה אכן מתעצם כאשר לוקחים בחשבון את ההיסטוריה הצבאית של אוריון: הוא שירת כסגן מפקד סיירת גולני וכמפקד הסיירת של חטיבת אלכסנדרוני, העפיל לפסגת הר חרמון בתום מלחמת ששת-הימים והקים את יחידת האלפיניסטים.

בכתבה מ-2012, תחת הכותרת "לאן נעלם עזרא אוריון", מציינת אלי ערמון-אזולאי כי בתקופת כהונתו כמנהל מדרשת בן-גוריון בשדה-בוקר הוא פרץ דרך לאזורים מדבריים לא מוכרים בעזרת כוח צבאי וחומר נפץ, ובכך הרחיב לא רק את אזורי הטיול המקובלים, אלא גם את מרחב העבודה שלו. אמנם יש הבדל מהותי בין כיבוש של עם לכיבוש של אדמה, אך אין ספק שאת הפרקטיקה של אוריון מלווה אקט כיבושי, מיליטריסטי משהו. לפסליו איכויות פאליות, מונומנטליות, והם כוללים גם אנדרטאות, למשל "מצפה גדות", אנדרטה לחטיבת אלכסנדרוני (1972).

הצעה ל'סופר אובליסק 4' שתוכנן לשנת 2020 על ידי עזרא אוריון, הדמיה: אלון אוריון

הצעה ל'סופר אובליסק 4' שתוכנן לשנת 2020 על ידי עזרא אוריון, הדמיה: אלון אוריון

באותו וידיאו שצולם בנפאל, על רקע פורטרטים של נפאלים המרימים אבנים וגוררים סלעים, נשאל אוריון על יחסו לאתוס הציוני. "[…] הציונות זה בלי ספק וקטור ששאף ליצור גיאו-זהות, לא רק עלי שלכת נידפים שממלמלים טקסטים שמועתקים מדור לדור, אלא גיאו-זהות שקשורה בגלל היסטוריה מסוימת", אמר. "אנחנו רוצים להיות במובן הזהותי, והציונות מבטאת גיאו שאליו אני בהחלט קרוב". אוריון עסק רבות בזהות, ברצון האנושי לבסס אותה, כמו גם ב"יסוד (ה)משתנה ללא הרף" שלה. אך האם פסליו אכן מאפשרים השתחררות מכבליה התרבותיים של אותה זהות והתעלות למטפיזיקה של זהויות חוצות לאומים וגבולות, או שהם נותרים נטועים באדמה ה"ציונית"? האם ייתכן כי קנה-המידה העצום, האדרת הטבע, הפן הדתי והטוטליות שמהדהדים בעבודותיו מעלים ניחוח פשיסטי? קריאה פוליטית של עבודותיו אינה מבטלת את חשיבותן ומופלאותן, אך היא מעלה את הקונפליקט הזה, שטמון עמוק בבסיס יצירתו.

עם זאת, אין לטעות במניעים ההומניסטיים של אוריון ובעובדה שהיה מוטרד מהמצב הפוליטי בארץ. האוצרים השכילו למסגר ולסכם את הקריירה חוצת היקומים שלו בעזרת שורה של מכתבים ששלח למנהיגים ואישים שהחזיקו בתפקידי מפתח בישראל לאורך השנים, מכתבים המנחיתים את הצופה חזרה למציאות – הלאומית, הפוליטית, האנושית. שפתו התמציתית של אוריון ניכרת בהם, וכמו בשיריו, גם כאן הפרישה האסתטית של המלים, המקפים וסימני הפיסוק על הדף הם בעלי חשיבות מרכזית. המכתבים, המפרטים פתרונות אוטופיים, נאיביים כמעט, לבעיות פוליטיות בוערות, כל-כך הזויים ורדיקליים עד שקשה לבחור איזה מהם לצטט כאן.

במכתב מ-1996, תחת הכותרת "גיאו-ציונות תוך כדי מסך האש – 'ענבי זעם' הנוכחי –", מציע אוריון לשמעון פרס, ראש הממשלה דאז, "להכיר בחיזבאללה כתנועת שחרור לגיטימית" ו"לחתום ברית הגנה הדדית עם ארצות-הברית", בין השאר. במכתב לאהוד ברק ומתן וילנאי בשנת 2000 הציע לקופי אנאן ולקלינטון "תאומי אור ענקיים, 16 ק"מ גובהם מתאומי מנהטן, ניו-יורק – בנוכחותכם – " ו"אובליסק אנרגיה ענק מחצי הכדור הצפוני – […] ביום-ההולדת של האו"ם 24.10.2000 – // – לשלום גלובלי – ". במכתב אחר לאהוד ברק מ-2000 הוא מציע להקים "הר-בית תלת-דתי […] תבנית אדריכלית שקופה – // עם תאורת ענק אנכית של בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות על כדור הארץ – // לקראת הסכם קבע עם הפלשתינים". לאור הציניות והניהיליסטיות המסוימת השולטות בשיח כיום, האמונה הטוטאלית של אוריון בכוחה של האמנות נראית נאיבית, אך גם מפתה מאין כמוה. 

"אתרי שיגור: עבודות, הצעות ומודלים, 1965–2001", עזרא אוריון
המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון
נעילה: 29.12.16

 

1 תגובות על “בין חושך לאור חיוור גבוה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.