אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר

"אז כן, הדימוי של ים עמרני סקסיסטי. וכן, באמנות דווקא יש גבולות. ובכל זאת ההחלטה לצנזר את הציור המדובר היא החלטה שגויה ונמהרת". דברים שנאמרו בכנס בעקבות שערוריית צנזור עבודתו של תלמיד שנקר שבחר לצייר את השרה איילת שקד בעירום.

דברים שנאמרו בכנס בעקבות שערוריית צנזור עבודתו של תלמיד שנקר שבחר לצייר את השרה איילת שקד בעירום

אני רוצה לפתוח את דברי דווקא בהסתייגויות. בדיונים שהתקיימו בימים האחרונים בסוגיית הצנזורה שהפעילה נשיאת מכללת שנקר יולי תמיר על יצירה בתערוכת הסיום של בוגרי בית-הספר לאמנות בינתחומית במכללה (שגם אני מלמד בה), נטען שהדימוי בציורו המדובר של ים עמרני אינו דימוי סקסיסטי. אני לא מסכים עם הטענה. זה בהחלט דימוי סקסיסטי. הוא לוקח אשה, פוליטיקאית, נבחרת ציבור, מצייר אותה בעירום בלי רשותה, ומתייחס אליה כאל אובייקט מיני בלבד. זו משמעות ההחפצה, ואני לא רואה טעם להתעלם מכך או להיתלות, כפי שעשו רבים, בעובדה שעירום נשי הוא נושא שגור בתולדות האמנות.

אז כן, זה דימוי סקסיסטי. אני לא מוצא צידוק אמנותי לסקסיזם הזה, אבל חושב שצריך לקחת בפרופורציות את מידת הפגיעה שבו. אפשר לחשוב על אינספור דוגמאות ישנות וחדשות בוטות בהרבה. האמן האמריקאי פול מקארתי הציג בעשור שעבר סדרת פסלים ריאליסטיים של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' בוש בועל חזירים, ורק לאחרונה ניתן היה לצפות בדונלד טראמפ עירום בציורה של ילמה גור. יחסית לעבודות הללו, שקד של ים עמרני נראית כוונוס מרמת-גן. אבל גם אם הציור לא היה מעודן, פוליטיקאים ואנשי שררה צריכים להיות מסוגלים לספוג יותר מן האדם הממוצע, והציבור, ובכללו ציבור האמנים, צריך להיות חופשי להביע את דעתו עליהם בלי לחשוש בלי הרף מתביעת השתקה.

שנית, בימים האחרונים נטען שהצנזורה של הציור היתה טעות משום שבאמנות אין גבולות. גם עם זה אני לא מסכים. בכל חברה יש גבולות, וגם אם בעיני הציור המדובר לא חצה אותם, אני יכול לחשוב על דימויים או פעולות אמנותיות אחרות שאיתם כבר יהיה לי הרבה יותר קשה. אם במקום דיוקן עירום של שרת המשפטים היינו רואים אותה נאנסת, זה כבר היה פחות נוח, ואם העבודה היתה משווה בין הומוסקסואלים לבהמות זה היה פחות נוח, ואם היו שוחטים בה חתולים בשם האמנות, זה היה עוד פחות ופחות נוח. חופש הביטוי והחופש האמנותי נתונים תמיד תחת סייגים, ובמקום להתכחש להם מוטב לנהל עליהם דיון ביקורתי, תוך הבנה שגבולות משתנים בהתאם לזמנים, למקומות ולתפיסות תרבותיות שונות.

אחרי שהצגתי את הסתייגויותי, אני רוצה לומר שההחלטה לצנזר את הציור המדובר היא החלטה שגויה ונמהרת. אני מתנגד לה מכמה סיבות, ומצטער שגם לאחר שהושגה הסכמה באשר להמשך הפעילות בבית-הספר, כיסוי פניה המצוירים של שקד נותר בעינו. ראשית, ההחלטה שגויה בשל האופן שבו נעשתה – כהנחתה מינהלית בניגוד לעמדת הסטודנט והצוות המקצועי של המחלקה. זו צורת עבודה שאינה מכבדת לא את החופש האקדמי, לא את החופש האמנותי ולא את הדיון הדמוקרטי. גם אם יש חשש לפגיעה משפטית – וכאמור, אני חושב שבמקרה הזה מדובר בתחום אפור מאוד – הפעלת הצנזורה, כפי שנעשתה, פוגעת במוסד, באופי הלימודים ובסטודנט עצמו, לא פחות מהנזק הכספי שעשוי היה להיגרם במקרה היפותטי של תביעה.

שנית, הצנזורה של הציור שגויה משום שהיא הופכת את בית-הספר לאמנות ממקום שקשוב לעולם למקום שמנותק ממנו. אנחנו חיים בחברה שמקיימת שיח אלים, בוטה ופוגעני, ומופרך לחשוב שאמנים שחיים במציאות כזו יפעלו באופן שונה בתכלית. כל כתבה על איילת שקד וכמעט כל אשת ציבור אחרת גוררת שובל טוקבקים שוביניסטי ואלים. כל מערכון ב"ארץ נהדרת" וכל קריקטורה יומית משתמשים בסטריאוטיפים פוגעניים פי כמה מציורו של ים עמרני. יתרה מכך, יולי תמיר הדגישה שוב ושוב שהצנזורה אינה קשורה לעמדותיה הפוליטיות של שקד, שאיתן היא אינה מסכימה, אולם אני חושב שכן ראוי לקחת בחשבון את עמדותיה הפוליטיות של שקד ואת שיטות עבודתה, משום ששקד עצמה לא היססה להפיץ בעבר תמונות של נפגעי טרור, שבוודאי לא נתנו לה את רשותם להפיץ את תצלומיהם כשהם מתבוססים בדמם. במצב שבו כל סטיריקן וכל טוקבקיסט מרשים לעצמם לגדף על ימין ועל שמאל, וכששרת המשפטים עצמה לוקחת חלק מרכזי בהתססת השיח הציבורי, לא ברור לי מדוע סטודנטים לאמנות מצופים להיות יותר קדושים מהאפיפיור.

ילמה גור, דונלד טראמפ עירום, 2016

ילמה גור, דונלד טראמפ עירום, 2016

נטען פה שוב ושוב שאין בשנקר שום בעיה עם עבודות פוליטיות וביקורתיות. זה חשוב, אבל זה לא העניין במקרה זה, משום שעבודתו של עמרני אינה ביקורתית והיא לא צונזרה בגלל ביקורתיות, אלא בגלל חשש מתביעה. קראתי את חוות הדעת המשפטית שניתנה לנשיאת המכללה בעניין הציור, ושמעתי את דברי עו"ד גלעד שר בתחילת הכנס. אני מבין את החששות, וברור לי שאי-אפשר לקיים מוסד בלי יועצים משפטיים, אנשי כספים והנהלה שתיקח אחריות על הנעשה, אולם אי-אפשר גם לקיים בית-ספר לאמנות בלי להבין ששאילת שאלות, לקיחת סיכונים, הפרזה, החצנה ומתיחת גבולות הם ערכים העומדים בלב העיסוק האמנותי.

אמנות, ואין זה משנה אם היא ביקורתית או פורמליסטית, עוסקת בכיבוש, בתקשורת המונים, בחיי הנפש או ביופי טהור, מבקשת להציע מבט על העולם. ככזו היא כמעט תמיד קצת אידיאליסטית, משום שהיא מעוניינת בהרחבת פרספקטיבות ובנקודות מבט שונות. בין אם היא קטנה ובין אם היא גדולה, פרובוקטיבית או נחבאת אל הכלים, עילגת או מנוסחת לעילא – אמנות מבקשת להציע חזון, ומי שינסה לנסח חזון כשיועץ משפטי ומנהל כספים בוחנים בשבע עיניים ומסייגים כל פסיק שהוא כותב, יישאר עם חזון שנראה בדיוק כמו המציאות הקיימת.

כאן אני מגיע לוועדת האתיקה ולקרן להגנה משפטית שעל הקמתן התבשרנו הבוקר. כפי שהסברתי בתחילת דברי, אני תומך בדיון אתי ובביקורת עצמית, אך תפקידה של הוועדה ייבחן בפעולותיה ולא בדיונים תיאורטיים. אם תתפקד כמנגנון שמסדיר את ההפרדה בין שיקול הדעת המקצועי של צוות המחלקה והסטודנטים לבין ההנהלה ותמנע הישנות של מקרי צנזורה שכאלה, אפשר יהיה לצאת נשכרים מהקמתה. אם, להבדיל, יתברר שמטרת הוועדה מסתכמת בהגנה על בית-הספר מפני תביעות משפטיות, תוך עיגון נהלים מצננים בכתב או בעל-פה, יאבד בית-הספר לאמנות, מקום שאמור לספק לתלמידיו ולצוות ההוראה שלו מרחב גמישות, שלעתים הוא גם מרחב טעות, את יכולתו לתפקד.

הילרי קלינטון בציור של שרה סול

הילרי קלינטון בציור של שרה סול

5 תגובות על אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר

    יונתן, עם כל האהדה האישית למצבכם כמורים מן החוץ שאסור להם להגיד מילה כי יתנקמו בכם – וזו לא בדיחה – המצב שלכם מביך ועצוב. אי אפשר לצאת מזה בריאים, לא באמצעים לוגיים ולא באמצעים פורמליים. המורים היו צריכים לעמוד כגוף אחד עם הסטודנט נגד ההנהלה – שלא לדבר על האוצרים שהשתפנו ואינם מוכנים להביע את דעתם – [ואני מבין את גל וינשטיין שחושש למעמד שלו כמי שמשתף פעולה וייצג את ישראל בביאנאלה בונציה בתקופה כה נוראית כמו זו שעכשיו. אם היה יוצא נגדם היו מבטלים לו את התערוכה]. אני לא מבין את רועי קופר שלא אומר מילה ולא עומד מאחורי התערוכה שהוא אצר. זו חרפה לאמנות וחרפה לשמאל המקומי. קודם כל – היו צריכים להסיר את הצנזורה ואחר כך אולי -לדבר, לא בטוח שיש על מה לדבר – סטודנט עשה ציור, אז מה? האם אנחנו כמו אפלטון חוששים מהאמת השקרית שהציור מייצג? לכן כולאים אותו בתוך מבנה של צנזורה? בסך הכל הוא צייר ציור ותו לא. מה זה פתאום – הרעש מסביב? פתאום צריך להקים ועדה שתצנזר את עצמה לפני שיצנזרו אותה – כי – שנקר חושש מתביעות עתידיות שעוד לא הגיעו – ואתה פתאום דואגת לכיס של שנקר – תזכור – שגם אם יש תביע המשפטית יש את אביגדור פלדמן שלא עשו אותו באצבע ושיכול להגן על כל תביעה טפשית – תביעה זה לא דבר מפחיד אולי לפהיך – היא מעניקה אפשרות לדון בנושא במאצעים אחרים מאלו שאתה ואני מכירים – ולא בהכרח מפסידים בתיעה, ואם כן – מהאיכפת לך אם שנקר תפסיד? האם הם משתפים אותך ברווחים שלהם – תראה את התלוש שלך ותגידי את האמת. המבוכה גדולה ואין לזה פתרון פשוט. המורים הזוטרים אמיצים [יחסית] המורים הבכירים ממלאים פיהם מים ומתחבאים מתחת לטענות המשפטיות המגוחכות של יולי תמיר, אותם אתם פתאום ״מבינים״. מה קרה? איך אפשר להבין טיעונים של מוסד שמפחד מתביעה שעוד לא נולדה? אם היינו צריכים – בכל פעם שעושים משהו לחשוב על התביעה המשפטית שעוד לא נולדה – אולי נהיה סוכני ביטוח ולא אמנים.
    כאמנים – אנחנו משלמים מחיר על התעוזה ועל האומץ שלנו לעמוד מול העולם גם כשהדעות שלנו והיצירות שלנו אינן מוצאות חן בעיני מישהו או מישהם, ואולי הן לפעמים עשויות להיות פוגעניות – אז מה? לארס פון טרייר חושב על עולם הנוצרים שהיצירות שלו פוגעות בהם? כל מי שראה את הבלתי הפיך של פאסקאל נואה – אהב ונהנה ממה שהוא ראה? זו הרי לא השרה עצמה שנמצאת שם על הבד – זה דימוי מפוברק ומעוך של גוף נשי עם פרצוף שמזכיר את השרה – מזה שנקר מפחדת?
    חבל שאתם נאלצים לבוא מחר בבוקר ללמד במקום הזה, באמת חבל. אני מעריך את כולכם ומאד כואב את המצב – שאין ממנו מוצא, שהרי גם להתפטר זה לא הפתרון – נקלעתם לאין מוצא ואולי אתם צרייכם לארגן ועדות לימוד ומחשבה – לא בחסות ההנהלה וללא ראש המחלקה לאמנות – ולחשוב מה עושים – איך לצאת מהמשבר הזה עם כבוד מינימלי, כי כרגע – אתם בבעיה גדולה גדולה ביותר.
    איך תתחיל את השנה הבאה: תשמעו תלמידים קודם כל שיעור בהגנה משפטית, ואחר כך שיעור בפוליטיקלי קורקט ואחר כך שיעור למה אסור לחרבן על הדגל כי אתם תהיו צפויים לתביעה משפטית ואח רכך – תרצה להם על מארסל דושאן ורפי לביא?

    בצד השמאלי של ״סדינים״ של ים עמרני יש רישום במיתאר שחור של באגס באני. רציתי רק להזהיר את הנוגעים בדבר שהם חשופים לתביעת זכויות יוצרים מצד אולפני האחים וורנר. לא הייתי מזלזל, אולפני דיסני תבעו ונצחו ב-2005 את דודו גבע על זה שיצר קומיקס בשם מובי דאק בהשראת דונאלד דאק. אגב, מצחיק שבאגס באני היה קצת סאטירה פוליטית בעצמו והשם הלכאורה אמיתי שלו הוא ג׳ורג׳ וושינגטון באני, אבל לדעתי האחים וורנר לא יבינו את הניואנס וכדאי למחוק לים גם את הארנב.

    מישהו עדיין מאמין שהמרצים לאמנות חזותית הם אנשי רוח?
    כאלה שיהיו מוכנים לשלם מחיר כלכלי כואב, ואפשרות פגיעה בקריירה האמנותית שלהם? וכך לבוא במלוא העוצמה , אמיצים, אנושיים, חומלים, תובעניים ובידיים נקיות לעמוד מול הסטודנטים- אמני העתיד… וכמובן לתת להם גב כשהם במצוקה ולא על ידי עריכת דיון ב'גבולות הצנזורה' בחלל הממוזג

    מזל שיש את ח.ד.ל שיגן על הסטודנטים וישמור על האתיקה של המוסד האמנותי. מזל שהטרדה מינית היא עדיין לגמרי בקאנון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.