אפריקה שלו

מאליק סידיבה, שהלך לעולמו לפני שבוע, היה גדול צלמי אפריקה הפוסט-קולוניאלית. הוא פעל מאז שנות החמישים בבאמאקו, בירת מאלי, והצילומים שלו הם חלק בלתי נפרד ממה שהרכיב את זהותו החדשה של דור שחווה את השחרור מהקולוניאליזם.

מאליק סידיבה (Malick Sidibé), שהלך לעולמו לפני שבוע, ב-13 באפריל, היה גדול צלמי אפריקה הפוסט-קולוניאלית. הוא פעל מאז שנות החמישים בבאמאקו, בירת מאלי, והצילומים שלו הם חלק בלתי נפרד ממה שהרכיב את זהותם העצמית/העצמאית החדשה של דור האנשים שחוו את השחרור מקולוניאליזם.

סידיבה נולד למשפחת איכרים בכפר קטן במאלי ב-1936 (או 1935, לא לגמרי ברור), וכילד התבלט בכישרון הרישום שלו. הוא היה הראשון מבני משפחתו שלמד בבית ספר ורכש השכלה רשמית. בתחילת שנות החמישים הגיע לבאמאקו בעקבות מלגת לימודים, ולמד בבית הספר הסודני לאוּמנות (באמאקו הייתה אז חלק מהקולוניה הצרפתית בסודן). שם התוודע לצילום. ב-1955 החל לעבוד כשוליה אצל ז'ראר גוויאה (Gerard Guillat), צלם צרפתי ששכר את שירותיו לציור הרקעים לצילום. בהמשך אפשר לו לצלם את הלקוחות האפריקנים שהגיעו לסטודיו; לקוחות אירופים לא היו מוכנים שצלם שחור יצלם אותם. ב-1956 קנה סידיבה את מצלמתו הראשונה, ושנה לאחר מכן פתח סטודיו משלו בבאמאקו, ובו עבד עד מותו, גם בשנים האחרונות כשכבר היה חולה.

צילומי השחור-לבן שלו משנות השישים והשבעים הם גוף עבודה נדיר בעוצמתו, ביופיו, בהיקפו וכמובן בחשיבות ההיסטורית העצומה שלו. אלפי גברים ונשים שחורים, צעירים ברובם, היו שותפים יחד עם הצלם בכינונם של ייצוגים חדשים לחלוטין של הגבר והאישה האפריקנים. הגוף הצעיר החדש – עירוני, אופנתי, מלא אנרגיה – שובר את הייצוגים הקולוניאליסטים הישנים שזיהו את ילידי אפריקה עם כפריות, מסורתיות, שבטיות, פרימיטיביות. הצילומים של סידיבה מתמקדים אמנם במאלי, אשר קיבלה עצמאות ב-1960, אבל הם משקפים תרבות צעירים שלמה שפרחה באפריקה בדור העצמאות והובילה מהלך של הגדרת זהות חדשה ברחבי היבשת. הצילומים מעבירים את ההתרגשות והאופטימיות של אותן שנים, תקופה שלימים כינה האוצר אוקווי אנווזור בשם "המאה הקצרה" – שנות המאבק לעצמאות והשחרור מהשלטון הקולוניאליסטי, מ-1945 ועד 1994 (מהועידה הכל-אפריקנית במנצ'סטר עד שנת ביטול האפרטהייד). הצעירים של סידיבה מצולמים במסיבות בבתים פרטיים ובמועדונים, ברחובות באמאקו או בסטודיו הצילום שלו, בבגדים מערביים אופנתיים, מנגנים ורוקדים (רומבה, רוק-אן-רול, טוויסט), מתגודדים בחבורות בבגדי ים על חוף הים או בפיקניק; אלילי המוזיקה הנערצים עליהם הם הביטלס, ג'יימס בראון, אלביס פרסלי.

החל מסוף שנות החמישים סידיבה היה המתעד הנאמן (והיחיד) של חיי הלילה העירוניים החדשים. הוא נכח בכל המסיבות והמועדונים, מלווה במצלמת הבראוני שלו (עם פלאש) את הלילות הארוכים שהסתיימו לא-אחת בבוקר ליד הנהר, ואת סצנת המוזיקה, הריקודים והאופנה, שהתפתחה כשילוב מרתק של השפעות מהמערב ומקובה.

בראיונות איתו סיפר סידיבה שהיה עובר בלילות ממסיבה למסיבה, לפעמים פוקד ארבע מסיבות בלילה אחד. "המוזיקה שחררה את אפריקה מהטאבו של להיות יחד עם אישה" הוא אמר. "הם [הצעירים] היו יכולים להתקרב זה לזו, וזו הסיבה שהוזמנתי למסיבות האלה. הלכתי כדי לתעד את הרגעים האלה, כשבחור צעיר רוקד צמוד לאישה צעירה".

הדימוי שמעביר את הרגע הזה באופן המושלם ביותר, ושובה הלב ביותר, הוא "ליל חג המולד, 1963": הוא והיא רוקדים. היא יחפה, הוא בנעליים קלות. היא בשמלה בהירה ודקה, הוא בחליפה בהירה ועניבה. הראשים של שניהם מורכנים, הם מחויכים, מעט נבוכים. הגוף שלהם רפוי, מתענג, המצלמה תפשה אותם תוך כדי ריקוד, שבויים בקסם של המוזיקה, הקצב, התנועה. מילים לא יעבירו את שפת הגוף, את קלילות התנועה, את מתיקות הרגע.

לימים, ובניגוד משווע לחן האינסופי האצור ב"ליל חג המולד, 1963" נטבע המונח המדכא "אפרו-פסימיזם". זה היה בשנות השמונים, כעשרים שנה אחרי עשור העצמאות הכל-אפריקני ואחרי שנות השחרור, עדיין בתוך "המאה הקצרה" של אנווזור, אבל מתוך תחושה שאפריקה מתבוססת בהווה חסר מוצא של מלחמות, רעב, מחלות, שחיתות. העצמאות לא הביאה את הגאולה שייחלו לה. מאלי עצמה עברה תהליכי פונדמנטליזם דתי ודיכוי. לנוכח הרוחות הפסימיות הזדהרו צילומיו של סידיבה עוד יותר באופטימיות שלהם, באווירה הכמעט אופורית שנשבה מהסטודיו הקטן שלו, מחוף הים וממועדוני הריקודים של באמאקו. "ליל חג המולד, 1963" חלחל לאמנות האפריקנית וזכה עם השנים למחוות במדיומים אחרים (פיסול, ציור) על ידי אמנים שונים.

במקביל לצילומי הרחוב והמועדונים צלם סידיבה גם בסטודיו שלו: על רקע בדים שונים ועל מרצפות שחור-לבן או רצפה המכוסה אף היא בבדים, עם אביזרים נלווים כמו אופנוע, טרנזיסטור, פטפון או מאוורר, חפצים שבאופנים שונים העבירו את רוח המודרניות. הן הרקעים והן האביזרים הפכו איקוניים לא פחות מהדמויות שצילם במשך עשרות שנים: משפחה שלמה על אופנוע, בחורות צעירות במיני קצרצר ובמשקפי שמש שחורים, בחורים במכנסים מתרחבים, בגזרה נמוכה והדוקה ובחגורות עם אבזמי ענק; חליפות ועניבות לצד בדים משובצים, מפורחים או מפוספסים. אנשים נהרו לסטודיו שלו כדי להצטלם, מודעים לחגיגיות הרגע, גאים בתלבושת, בתסרוקת או במשקפי השמש החדשים ובעצם בזהותם החדשה כאפריקנים עצמאים, שמחים להזדמנות לעמוד מול מצלמתו של סידיבה ולהיות שותפים ביצירת היסטוריה חדשה של ייצוגים.

כצלם סטודיו סידיבה לא היה היחיד שפעל בבאמאמקו. סיידו קייטה (Seydou Keïta, 1921-2001) פתח סטודיו לצילום בעיר כבר ב-1948 והתמחה בצילומי דיוקנאות מבוימים. יש קירבה מסוימת בין צילומי הסטודיו של השניים, עם הרקעים, האביזרים הנלווים והקומפוזיציות המבוימות, ובמובן זה הם חלק ממסורת צילומית רחבה יותר שהתפתחה כבר בסוף המאה ה-19 במערב אפריקה (חוף השנהב, סנגל, קמרון, גאבון), בערים שונות לאורך החוף.

ב-1994 הוצגו צילומיו של סידיבה במסגרת "מפגשים של צילום אפריקני" (מהדורה ראשונה של ביאנלה לצילום המתקיימת בבאמאקו עד היום, ביוזמה צרפתית) וכך הגיע לידיעתם של אנשי אמנות מערביים: אוצרים, כותבים, אספנים. הוא הוזמן להציג בפריז ובהמשך במקומות אחרים ברחבי העולם, ועם הזמן צילומיו הוצגו במוזיאונים רבים ונרכשו לאוספיהם. ב-2007 זכה בפרס אריה הזהב על מפעל חיים בביאנלה בוונציה – האפריקני הראשון, ולמרבה הפליאה גם הצלם הראשון, שזכה בכבוד. זו הייתה השנה שבה הוצג לראשונה בביאנלה בוונציה ביתן אפריקני, אשר סימן כנראה נקודת מפנה בהכרה הבינלאומית באמנות אפריקנית. מאז 2002 מיוצג סידיבה על ידי גלריה ג'ק שיינמן בניו יורק, שמרבה להציג אמנים ממוצא אפריקני. תערוכה של צילומיו הוצגה שם בזמן שנודע על מותו (עד 23 באפריל 2016).

מאליק סידיבה - הסתכלו עלי, 1962

מאליק סידיבה – הסתכלו עלי, 1962

במאלי נחשב סידיבה לגיבור לאומי. בשנים האחרונות הפך הסטודיו שלו בבאמאקו לאתר עליה לרגל לתיירים ומעריצים. סידיבה היה יושב בפתח הסטודיו הקטן, שותה תה, מסביר פנים לכל מי שמגיע, מזמין את המתעניינים להיכנס לסטודיו העולה על גדותיו מקופסאות עם נגטיבים והדפסות, ומחלק בנדיבות (ובתמימות) נגטיבים וצילומים לכל דורש. ההלוויה שלו התקיימה בנוכחות מאות אנשים, בליווי שוטרים, וארונו היה מכוסה בדגל מאלי. אין לתאר את אפריקה שלאחר הקולוניאליזם ללא הדימויים הנפלאים והאנושיים כל כך של מאליק סידיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.