"כשמגיעים אל לב לבו של העניין, האבן רכה כמו מים"

"ייחודה של טאובר הוא ביכולת לשאול על מערך היחסים ההיררכי הקיים במבנה המסורתי כמו גם בזה של תולדות האמנות ולהרים גבה על שניהם גם יחד, עם הומור המרופד בעין טובה ובאופטימיות". על תערוכת היחיד של רחלי טאובר באוניברסיטת בר-אילן.

באוניברסיטת בר-אילן מוצגת תערוכת פיסול יוצאת דופן ומרתקת של האמנית רחלי טאובר. טאובר היא בוגרת מכללת אמונה מחד גיסא, ובית-הספר לפיסול בסיס מאידך גיסא; בוגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית מחד גיסא, ומכללת בית-וגן מאידך גיסא. בעיני מי שבקי בדינמיקה הישראלית, אלה מיזוגים מפתיעים. האמנית מדלגת ביניהם בקלילות, משלבת בין אוריינטציות שונות ומצליחה להביאן לתוך יצירתה בתמהיל רגיש, תוך שהיא יוצרת שפה משלה.

פסליה של טאובר הוצגו במחלקה לאמנות יהודית בניהולו של ד"ר איליה רודוב ובאוצרותה של ד"ר מור פרסיאדו. בחירתה לפסל בגושי אבנים מאתגרת את העולם המגדרי המובנה בחברה האורתודוקסית שאיתה היא מזדהה, זו שתעדיף את ציור השמן המסורתי על קנבסים, ואם סטודיו, רצוי שיהיה קרוב למטבח. תחת זאת טאובר דופקת מסמרים באבן ובעץ ורוקמת איתם תחרוֹת מסורתיות באבן הקשה.

רחלי טאובר - געגוע, 2015

רחלי טאובר – געגוע, 2015

"כשמגיעים אל לב לבו של העניין", אומרת טאובר, "האבן הופכת להיות רכה כמו מים". האבן מאתגרת את הכוח הנשי, אך האמנית יכולה לו, אם כי, כדבריה המחויכים, "רק עד גודל מסוים". טאובר מודעת למגבלות הכובד והלוגיסטיקה והופכת את האבנים הקשות למזבחות. עבודותיה מאתגרות גם תפיסות בעולם האמנות הכללי. בפסל "מלחציים" יש מלחציים שולחניות על כן עץ. טאובר הביאה את המלחציים מסן-דיאגו, שם שהתה בשנת שבתון לצד בעלה, פרופ' אליעזר טאובר, לשעבר דיקן המחלקה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן. המלחציים, המנותקות מחללי הנגרות הקלאסיים ומופקעות מעולמן הפונקציונלי והכוחני, נראות שמוטות. טאובר "רקמה" את חלקו העליון של הכן במסמרים, כשהיא "עוטפת" אותו במפה וירטואלית. הכן, שאמור להיות אך מסד ליצירה, שחקן משני בקטגוריית הפיסול, הופך הפעם לאלמנט משמעותי. המרקם הסימטרי המדמה תחרה לוכד את המבט ובד בבד מגחיך את האובייקט שמעליו, שובה את הלב ובכך מפקיע את עליונותו ההררכית של הכלי, הנתפס כגברי, אל מול מרקם התחרה הנשי שמתחתיו.

ביצירתו "המזרקה" בעט מרסל דושאן בעולם הפיסול ההיררכי וביקש להראות כיצד אותו מבט "מקדש", המעניק משמעות לאמנות, יכול להינתן גם לאובייקטים פשוטים כמו אסלה: הוא הציב משתנה בלב תערוכה, וכך ניתק אותה מתפקידה הפונקציונלי. האובייקט קיבל משמעות אסתטית, ומתוך כך עבר האדרה. טאובר מודעת לשלב הזה, ובחתרנות סמויה מסיטה את המבט מהאובייקט אל המסד שבזכותו הפך ל"אובייקט", כאומרת: הסתכלו אל מה שמאחורי הקלעים, אל שחקן המשנה. טאובר מחזירה את המשחק מפרובוקציות גלויות לאמירה עדינה, שקטה. הליריות היא כלי מרכזי גם כשהתכנים אינם ליריים, והיא מאפשרת להעביר מסרים חתרניים גם בלי לצעוק אותם.

ייחודה של טאובר הוא ביכולת לשאול על מערך היחסים ההיררכי הקיים במבנה המסורתי כמו גם בזה של תולדות האמנות ולהרים גבה על שניהם גם יחד, עם הומור המרופד בעין טובה ובאופטימיות; לפרום קשרים ידועים מראש, ובד בבד לקשור אותם מחדש ולא להישאר מרוקנת. כל זאת, עם תשומת לב רבה לשדות אחרים של ראייה והרבה מקום לנשימה.

טאובר מתעניינת בחיבור שבין השפה העכשווית המודרנית לבין פרקטיקות עתיקות בעולם האמנות. בחלק העליון של היצירה "רק רגע" רקומה אורנמנטיקה מסורתית בדגם של פרוכות אשכנזיות, הלקוחות מספרה של פרופ' ברכה יניב "מעשה רוקם". בחלק התחתון חרוטה כף יד במחווה שמגיעה משפה אחרת. לידה בעיפרון משורבט, קשקוש נוסח רפי לביא. כאילו בלי משים ובלי הצהרות קולניות, טאובר מתכתבת עם דלות החומר של לביא ומחליפה את הדיקטים התעשייתיים שלו במשטחי עץ חומריים ואותנטיים; מחברת יחד חומרים דלים עם אורנמנטיקה עשירה.

רחלי טאובר - מלחציים, 2015

רחלי טאובר – מלחציים, 2015

שרה ברייטברג-סמל הכריזה על הסגנון של לביא כסמל של הריקון הישיר והדל של האמנות הישראלית בשנות ה-70, זו שביקשה להימנע ממסרים, אידיאולוגיה או מיתוס. היא זיהתה סגנון זה עם פשטות ישראלית, בלי פאר מנקר עיניים. יתרה מזאת, היא ראתה בפשטות הזו התכתבות עם ערכים יהודיים. דוד שפרבר, לעומתה, הראה במאמרו "מהי אמנות יהודית?" כי אמנם "המאמץ הפרשני לייצר אופק יהודי לאמנות הישראלית עלה בעוז סביב יצירתו של הגורו הגדול רפי לביא" – אולם הוא עלול לייצר תיזות מופרכות.

חיזוק לדעה זו ניתן לשאוב מפרופ' חביבה פדיה מאוניברסיטת באר-שבע, הטוענת כי המאפיינים של התקופה המודרנית נעוצים בעובדה שהתרבות המערבית הצליחה לרוקן את האל מתוכה. יש לכך התייחסויות רבות בפילוסופיה ובתיאוריה, והיריעה כאן קצרה מלהרחיב בנושא. בהתייחסה לדיסציפלינת האסתטיקה, טוענת פדיה כי פועל יוצא של המודרניזציה הוא גם ריקונה של האמנות, הפיכתה למופשטת-מינימליסטית ביותר, מתעבת קישוטים וסמלים. רצונה היה "לטהר" את האמנות מכל סממן שיכול להזכיר זיקה כלשהי למשהו שמעבר לאדם, להיצמד למה שהחומר משדר ולנתקו מן המקום שממנו בא. זאת, בניגוד לתפיסות פופולריות שלפיהן הסגנון המופשט איפשר לאמנים יהודים להתחבר אל עולם האמנות מרגע שזה התרוקן מסממנים של "עבודה זרה" ולהכניס תכנים רוחניים יהודיים שהם מופשטים ביסודם. את הסינתזה לגישה המודרניסטית רואה פדיה בקישוט, בסמלים, בטקסים שיכולים ושמרשים לעצמם להאמין שיש באדם רבדים נוספים. הסמלים מכילים "שומן של רגש" ומוכיחים את קיומן של זהויות מרובות, ולא רק "שלד ערום" של סובייקט מדומיין כמו במינימליזם המערבי.

רחלי טאובר - רק רגע, 2015

רחלי טאובר – רק רגע, 2015

טאובר מבקשת למלא את הריקון הזה ולהעשיר אותו בעולם סימבולי רב אסוציאציות – בחומר ובתוכן. בעוד שסגנונם של אמני "דלות החומר" היה רישול אמנותי שהכיל יחס ביקורתי אל המציאות החברתית, טאובר מהפכת אותו בגישה אופטימית ומעמתת את הרישול עם הסדר האורנמנטי של מורשת עבר עתיקה. האמנית, שבאה מבית אורתודוקסי וספגה את רוח הדת מינקות, מראה כיצד הסגנון הדלותי והמינימליסטי, אף כשהוא מרושל, מקבל גוון אחר כשהוא בא מתוך אוריינטציה דתית. טאובר מראה כיצד מעוף רוחני יכול להעשיר את החומר ה"דל", להטעין אותו במשמעויות סמיוטיות ולהותיר את הצופה בו בתחושה של אניגמה וסוד, בתחושה של מֵעֵבֶר. היא מרשה לעצמה לשלב בין מסמרים לכרית סיכות מסורתית, בין סקיצות הידיים של ליאונרדו דה-וינצ'י לסמלים יהודיים עתיקים. אלה הם, לגבי דידה, סימנים ל"רגש".

טאובר מודעת היטב לקונוטציות האפשריות העולות מעבודתה, היא מישירה אליהן מבט, מכירה בהן, מבקשת לפרק אותן ולבנות מהן אמירה חדשה. כך משתלבים במחוות ידיים שונות הלקוחות מעולם הרנסנס מסמרים בדגמים של פרוכות עתיקות. טאובר יודעת שחיבור בין ידיים למסמרים מעורר אסוציאציה ברורה אחת בתולדות האמנות – הסטיגמטה הנוצרית, ובכל זאת היא אינה נרתעת משילוב זה. טאובר מבקשת לאתגר, אתגר יומרני אמנם, את עולם האמנות האורתודוקסי ולהציב מולו שאלות שנעקפו עד כה בתקווה שייעלמו עם הזמן. אך לא כך היא. טאובר שואלת אם אפשר ליצור משהו חדש דווקא מתוך מודעות להקשר תרבותי ודתי מסוים, ויחד עם זאת לאפשר לו לקבל משמעויות ממקום אחר.

__________________________

רחלי טאובר, תערוכת יחיד, המחלקה לאמנות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן. נעילה: 28 בפברואר 2016

נעה לאה כהן היא דוקטורנטית לאמנות יהודית עכשווית, אוצרת במקלט-לאמנות, ירושלים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.