דיסוננס של וירטואליה ומציאות

"התפתחויות במיכון הראייה דרך טכנולוגיה מתקדמת, יישומן במשחקי מחשב, הפצתן האינטרנטית, ניצולן למטרות צבאיות והשפעותיהן הפוליטיות הם נושאי מחקר שכיחים בשדה האמנותי העכשווי. אך קפלן מצליח להציע נקודת מבט ייחודית על הנושא, שלרוב מוגש ברצינות תהומית, דרך שנות הניינטיז העליזות שבהן גדל". על תערוכתו של אדם קפלן, "תופת הפינוק".

מוזיקת קלאב-טראנס מרעידה את קירות הבניין האפרורי של גלריית הירקון 19 ומקדמת את פני הצופים בתערוכתו של אדם קפלן, "תופת הפינוק". זהו מיקס מתמשך של שיאים לא ממומשים: רצף של קטעי ה"עליות" מטראקים טראשיים של תחילת שנות ה-2000. הם מלווים את עבודת הווידיאו עם השם התואם "Buildups", המציגה הדמיית מחשב תלת-ממדית שבנה קפלן על-פי צילומי מצלמות האבטחה שתיעדו את החשודים בהתנקשות של בכיר חמאס מחמוד אל-מבחוח בבית-מלון בדובאי ב-2010, בעודם משוטטים בעיר.

דובאי, המלאה בסימולקרות ומודלים בגודל מציאותי, מיוצגת כאן כהקצנה של עצמה, היבריד של משחק מחשב ומציאות מדומה של בתי-מלון וקניונים. המפה התלת-ממדית צפה בחור שחור, אך לעתים התצלומים המקוריים משולבים ברקע ויוצרים דיסוננס של וירטואליה ומציאות. השיא – ההתנקשות – חסר, כמו גם החשודים עצמם. זהו לופ דיגיטלי שאינו מצליח לצאת מעצמו, שנע במרחב וירטואלי סטרילי משולל בני-אנוש, בילד-אפ ארכיטקטוני חסר תועלת.

אדם קפלן - סטילס מ״בילדאפ״

אדם קפלן – סטילס מ״בילדאפ״

הצופים מוזמנים לצפות בווידיאו על ספפת עמינח בצבע תכלת. לצדה, על הקיר, תלוי תרמיל סטיב ירושלמי אדום, שהוגדל לממדים מגוחכים ונהפך לאייקון של עצמו. שני האובייקטים הם למעשה סמלים מובהקים של נעורים בישראל של שנות ה-90, גאווה של ייצור לאומי. יחד עם הטראנסים המייצגים תקופה מוגדרת, הם יוצרים אווירת פסטיש. אז מה הקשר בין ניינטיז ישראלי להתנקשות בדובאי? על כך ועוד בהמשך.

פרסום תיעוד המתנקשים על-ידי משטרת דובאי נחשב פשלה מודיעינית מפוארת. מבצע חסוי של המוסד אפוף המסתורין נחשף לראשונה בשיא היומיומיות שבו. קפלן מגחיך אותו עוד יותר כאשר הוא משתמש בו כחומרי ויג'יי לליווי מוזיקת מועדונים. סוג של פטיש מודיעיני לחומרים מצולמים בא לידי ביטוי גם בעבודת הווידיאו "Last Person Shooter", שיצר קפלן יחד עם בועז לוין. העבודה, המוצגת במסך מחשב הניצב במעין פינת עבודה משרדית, היא חיבור (essay) וידיאו המציג את ההתגלגלות ההיסטורית והרעיונית של מיכון הראייה האנושית דרך שלושה מקרים שעירבו דימויים חזותיים ותורגמו גם הם להדמיות תלת-מימד על-ידי לוין וקפלן.

המקרה הראשון מתבסס על צילומי אוויר וצילומי רחוב של זירת ההתנקשות במפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, על-ידי כלי טיס צה"לי בלתי מאויש ב-2012. ההתנקשות עצמה היתה קטליזטור למבצע "עמוד ענן", אך תיעודה גם החל מלחמת דימויים וירטואלית, כאשר שני סוגי הצילומים שעליהם התבססו האמנים – של העדים ברחוב ושל התוקף הצה"לי – הועלו לרשת.

אדם קפלן - Last Person Shooter

אדם קפלן – Last Person Shooter

המקרה השני מתאר כיצד משבר הטילים בקובה של שנות ה-60 פרץ בעקבות ניתוח קרטוגרפי של תמונות לוויין על-ידי בכיר בצבא האמריקאי, שהצליח להוכיח את קיומם של אתרי שיגור של טילים סובייטיים בקובה בהסתמך על דימויים ששום טיל ממשי לא נראה בהם. למקרה זה ערך לא רק בהתפתחות תורת הקרטוגרפיה. בדומה להתנקשות בדובאי ובעזה, גם לדימויים מקובה השלכות פוליטיות חמורות, שכמעט הציתו מלחמת עולם גרעינית.

האירוע הוויזואלי האחרון, שמעניק לווידיאו את שמו, הוא סרט שצולם במצלמת קסדה של חייל אמריקאי באפגניסטן בזמן שנפצע, והודלף ליוטיוב. גם צילום זה תורגם על-ידי קפלן ולוין להדמיית תלת-מימד המזכירה משחקי מחשב בז'אנר First Person Shooter, שבהם פרספקטיבת השחקן מתלכדת עם זו של הפרוטגוניסט, הדמות היורה. משחקי מחשב כאלו הפכו גם הם לפופולריים בשנות ה-90 ולמשאת נפשם של מתבגרים בתקופה. המסה התיאורטית מסתיימת כאשר ההדמיה מתחלפת בתצלום המקורי של החייל האמריקאי, והווייס-אובר המונוטוני המלווה את העבודה מתחלף בקולו של החייל הזועק "I’m hit!". הצבא האמריקאי נזף בחייל על כך שהפך את צעקותיו לעזרה לחומר תעמולה זמין לטליבאן.

התפתחויות במיכון הראייה דרך טכנולוגיה מתקדמת, יישומן במשחקי מחשב, הפצתן האינטרנטית, ניצולן למטרות צבאיות והשפעותיהן הפוליטיות הם נושאי מחקר שכיחים בשדה האמנותי העכשווי. שתי עבודות הווידיאו מזכירות מאוד את אסתטיקת הפוסט-אינטרנט של היטו שטיירל ואת עיסוקה המקיף בדימויים דיגיטליים והפצתם ברשת. קפלן אכן למד אצל שטרייל בברלין והושפע ממנה רבות. רפרנסים ברורים נוספים הם עבודות הווידיאו של הרון פארוקי, החוקרות חללים של משחקי מחשב ואת השימוש הצבאי במציאות מדומה, כמו גם בחינתן של מעין אמיר ורותי סלע את מלחמת הדימויים שהתחוללה סביב השתלטות צה"ל על המשט הטורקי לעזה ב-2010.

אדם קפלן - תופת הפינוק. צילום: אלינור סלומון

אדם קפלן – תופת הפינוק. צילום: אלינור סלומון

אך קפלן מצליח להציע נקודת מבט ייחודית על הנושא, שלרוב מוגש ברצינות תהומית, דרך שנות הניינטיז העליזות שבהן גדל. את סמינר התואר הראשון שלו בבצלאל כתב על כשלון התיאור בכתיבה אקדמית על שנות ה-90 בישראל, וטען כי "מסקנותיהם [של מאמרי סיכום תקופתיים] […] מבטלות באופן שיטתי את לגיטימציית הזיכרון או הייצוג ההיסטורי, וטוענות ש'מי שלא היה שם לא יכול לדעת". בשנות ה-90, שבהן האינטרנט היה עוד בחיתוליו, דימויי מלחמה והתנקשויות נותרו עלומים, והמשפט "מי שלא היה שם לא יכול לדעת" אכן היה תקף ונוכס לצרכים פוליטיים וצבאיים. כיום דימויי מדיה משוכפלים ומטופלים, זולגים ומתמזגים, ומציעים אפשרויות שיתוף דמוקרטיות, גם אם מוגבלות עדיין. כמו דימויים אלו, גם שנות ה-90 המקומיות הפכו למעין קונסטרוקט מתווך שקיים בין נקודות המבט של אלו שהיו שם לבין אלו של הצורכים אותו. במרחב הוויזואלי-וירטואלי כולם יכולים להיות שם ולא שם, לחוות את המלחמה באפגניסטן או את התנקשות בעזה בגוף ראשון נעדר, להיכנס לנעלי ה-Last Person Shooter.

מעין לוקאליות מדומיינת נוכחת גם בעבודת הסאונד "החטיבה", שנגלית בחדר האחורי של החלל. בחדר מוחשך מוקראים 256 שמות בזה אחר זה. הם מוגשים בחגיגיות על-ידי קריין מקצועי עם קול רדיופוני כאילו היו מועמדים בתחרות ריאליטי או מוצר שמפורסם ברדיו. השמות, כגון "לירן סיטבון", "מוראל חזות", "נהוראי גבע" או "מאור הרשקוביץ'", הם רובם ככולם שמות גברים, או מדויק יותר – בנים. כמה מהם מומצאים על-ידי קפלן, אחרים נאספו מספרי מחזור של דור שנולד בניינטיז – עוד מוצר ישראלי גאה של העשור. ואכן, הרבה מהשמות מדיפים מעין ניחוח עכשווי. בעיני קפלן הם מייצגים סוג של ישראליות חדשה המביטה החוצה מתוך פנטזיה קוסמופוליטית. מספר השמות מייצג את היחס בין ביט לבייט, וגם את מספר הצבעים האפשרי בקובץ ג'ייפג. אלו שמות מהונדסים, סימולציה של שמות – כשאר הדימויים בתערוכה. במרכז החדר החשוך מזדקרת מנורת לבה כתומה, בוהקת – עוד אייקון נעורים ניינטיזי. זוהי אנדרטה פאלית של מתבגר, להבה של נר זיכרון שיצאה מכלל שליטה. העבודה נעה באופן מופתי בין הקראת שמות מלאת פתוס של בוגרים בטקס סיום תיכון או נופלים בטקס יום הזיכרון לבין הכרזה חגיגית על כוכבי ריאליטי סדרתיים, או גרסה ווקאלית של דפדוף משועמם באפלקציית גריינדר.

אדם קפלן - ראיון (מפוברק) עם דורון חלוץ, הארץ

אדם קפלן – ראיון (מפוברק) עם דורון חלוץ, הארץ

"חברים מספרים על אדם", זוהי כותרת ההזמנה לשיח הגלריה בתערוכה, כאילו "אדם קפלן" הוא עוד שם ברשימת הנופלים הבלתי נגמרת. קפלן בנה גם את הדימוי שלו עצמו: בתיקיית עיתונות שחורה בכניסה לתערוכה מופיע בניילונית ראיון מפוברק של קפלן על-ידי דורון חלוץ, סימולקרה של ראיון באתר "הארץ". נדיר להיתקל באמנים צעירים כל-כך שמיטבים להנדס בצורה מחושבת כל-כך, נוסף לעבודותיהם, גם את המערך הכולל של אופן הצגתן. גם הומור עצמי הוא מצרך נדיר לאחרונה. קפלן, יחד עם ניר שאולוף, התחקה אחר סגנון כתיבתו של חלוץ והכליל את עצמו תחת כל הקלישאות המוכרות, כולל הכותרת "האמן אדם קפלן מתפנק בברלין". הוא מצטט עצמו בראיון: "זה הרי לא באמת משנה אם הראיון הזה איתך התקיים או לא, או גליה ועוזי צור באמת כתבו ביקורת. הכל הרי חלק מאותו מערך דימויים שמצביע לכאורה על מעמד, על שייכות. זו סימבוליקה שמבקשת להיות חלק ממנה. זו הפרובינציאליות שאני עדיין חלק ממנה. העבודה שאני בברלין לא משנה את הצורך, או הרצון, להדהד חזרה בארץ". הרצון להכרה מטופל כעת גם בתערוכתה של רינת שניידובר ברוזנפלד. אך במקום להצביע על מערך הכוחות של נראות ברשת חברתית, קפלן ייצר לעצמו מראש מערך דימויים כולל, שיח בגוף ראשון.

אדם קפלן, "תופת הפינוק", הירקון 19, תל-אביב. נעילה: 27 בפברואר 2016

2 תגובות על דיסוננס של וירטואליה ומציאות

    תחכום שובבי-שחפני. נדיר כמו מבקר התרבות רוגל אלפר בצעירותו.

    היינו ראינו ונהנו! אדם מוכשר יצירתי כמו כן בן אדם מקסים!שימשיך להצליח! נקווה לפגשו בפעם הבאה בברלין!!!דפנה ואורי פירסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.