ניזון מהאשליה שהוא עצמו ניסה למכור

"זו תערוכה על גבריות, והתבגרות, ומיניות והומו-ארוטיות, אך היא גם תערוכה על צילום: גילוי והסתרה, מציצנות ודחייה, הקפאה של רגע ורמיזה לזה שאחריו. משהו בעבודות לוקח אותנו אל שפה תמימה וראשונית יותר של הצילום, וזאת דווקא כשמעמדו הקוסם נגוז מזמן". על תערוכתו של דיווי בראל, "אני עפה", המוצגת בגלריה אינדי, תל-אביב.

לילה. גבר עומד על גג ביתו ומשקיף אל הבניין השכן. בידו הוא אוחז פנס המאיר את הבניין בזווית ובעוצמה כאלו, שהוא יכול להטיל עליו את צללית כף ידו האחרת. הצללית משחקת על הבניין, ולבסוף אחת האצבעות נבלעת בריבוע שחור, חלון פתוח. אי-אפשר לדעת כמה פעמים עשה זאת בעבר, ואי-אפשר לדעת אילו דברים אחרים הוא עושה; אולי שותה בירה, אולי הוא עירום, אולי הוא צוחק לעצמו מעצם מעשה החדירה המזויף, הארוטי כמעט. אולי אף פסע עובר אורח ברחוב וראה את משחק הצלליות וחייך גם הוא לעצמו בחסות הלילה העירוני. כך, במסתורין וגם בשובבות, נרקם גוף עבודותיו של דיווי בראל, המוצג כעת בתערוכה שובת הלב "אני עפה" בגלריה אינדי.

דיוי בראל

דיווי בראל

התערוכה מורכבת מאוסף תצלומים הערוכים על הקירות באופן שמזכיר את שיטת טילמנס (על-שם הצלם וולפגנג טילמנס), בגבהים ובגדלים משתנים, כמו הבזקי רעיונות או משפט לא קוהרנטי. אופן התלייה הזה משרת את עבודותיו של בראל, שאף בתוכן מסתמן שיטוט ספורדי, מרפרף, במגזינים, באתרי היכרויות, באינטרנט ובאריזות של מוצרי צריכה. איסוף חומרים זה מוליד שתי סדרות: באחת אוסף של דימויים המעובדים בדומה לעבודה במעבדת הצילום האנלוגית. כך למשל הוא מקרין שקופית ובה צילום של מטוס על קיר סדוק, ובכך מוסיף לדימוי רובד נוסף, ובמקרה אחר הוא מניח ידו על הקיר וכמו שותל אותה בדימוי המוקרן – זוג חבוק, ואז מצלם הכל שוב יחד. בעבודה אחרת הוא יוצר קולאז', גוזר ומדביק תצלום אחד בתוך אחר – הפעם דימוי של מטוס בתוך גיא בן הרים, מצולם גם הוא מחדש.

הסדרה השנייה של דימויים מן המוכן לקוחה מאתרי היכרויות של גברים. בחורים נאים, צעירים, עומדים בפוזות סקסיות ובגוף חשוף אל מול המצלמה. ודאי צילמו את עצמם; סלפי מהסוג הישן. כמו בצילום מגג הבניין, גם כאן איננו מודעים להתרחשות שהובילה לרגע הצילום. הכנת הרקע והתאורה, בחינת הפריים, ההתרגשות שבהתערטלות, הציפייה לבחון את תוצאות הצילום – את כל אלה נוכל רק לדמיין. אך פעולה נוספת מתבצעת טרם עלייתם של התצלומים לרשת: כל המצולמים טורחים להעלים פרטים מזהים של עצמם; תווי פנים, קעקועים או סימנים אחרים. פעולה אקסהיביציוניסטית שיש בה מן החרטה, ושאינה מתבטאת במלואה.

דיווי בראל

דיווי בראל

בין לבין נשזרת סדרה נוספת של תצלומים, ישירים הפעם, שבהם בראל מתעד את עצמו ואת שגרת יומו. גם באלה יש מן המניפולציה, מן החשיפה וההסתרה גם יחד: צילום נוף מבעד לחלון עטוי מדבקות המסתירות חלקים ממנו; הדבקת טייפ על מראה וצילום הנשקף בה. גם כשמדובר בדיוקן עצמי, הדימוי תמיד חלקי, קצה פדחת ראשו שעליו מונחת בועת זכוכית ובה זוג אוהבים ורסיסי קריסטל צפים במים. עיניו מציצות מבעד לסבכת עלים, אצבע אחת כמו "מרימה" את שרירי ידו של שוורצנגר, או גופו העירום – כרס חשופה ושיער חזה דליל, ללא ראש.

דיווי בראל לוקח אותנו למסע בנבכי הפנטזיה השחוקה והמוכרת. במגזינים שמוכרים לנו יופי, עטיפות השוקולד שלוקחות אותנו לשווייץ המושלגת, אתרי ההיכרויות שבהם כולם יפים וחטובים, ואפילו בפאזל ילדים של "מלך האריות". בתוך אלה מוצא בראל את החיים היפים, הסקסיים, המפתים כל-כך, והערגה אליהם היא זו שמובילה את התערוכה. אך בד בבד נוחתת עלינו המציאות. הגוף החטוב הופך לקרחת וכרס, שווייץ לנוף דרום תל-אביבי מוזנח, וסימבה האריה הקטן לא גדל להיות מלך, אלא איש שמשחק עם צללית כף ידו בליל קיץ דביק.

"אני עפה" היא תערוכה על גבריות, והתבגרות, ומיניות והומו-ארוטיות, אך היא גם תערוכה על צילום: גילוי והסתרה, מציצנות ודחייה, הקפאה של רגע ורמיזה לזה שאחריו. משהו בעבודות של בראל לוקח אותנו אל שפה תמימה וראשונית יותר של הצילום, וזאת דווקא בעידן רווי הדימויים, כשמעמדו הקוסם של הצילום נגוז מזמן. העיניים שלנו כל-כך רגילות לצרוך צילום, הצילומים שלנו בוטים יותר ויותר, אנו מצלמים את עצמנו עד בלי די, כל סיטואציה ראויה, כל דבר נושא לצילום. באנלוגיות החשופה של בראל, לעומת זאת, יש ניחוח אותנטי של אהבה כנה למדיום הזה. בראל חושף בפנינו את מצבו העגום של הצילום העכשווי, שניזון מהאשליה שהוא עצמו ניסה למכור לנו במשך שנים. אך סוד קסמה של התערוכה הוא בכך שכל זה מובא בהומור ובקריצה, ובראל מזמין אותנו להתרפק על עולם טוב יותר, שעוד מותר לפנטז בו, ומותר בו עוד לעוף.

דיווי בראל

דיווי בראל

"אני עפה", דיווי בראל, תערוכת יחיד. אוצר: אבי לובין. נעילה: 16.1.16
גלריה אינדי, רח' שביל-המרץ 5, תל-אביב
שעות פתיחה: שלישי עד חמישי, 12:00–19:00, שישי-שבת, 11:00–14:00

שני ורנר היא מדריכת סיורי אמנות ובעלת הבלוג Talking Art

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.