מחשבות על יוסי נחמיאס

צלם, אוצר, מורה משפיע ולוחם עקבי למען חופש עשייה ומחשבה. פרידה מיוסי נחמיאס, שהלך אמש לעולמו.

במבוא למהדורה המחודשת של קובץ המאמרים של וולטר בנימין "Illuminations", מתארת חנה ארנדט את אופייה של התהילה שלאחר המוות. מהיכרות עם יוסי נחמיאס, שנפטר אמש, נראה שמחשבה כזו היתה מביכה אותו מאוד, ומעניין מה היה חושב לו היה יכול למשל להסתכל על הקיר שלו בפייסבוק מרגע ההודעה על מותו. ההיעלמות הפתאומית שלו מעולם החיים מעמידה אותי קודם כל מול הקלות הבלתי נסבלת וחוסר הידיעה, אבל אני משוכנעת שהיא קשורה גם באי-הרצון האישי של יוסי להיפרד מעצמו בתהליך כואב, או לגרום צער מתמשך למשפחה ולשובל התלמידים, החברים והקולגות שהותיר מאחור.

יוסי נחמיאס, צלם, מורה ואוצר, היה בולט בהעדר הפורמליות שלו מול תלמידיו ובדגש ששם על ביטול ההיררכיה במוסד. החל בעבודת הגמר שלו בבצלאל בשנות ה-90, שעסקה בכפרים ערביים שננטשו, ועד לשנים האחרונות, הוא נהג להדגיש את עקרונות חופש העשייה והביקורת הפוליטית, במיוחד בתוך מסגרת לימודית ממסדית. הוא היה מעורב בעשייה צילומית ועיתונאית סביב הסכסוך, שותף להקמת הסדנה לצלמות וצלמים פלסטינים וישראלים "פריימס אוף ריאליטי", ונהג לקנות אויבים ותומכים בוויכוחים סוערים.

יוסי נחמיאס. צילום: ינאי מנחם

יוסי נחמיאס. צילום: ינאי מנחם

בימים אלה מוצגת עדיין התערוכה שאצר לבועז כץ בגלריית החוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה, החוג שבו לימד שנים רבות וגם הנחה בו סטודנטים בתערוכות הגמר. כתלמידתו מצאתי מנטור מבריק, רגיש ושנון, שהעניק תשומת לב בלתי מתפשרת. לכל רעיון ומהלך לא מנוסח הוא היה מוצא את המלים המדויקות, תוך שהוא מעצים את היופי שבחוסר השלמות. במשך שנים הוא ניסה לפתח את עבודת המחקר שלו בנושא עולם הדימויים והסימבוליזם הישראלי, ובסמינרים הארוכים איתו נהג לפרוש את האטלס של אבי ורבורג, בתקווה שהמבטים שלנו יצליחו לגלות דבר מה שהוא בעצמו עדיין לא מצא ויעזרו לו להתקדם במחקר.

"..כשמצרפים את כל המומחיות הזאת יחד מסתבר להפתעתי שהשלם קטן מסך חלקיו, ולא שמישהו מלבדי אשם בכך. פשוט איבדתי את זה, את הסבלנות לשמוע שוב ושוב את המובן מאליו והנדוש על האינדקסליות, סימבוליות, איקוניות, דה-סוסייר, בארת וכו'… מעניין אותי להיתקל בזה בהיסח הדעת באיזה ניקול אורם שאמר את זה יפה יותר לפני 600 שנה עבור המלך צ'רלס…"

 יוסי נחמיאס, מתוך מכתב ששלח אלי במרץ 2015

בכל פרסומיו וכתביו, בקהילת אלסוור שיזם עבור מחקר סוציולוגי-חזותי, בקבוצת המחקר במכון שפילמן ועוד, עסק יוסי ללא הרף באובדן המקור ובמעבר האלים לאיקוניות רדודה. הוא ניגש לדברים מצד אחד כרומנטיקן אנטגוניסט שמסרב לקבל את העולם הפוסט-מודרני ולשחרר אותו לכאוס, בטענה שבעצם כלום לא השתנה בהוויה האנושית שלנו במהלך השנים מלבד "תוכנית ההפעלה התרבותיות" של המוח וגרסאות העדכון שלו – ומצד שני, כחוגג האיקוניות העכשוויות בלי צורך בהצדקה עצמית או חשיבות יתר; גם כשחקן אקטיבי באינסטגרם, בפייסבוק, בבלוגים וכדומה, וגם בגישות הצגה אוצרותיות מאתגרות.

בתערוכה הראשונה שאצרתי כסטודנטית ב-2011, התנדב יוסי להציג דימויים תיעודים שצילם בסלולרי שלו בזמן המחאה החברתית. זו היתה תערוכה פוליטית ועמוסה, אך יוסי ביקש דווקא להראות דימויים מודפסים באיכות סלולרית עם הבנות הקטנות שלו בנוגע למאהלי רוטשילד.

לפני שלושה שבועות קבענו להיפגש בכנס לזכר וולטר בנימין שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב, והוא לא הופיע. הנחתי שההיעלמות שלו קשורה למיאוס הזה שדיבר עליו, לקושי להמשיך להתייחס לתיאוריה המיושנת כיחידה משמעותית. למעשה, ובאופן אירוני, הוא יצר את הפעולה ההפוכה כשהשאיר אותנו לבד בניסיון לנסח את המשמעות, הזכרונות והדימויים של איקונה מנוחה, של האיש היקר, יוסי של כולנו.

הלווייתו של יוסי נחמיאס תתקיים היום (שלישי, 5.1.16) בשעה 12:00 בבית-העלמין הישן בראשון-לציון.

1 תגובות על “מחשבות על יוסי נחמיאס”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.