לדבר על חבל

״מאחורי הפעולות הפיסוליות הפשוטות יש מאמץ אדיר לחפור לתוך המרקמים הסמויים של הבית, לתוך החפצים והקירות, להבין איך זה עובד, לנסח את זה, לחפש נתיב מילוט״. בועד ארד על התערוכה של נעמה ערד במוזיאון ת״א.

"כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו אפשר להוכיחה אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך מהר ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקת ראי שלא הוצמד כראוי".

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו

משהו השתבש במנגנון הפנימי של החדר. המציאות אינה יכולה עוד להשתקף בו כראוי. במרחב הריק מפוזרים מקטעים, רצפים, גושים. הם פועלים בתדרים שונים. אין ביניהם יחסים של סיבה ותוצאה; אלה יחסים של דחייה ומשיכה, של הקשרים רחוקים וקרובים, של שימוש, של חומר, של יחס לגוף, לחושים, לתנועות גופניות, למנגנונים מנטליים, לשפה.

נראה אמנם שהיחס בין המרכיבים שרירותי כמעט, ובכל זאת יש הכרח שמחייב אותם להיות מוצבים במקום ובאופן הזה. פעילות טקטונית סמויה הציבה אותם כך.

נעמה ערד - מראה הצבה בתערוכה ״הר שולחן״. צילום: ליאת אלבלינג

נעמה ערד – מראה הצבה בתערוכה ״הר שולחן״. צילום: ליאת אלבלינג

תנועה במרחב משנה את מערכת היחסים בין מה שנצמד לקרקע ומה שמזדקר ממנה, בין הדברים הקבועים והרופפים, השטוחים ובעלי הנפח, אלה ששמרו על כבודם ואלה שחוללו. חפצים מוסטים מהקשרם, הופכים לזרים ומוזרים, מתארגנים כמרקם של הבעה. אלו יחסים של סמיכוּת. תנועה בחלל מעקמת את היחסים הללו. אירוע חדש נכנס לתמונה. דימויים מרוחקים נצמדים זה לזה. הם מייצרים מרווחים, פערים, מקצבים, פעימות. כל אלה קשורים לסוגים שונים של אינטנסיביות שהעבודה מפיקה, עוצמות שונות. לעתים הקיום תלוי על בלימה. לאינטנסיביות יש כיוון. הכיוון הזה פועל לא־פעם כתחליף לדימוי; תחליף, כי אינו מנסה לייצר משמעות אלא רק לרמוז על אפשרותה.

הנחת האובייקטים הפיסוליים במרחב הגיאומטרי דומה לאופן שבו זיקית פועלת בשדה צבע: היא מנסה להתאים את עצמה, ככל האפשר, לחוקיות של משהו עקרוני בסביבה. האובייקטים מתקיימים בתוך גריד אדריכלי, ביחס לקווים המקבילים של החדר ולכוח הכבידה. סידור כזה יוצר אשליה של סיבתיות, של אפשרות לתמורה רציונלית. כך מתנהגים הקירות והרצפה אחד ביחס לשני, והחפצים בבית או במשרד ביחס לקירות ולרצפה. הדבקת סרט דביק מהדהדת את הגריד, מדגישה אותו. אך בעוד הגוף נאלץ לציית לגיאומטריה ולכוח הכבידה – הרי שההתנסות משוחררת ובכוחה לנוע במרחבים שהיא ממציאה.

לאופני ההתנהגות של מנגנונים מנטליים אין מקבילה פיזית. אין הקבלה בינם לבין מבנה המוח. אין אזור ללא מודע, או מקום אחד שבו מתאחסנים דפוסי החשיבה שנוצרו בעבר – הפחדים, האשמה, הבושה. למהות המנטלית אין מבנה. מרכיביה מצויים בתנועה אינסופית ובו־זמנית, גם אם היא כוללת גושים מקובעים. תכונות אלו מאפשרות את הניתוק מהמגבלות הפיזיות של האובייקטים בחלל – אך ההכרח לתרגם את המציאות הפיזית לתבניות רציונליות הוא אולי הסיבה לכך שהמציאות הפנימית תמיד פיקטיבית ביחס למציאות החיצונית.

נעמה ערד - מראה הצבה בתערוכה ״הר שולחן״. צילום: ליאת אלבלינג

נעמה ערד – מראה הצבה בתערוכה ״הר שולחן״. צילום: ליאת אלבלינג

אובייקט ניצב בחלל כשלעצמו. למשל הכיסא: מִפרקיו מקובעים. פעולה אלימה על המושב פוערת בו פתח איוורור. לפתח יש יכולת לאוורר חדר שלם. גוף. ישיבה והזדקפות. המשולש ממוקם אולי כדי לסייע להזדקף, להתנתק מהכיסא, אבל חסר לו הכוח המכני. הוא רק מעלה את רעיון ההזדקפות, או את הפוטנציאל של צליל דק, חרישי. גומייה מתפקדת כמערכת חיבור עדינה, קלושה, מפריזה בהערכת כוחה.

השטיח נשזר משלבים של תריס ונציאני. גם הוא יתפרק תחת משקל המתעמל ותנועתו, גם אם אפס מאמץ דרוש להרמת המשקולת. השזירה דרשה מאמץ רב יותר. הפרסונה שבונה את המנגנונים האלה לא מבינה משהו עקרוני במכניקה שלהם. התיאטרון שלה מבוסס על עקרונות אחרים של חיים. היא מפרקת את הבית ובונה ממנו חדר כושר, שאמור לתרגל את ההישרדות בתוך הבית. התריס הוונציאני עבר מהקיר לרצפה; השולחן עבר מהרצפה אל הקיר, למקומה של הדלת; דלת תיבת הדואר נתלשה: היא יכולה רק להעלות את האפשרות, שהשולחן הוא אולי שער לעולם אחר שמסתתר מאחורי הקיר. על השולחן מודבקים ניירות צבעוניים, אלמנטים משטיח של בצלאל שץ. הם מרכיבים את השטיח – ובו־בזמן כבר מכילים את פירוקו.

למִחברים יש חשיבות: שם נמצא לא־פעם את הרמז להסטת הפונקציה. יש חשיבות גם לרצפים – השטיח של בצלאל שץ, השטיח הוונציאני, שטיחי הגומי. השטיחים ואבזרי המקלחת מתפקדים גם כאמצעים לסימון טריטוריה, כסימון של התעקשות הגוף לייצר אותם, להניח אותם על הרצפה במחוות אקספרסיביות, לצייר על הרצפה בחפצים. הנוכחות היחידה של הסובייקטיביות של הגוף מסומנת בפעולות הנואשות האלו.

בהיפוך להר השולחן הגיאוגרפי, הר שיש לו תכונה של שולחן – הר שולחן הוא שולחן שיש לו תכונות של הר. הוא נוצר מהתערמויות ומַקשה על המשפחה לשבת סביבו. זהו שדה התנסויות שפועל במימד מקביל, שבו החפצים משנים את חפציותם, את האפקט שלהם במציאות. התנועה במרחב המילולי שהעבודה מייצרת, למשל; או ליתר דיוק, הצורך להמציא שפה שבה יהיה אפשר לדבר את מה שמתרחש במרחב הזה, להמציא את המרחב הזה בשפה, להרחיב את השפה: זה הניסיון שלי כאן. ההתמקדות בשפה מתחייבת דווקא מכך שהעבודה מנסה להעשיר את עולם הדימויים ולא להעלות רעיונות מושגיים, לחשוב מחדש על כוחו של הדימוי ועל מה שהוא מפעיל – מול כוחה של המלה והפעולות שלה. החשיבה המושגית והפוליטיוּת של העבודה לא עומדות בחזית; אלה הכוחות הראשוניים שמייצרים את האינרציה של העבודה, שמניעים את האינטואיציות, גם כשזה כרוך בוויתור על השליטה במשמעויות.

האינטנסיביות של התנועה בהר אינה אחידה בעוצמותיה או בתדירות שלה. היא עשויה להיות רצופה, או לחזור לאחור, או לנוע בתנועה ספירלית או בקפיצות לא צפויות. לעתים היא חלשה ואטית, לעתים היא מכה בפָּנים, או בבטן, או בעין, או בלשון. לעתים היא מעוררת חשד של טשטוש עקבות. אלה אירועים אוטיסטיים בחלל אוטיסטי, שבו כביכול אין חוץ – אבל החפצים באו משם, ופרקטיקות הייצור והפונקציות הן ההיסטוריות של החפצים. היחס אל החוץ הגיע למבוי סתום.

נעמה ערד - מראה הצבה בתערוכה ״הר שולחן״. צילום: ליאת אלבלינג

נעמה ערד – מראה הצבה בתערוכה ״הר שולחן״. צילום: ליאת אלבלינג

כמו חדר בפומפיי, הכל תקוע. השולחן בקיר, תיבת הדואר בשולחן, פתח איוורור בכיסא, בסיס המנורה בעצמו, הקיר במוזיאון. התיקייה השחורה, כמו טלפון ציבורי, היא דינוזאור, שריד נכחד מהתקופה הקווית; כמו ההסטה שילד עושה לחפץ כשהוא רוצה לשחק במשהו, לשחק באפשרות ליצור קשר.

מאחורי הפעולות הפיסוליות הפשוטות יש מאמץ אדיר לחפור לתוך המרקמים הסמויים של הבית, לתוך החפצים והקירות, להבין איך זה עובד, לנסח את זה, לחפש נתיב מילוט.

הכל ארעי. כל אירוע פיסולי שולח אדוות שפוגשות את האדוות של שאר האירועים. התנועה הזאת מייצרת בירוקרטיה פנימית, שהשיטתיות שלה קשה לפיענוח. ההתנהלות הזאת קשה לאִבחון מכיוון שבמהותה – ברגע שבו אובחנו הנהלים, ברגע שבו אותר חשש לשִגרה, לשיטה, כבר מתחילה ההתארגנות מחדש. זוהי בירוקרטיה פנימית, שפועלת בתוך הבירוקרטיוֹת של הבית שבתוך הבירוקרטיוֹת של העולם. אוטיזם ומנגנונים בירוקרטיים: מנגנון אחד עובר הפשטה שמאפשרת לו להתגלם במנגנון אחר. המנגנון מנסה למקם את עצמו ביחס לידע או ביחס לאשליית השליטה במציאות; מנסה לשרטט אחרת את שדות הכוח, בידיעה שאלה מצויים בתנועה מתמדת. זהו עולם שהתרוקן מחומרי הגלם שלו, מִחזוּר עקר שהנראטיבים הגדולים קורסים לתוכו ומכילים אותו בעת ובעונה אחת.

טקסט מתוך קטלוג התערוכה "הר שולחן", תערוכת יחיד של נעמה ערד במוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: אירית הדר. נעילה: 27.2.2015

2 תגובות על לדבר על חבל

    בועז ערד , אמן הוידאו כתב את הטקסט הזה?

    חובב אמנות כותב על תערוכת אוריגמי ממגזינים של אמנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת