סלפי של אור

"העבודות כאילו שייכות לעולם שבו אין משתמשים, אלא רק מכשירים דיגיטליים; מכשירים דיגיטליים ומצלמות שיתעדו אותם. אלו נותרות כלואות במעין רפלקסיביות מעוקרת, בתוך לופ משמים, במישור התיאורטי כמו גם בזה הטכני". קרן גולדברג ביקרה בתערוכתו של מתן מיטווך בגלריה דביר.

רק לפני כמה חודשים שייטה לה הגשושית New Horizons של נאס"א מעל הכוכב פלוטו, והיתה לחללית הראשונה שתיעדה מקרוב את הכוכב הננסי. מתן מיטווך בחר בשמה האמביציוזי של הגשושית הקטנה לתערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה דביר. אך בעוד שהחללית חשפה בפנינו מראות נסתרים, נראה שתערוכתו של מיטווך מתקשה להתוות אופקים חדשים.

בלב התערוכה שתי סדרות תצלומים המודפסים בפורמטים גדולים. הראשונה, "Blinds", מורכבת מתשע הדפסות של מה שנראה כמערכים שונים של פיקסלים צבעוניים. למעשה אלו נוריות לד שנמצאות בבסיסו של מנגנון ההקרנה האחורי של מסכי מגע, שהעין האנושית אינה מסוגלת לראות. התצלומים צולמו במעין לופ; מיטווך צילם במצלמת תקריב מסך מגע של אייפד בעודו במצב לבן, באופן שחשף את ריבועי הצבע, העביר את הדימוי למסך האייפד עצמו, וצילם שוב. כך נוריות הלד כביכול "מקרינות את עצמן".

מתן מיטווך - Blinds [VIII], 2015

מתן מיטווך – Blinds [VIII], 2015

האינפורמציה שמעבירות הנוריות משתנה ביחס לפוזיציית האייפד, אם במאונך ואם במאוזן. בשאיפה לתפוס את כל תצורות המסך האפשריות, צילם מיטווך תוך כדי סיבוב האייפד, כך שתשע העבודות מציגות את מערך ההקרנה בשלושה מצבים – מאונך, מאוזן ו-45 מעלות. מיטווך טווה בקווי האור ויצר מעין מעשה טלאים של מנגנון נראות טכני. התוצאה המתקבלת היא שדות צבע דיגיטליים הניחנים במעין יופי פיוטי. בכמה מהתצלומים נראות שורות שחורות עם חורים לצדן, המזכירות פילם מיושן, כאילו רוח הרפאים של טכנולוגיית הצילום העתיקה מבזיקה כאשר מקרבים את עדשת המצלמה לטכנולוגיה המתקדמת.

האייפד עצמו, מושא המחקר, מופיע גם הוא, מונח על פדסטל דמוי שיש ("Smudge"). האייפד נראה כבוי, אך למעשה הוא מקרין תצלום של המסך עצמו, שנעשה במצלמת תקריב, לאחר שאצבע הועברה עליו בפעולת הפתיחה האופיינית, כך שעקבת מגע העור השומני נראית על המסך. מסך אחר מופיע בתצלום של מסך אייפון מנותץ ("Untitled, Shattered Touch Screen"), התלוי גבוה, צמוד לתקרת הזכוכית של הגלריה, כאילו היה דימוי אלוהי, שבירת הדיגיטיזציה.

עקבות לאצבע המורה, שהפכה שימושית כל-כך, מופיעות בעבודת פיסול אחרת, שבה תלוי מהתקרה מגש נתיחה לאחר המוות, שעליו מונח פסל גבס לבן קטן ("Touch"). הפסל הוא למעשה הדפסה תלת-ממדית מוגדלת של עצם "אצבע הסלייד". אך מדוע היא מונחת על שולחן הניתוחים? האם מיטווך מדמה אותה לשריד אבולוציוני, לאיבר שנפטר מעודף שימוש, או שתפח לממדים על-טבעיים?

מתן מיטווך - Untitled - [shattered touch-screen], 2015

מתן מיטווך – Untitled – [shattered touch-screen], 2015

בכל מקרה, נראה שמיטווך מציע עולם שבו יד האדם הפכה למיותרת. על רצפת הקומה השנייה הוא הניח מצלמת וידיאו ישנה וכיוון אותה כלפי תקרת הזכוכית (Photosynthesis, 2013-2014). המצלמה הורכבה מחדש מחלקים של סוג מסוים של מצלמות Hasselblad שמיטווך קנה באי.ביי. מצלמות אלו תוכננו בעקבות שיתוף הפעולה בין חברת המצלמות השוודית עם נאס"א בשנות ה-60–70, במטרה להציע לציבור מצלמה ביתית שמסוגלת לצלם כוכבים. מיטווך הרכיב את המצלמה הפוך, כך שהעינית והעדשה פונות שתיהן למושא הצילום – במקרה זה, השמים. זהו מעין סלפי של אור, לופ אינסופי בין האור כמאפשר הצילום לבין האור כמושא הצילום, שבו פעולת האדם מבוטלת לחלוטין.

השמים כמושא צילומי מופיעים גם בסדרת התצלומים (Waves, 2013–2014), המכילה שלושה תצלומים. האובייקט המצולם הוא קרטון גלי פשוט שעליו הוקרן אור בתצורות ספציפיות, לפי רפרנס של שלושה תצלומי נוף שנעשו בים המלח בזמנים שונים: בחשיכה, בדמדומים ובשעת זריחה. התוצאה נראית דיגיטלית לחלוטין, דימוי סכמטי וגיאומטרי של תופעת הטבע הרומנטית עד לזרא.

הטקסט המלווה את התערוכה מדגיש שהעבודות נוצרו כולן בסטודיו, ללא מניפולציות דיגיטליות, תוך שימוש ב"מנגנון הצילום בטהרתו": "בעבודות הצילום האחרונות […] מציג מיטווך תצלומים שעיקרם הבניית המדומה בתנאי סטודיו. בימוי של הקונקרטי ויצירת דימוי-סימולציה של 'המפעים' באמצעות הזניח". בסדרת התצלומים האחרונה, שלא רק מדמה דימוי נשגב באמצעות חומר ביתי זול, אלא מזייפת מעין גרסה דיגיטלית ומשוכפלת שלו, אכן יש חשיבות לפרט זה, על אף שהיא העבודה היחידה הפונה החוצה, אל העולם, במקום להשתבלל פנימה לתוך מערכים טכנולוגיים.

מתן מיטווך - Waves [II], 2013-2014

מתן מיטווך – Waves [II], 2013-2014

לאחר שיחה עם האמן, היתה לי הזכות להבין את העובדות ואת התהליכים הטכניים שצוינו לעיל. אך רוב המידע הזה אינו מוסבר בטקסט המלווה את התערוכה, שגם הוא נותר די סתום. כלומר, הסיכוי שהצופה הממוצע יבין, למשל, כי פסל הגבס ב"Touch" מבוסס על עצם האצבע הוא אפסי. אין שום פסול בכך שצופה מרוויח ידע נוסף בעקבות קריאה בטקסט המפרש או מספר על העבודות, בתנאי שהן בראש ובראשונה עומדות בפני עצמן ומעוררות סקרנות להמשיך לקרוא עליהן. כאן, אף לא אחד מהתנאים הללו מתקיים.

מיטווך עוסק בתשתית החומרית התומכת במכשירים הדיגיטליים – האצבע, נוריות הלד, זכוכית מסך המגע. אך החומר המרכזי במערכת הזו – האדם עצמו – נעדר. אפילו אצבעו, שהוגדלה והוצבה על שולחן הנתיחה שלאחר המוות, אינה שייכת עוד לגוף האנושי, היא נכרתה והפכה להארכה של המכשירים הדיגיטליים, והמטפורה עצמה מילולית ובוטה מדי. רוב העבודות מתמצות בתמרון קונספטואלי או טכני פשוט ותו לא: בחשיפה של מערכות הקרנה דיגיטליות, כפי שמופיעה בסדרת הצילומים הראשונה, אין עניין או ביקורתיות מעבר לגילוי האופטי שבה.

מתן מיטווך - Touch, 2015

מתן מיטווך – Touch, 2015

כך גם לגבי עבודת האייפד עם עקבות האצבע, שנותרת בגדר הדמיה מתחכמת על בסיס דימוי יומיומי המוכר לכל משתמש סמרטפון. העבודות כאילו שייכות לעולם שבו אין משתמשים, אלא רק מכשירים דיגיטליים; מכשירים דיגיטליים ומצלמות שיתעדו אותם. אלו נותרות כלואות במעין רפלקסיביות מעוקרת, בתוך לופ משמים, במישור התיאורטי כמו גם בזה הטכני, ואינן מעלות תהיות חדשות על ההשפעה של אותן מערכות דיגיטליות על תפיסות מציאות, אלא מסתפקות בחשיפה של מנגנונים קיימים ומוכרים.

נראה שמיטווך נלכד באותו פיתול מודרניסטי-רפלקסיבי מיושן שלאחרונה נראה בעבודותיהם של צלמים ישראלים צעירים אחרים, מעין קידוש המדיום הצילומי, בין אם זה הקלאסי ובין אם הדיגיטלי. צפייה בתערוכה בכללותה מותירה הרגשה שטוב יעשה האמן אם ימשיך ויכוון את עדשת מצלמתו כלפי החוץ, כפי שעשה בתצלומיו המוקדמים והמרתקים של סביבות ארכיטקטוניות, ואולי דווקא אז יוכל לחשוף אופקים טכנולוגיים חדשים.

מתן מיטווך, "New Horizons", גלריה דביר, תל-אביב. נעילה: 24 באוקטובר 2015

כל הצילומים מאתר הגלריה

3 תגובות על סלפי של אור

    ביקורת מעודנת למדי, אבל טוב שנכתבה.
    מי יותר משעמם אסף שחם או מתן מיטווך ומי יותר קוספטואלי?
    איך זה שגלריה דביר לא חטפה את אסף שחם אחרי שזרקה את אוהד מטלון? האם מיטווך לא מזכיר את ינאי טויסטר ונשגב כמו ניר עברון?
    ואחרונה: עוד איזו מצלמה ימציא לנו לוסקי ד.ח

    הביקורת נדבקה ביובשה של התערוכה. חבל.

    מי זו "אסנת מרום" הממורמרת והירוקה מקנאה ?? שגם מפיצה אינפורמציה שקרית ? הדבר היחיד שמשעמם כאן זו הביקורת. כל האמנים שהזכרת אמנים מצויינים וכל אחד מהם הוסיף לקנון הישראלי והצילומי עבודות מצויינות. הרבה אמנים עזבו את דביר בשל ההתנהלות הלא ישרה של גלריה דביר ביניהם עדי נס, אוהד מטלון ורבים וטובים אחרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת