הכבשים האחרונות שלו

יצירתו של מנשה קדישמן ראויה ליותר מהאוצרות החובבנית של תערוכת עבודותיו בנמל ת״א, המדגישה דווקא את הצדדים המכוערים ב"כלכלת קדישמן" ולא עושה חסד עם האמן.

מה רב היה הצער על אובדנו של מנשה קדישמן שהלך לעולמו לפני מספר חודשים. קדישמן, חתן פרס ישראל, היה מהאמנים החשובים בתולדות האמנות הישראלית. אחד הקולות האמיצים בפיסול הישראלי, אשר פיתח סגנון אינטנסיבי, חודר ולא מתפשר, ושהעלה לשיח סוגיות פוליטיות חשובות ומכוננות בזמנן. קדישמן זכור כמובן גם כאמן שהביא לנו את דימוי הכבשה הבלתי נשכח שנכנס לקאנון האמנות הישראלית. אותה כבשה היא זו שמסמלת גם את הטרגיות בסיפורו של קדישמן, שכן בערוב ימיו הנפיק עשרות גרסאות שלה כנראה על מנת להמשיך להתפרנס, ובכל מקרה באופן כזה שהוריד מערכן ככלל. על התפר הזה שבין גדולה לזילות מסתמנת הקריירה של קדישמן, והיא סמל לדינמיקה של שוק האמנות הישראלי, למוקדי הכוח שמניעים אותו, ואולי אף לתרבות הישראלית בכלל. בימים אלה מוצגת ב"יריד המזרח" בנמל תל אביב תערוכת יחיד שלו, ומה חבל שהיא מדגישה דווקא את הצדדים המכוערים ב"כלכלת קדישמן" ולא עושה חסד לעבודותיו ולמורשת שלו.

התערוכה – באוצרותן של מאיה קדישמן (הבת) וסיגל קשקש, ובשיתוף עם אורבן גלרי – מוצגת בחלל אזוטרי באחד ההאנגרים בנמל תל אביב ומתהדרת בתואר "תערוכת ענק" המעורר סקרנות. אכן, מוצגות שם כמה מעבודותיו החשובות של קדישמן כגון "שלכת" שהייתה חלק מתצוגת האוסף הישראלי במוזיאון תל אביב והמוצגת באופן קבע במוזיאון היהודי בברלין; ולצידן גם עבודות מוכרות פחות ואף רישומי הכנה וסקיצות, אשר יכלו לשפוך אור חדש על עבודותיו אם היה נעשה בהם שימוש מושכל.

מראה הצבה בתערוכה. צילום: עידו בירן/תל אביבי

מראה הצבה בתערוכה. צילום: עידו בירן/תל אביבי

תהליך האוצרות אינו מעיד על מחשבה אמנותית דווקא. נדמה כי שיקולי ההצבה היו בהתאמה לחלל ולמגבלותיו, ותו לא. יתרה מכך, הנטייה האוצרותית נפלה לגוזמאות קיטשיות דוגמת ציטוטים חסרי משמעות הפזורים בחלל, כותרות לא מהודקות, ובעיקר חיבורים לקוניים בין העבודות. יתרה מכך, ולדאבון הלב, אופן תליית העבודות מביך וגרוע. כמה קנבסים ענקיים מודבקים (!!) בדבק דו צדדי שאינו מצליח להחזיקם עד כדי כך שהם מתקלפים מהקיר, עבודות אחרות מוארות באופן שאינו מאפשר צפייה ראויה, ואילו "גן הפסלים" אינו אלא אוסף עלוב למדי של פסלים קטנים, וביניהם כסאות ושולחנות צבעוניים שכנראה נועדו להפעלות לילדים.

לעומת כל זאת, דווקא "חנות המזכרות" מושקעת מאוד. לא להאמין כמה מוצרים נמכרים שם, ועל כולם מתנוססים דימויים מוכרים של קדישמן – כוסות, צלחות, יומנים, לוחות שנה ואפילו חוברות צביעה לילדים. עשרות ליטוגרפיות ופוסטרים ממוסגרים, וכמובן גם יצירות מקור המתומחרות בעשרות אלפי שקלים – מחירים שהוכפלו לעומת אלה של לפני מותו של קדישמן. אין ספק שמישהו מיהר מאוד "לעשות קופה", ברגע הקריטי שבו ערך העבודות עולה לאחר מותו של האמן.

יצירתו של קדישמן ראויה ליותר מכך. היא ראויה לחלל מוזיאלי מכבד, היא ראויה לאוצרות מושכלת ולמחקר מעמיק, היא ראויה לזכות לאלפי מבקרים שיבואו, יעריכו וילמדו. אם רק היה ניתן לכך הזמן, וודאי היה אחד המוזיאונים הגדולים בארץ שש למשימה, והלוואי שכך עוד יקרה. עד אז, ולמרות הכול מומלץ ללכת לתערוכה, כיוון שבכל זאת יש בה הזדמנות לראות איגוד מעבודותיו של קדישמן. אך אל תצפו למצוא בה סיכום הולם לקריירה של האמן הגדול הזה. מה שבטוח, הוא שתוכלו לעטר את מקרר ביתכם במגנט שפני כבשה עצובה מביטים אליכם. אולי אף הכבשה האחרונה.

KADISHMAN, יריד המזרח – נמל תל אביב, ביתן 16, עד 25.10.15

שני ורנר היא מדריכת אמנות ובעלת הבלוג Talking Art

1 תגובות על “הכבשים האחרונות שלו”

    הכותבת לא מכירה מספיק טוב את יצירתו של קדישמן. למשל הקנבסים הרפויים שיצר בשנות ה-80 היו בדיוק כאלה, אם כי נכון שחלקם לא נשתמרו במצב טוב בגלל תנאי אחסון גרועים בבית האמן. הבחירה להוציא את הכבשים הפופולריות לחנות המזכרות היא דוקא רעיון לא רע – למכור את מה שהאמן ממילא מכר בלי סוף, אבל כסוג של מוצר מזכרת ולא כיצירת מקור. מנגד, התערוכה בחרה להתרחק מהדימוי הפופולרי של הכבשה ולהתמקד ביצירות אחרות, רובן פחות מוכרות, שמדגישות היבטים רגשיים מסוימים של האמן, למשל האובססיה עם המוות והקורבן, החוזרת כמעט בכל עבודה בתערוכה. רבות מיצירותיו של קדישמן הן באמת ציטוטים – ואם הם "חסרי משמעות" זה כבר עניין אחר, שדורש הנמקה יותר רצינית מצד הכותבת.
    אין ספק שתערוכה מקיפה ומעמיקה במוזאון היא דבר רצוי. כמה תערוכות כאלה התקיימו בשנים האחרונות, בהן תערוכה רטרוספקטיבית לפני כעשור במוזיאון תל אביב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת