מקום זה הוא מלכודת

התערוכה "מקום זה" במוזיאון תל-אביב מנסה למפות את ישראל העכשווית כמודרניות משגשגת ואת הנסיבות הטרגיות של הגדה המערבית. היא עוסקת בנושאים שהצילום המקומי כבר דן בהם בהרחבה, מתקשה להציע מבט חדש והופכת את הצלם לגיבור תרבות על חשבון מושאי תצלומיו.

במוזיאון תל-אביב לאמנות מוצגת בימים אלו תערוכת ענק בשם "מקום זה". היא מוצבת בחלל הגדול יותר באגף הישן של המוזיאון ומפורסמת בתקציבי ענק בעיתונות ובחוצות. התערוכה נולדה לאחר שב-2009 פנה הצלם היהודי-צרפתי פרדריק ברנר לכמה צלמים גדולים, כאלו שנהוג לכנות "כוכבים", והזמין אותם ליטול חלק בפרויקט צילום יומרני שבמהלכו יצלמו את ישראל מנקודת מבטם. חשוב לציין כי במקור הוגדר הפרויקט כתיעוד של ישראל, ורק מאוחר יותר נוסף הנוסח "והגדה המערבית". התוספת נבעה מהתנגדותם של הצלמים המשתתפים לקבל את מגבלות הטריטוריה ומדרישתם להתייחס גם למה שמתרחש בשטחים הכבושים. ברנר קיבל את תביעתם. רצועת עזה אגב, לא נכללה בשום שלב בתוכנית.

החזון של ברנר היה פוליפוניה צילומית, הטרוגנית, של ישראל כ"מקום ומטאפורה", כהגדרתו. ברנר הפעיל נוסחה מוכרת ואפקטיבית: אמנים מוערכים ומוכרים היטב מרכיבים פנורמה של מבטים המופנים אל אזור מסוכסך, טעון ואקזוטי. ניתן להעלות בקלות על הדעת תקדימים היסטוריים: המיסיון הליוגרפיק בצרפת של המאה ה-19, צוות הצילום של מנהל טיפוח החוות בתקופת השפל הגדול בארה"ב ועוד. תקדימים אלו היו אמנם פרויקטים ממשלתיים, אך רב הדומה על השונה. בפוטנציה, נבחרת משובחת שכזו היתה אמורה לייצר מסמך מרגש ומסעיר, מגוון ואיכותי. בפועל, "מקום זה" הוא הצלחה חלקית ביותר, והבעיות העולות מתוכו גוברות באופן מדאיג על רגעיו הטובים.

יוזף קודלקה, "דרך 60, בית ג'אלה". 2008–2012

יוזף קודלקה, "דרך 60, בית ג'אלה". 2008–2012

באופן טבעי יש בתערוכה רגעים יפים. ג'ף וול ‪ממשיך לפעול במתווה השחזור המוכר שלו. הפעם הוא מציב פועלים בדואים כשהם ישנים לצד מטע זיתים על אדמת הנגב החולית בשעת זריחה. פאזל שיח' מציג את אחת משתי העבודות הטובות בתערוכה – גריד של תצלומי אוויר המציגים את השינויים הטופוגרפיים בנגב מ-1948 ועד היום כעדות לנארטיב הנכבה. התצלומים (המזכירים את דימוי קווי נסקה בפרו) עוסקים, על-פי שיח', ב"שאלות של זיכרון ואובדן ובדפוסים אנושיים מעמיקים של דיכוי ומאבק להיזכרות". תומס שטרוט פועל כדרכו במסורת דיסלדורף, העושה שימוש בצילום ישיר בפורמט גדול. הוא מציג חזית יפה של בניין עיריית תל-אביב והכיכר הסמוכה לו

תומס שטרוט, "בניין עיריית תל-אביב-יפו", 2011

תומס שטרוט, "בניין עיריית תל-אביב-יפו", 2011

העבודה הטובה ביותר בתערוכה היא תחביר אניגמטי ומתוחכם שיצר מרטין קולאר. תצלומים של מחנות צבאיים, מתקני אימונים, טקסים ומרכזים רפואיים חוברים לכדי גוף עבודה יפהפה וכואב, אלים ופיוטי. וונדי איוולד משתמשת בפרקטיקה האופיינית לעבודתה, מחלקת מצלמות לחברי/ות 14 קהילות ומבקשת מהם לתעד את עצמם וסביבתם. מדובר בדמוקרטיזציה של מבט, השואפת לבטל את מרכזיות הסובייקט. פרויקט דומה בוצע כאן לפני כמה שנים על-ידי מיקי קרצמן ובועז ארד.

סדרת התצלומים הלירית והרומנטית של הצלמת הקוריאנית גונג'ין לי מזכירה סצינות מסרט של בלה טאר. פרדריק ברנר, צלם מצוין כשלעצמו, מציג סדרה המורכבת מתצלומי משפחות (הסוגה המוכרת שלו) לצד תצלומי נוף, כשהיפה מביניהם הוא צילום החזית האחורית של מלון פאלאס בירושלים בזמן עבודות השחזור שלו.

יש עוד עבודות טובות בתערוכה, אך כמכלול "מקום זה" מציעה סדרת בעיות מרכזיות. אתחיל בסוגיית ההדרה. אוצר הפרויקט הראשון, אורס שטאהל, לשעבר אוצר ראשי של מוזיאון הצילום בווינטרטור שבשווייץ, היה נחוש לגייס לפרויקט צלמים מקומיים. ראשית פנה לצלמים ישראלים ובחר בדור גז ובעילית אזולאי. בשלב הבא ניסה לגייס שני צלמים פלסטינים, אך ניסיון זה הסתיים בכישלון חרוץ כשאף צלם פלסטיני לא הסכים לקחת חלק בפרויקט שמנוהל על-ידי צלם יהודי עם זיקה ישראלית ומצולם בחלקו הגדול בשטחים הכבושים. קשה להאשים אותם בכך. הכישלון וחילוקי דעות נלווים וקשים הביאו לפיטוריו של שטאהל, שהוחלף בשלב מאוחר יותר על-ידי האוצרת שרלוט קוטון. ההחלטה היתה שבהעדר צלמים פלסטינים, לא יהיה ייצוג לצילום המקומי כלל, וכך נותר הפרויקט חסר קול מקומי והפך, גם אם לא במתכוון, למסע אירופו-אמריקאי של מבט קולוניאלי.

פרדריק ברנר, "מלון פאלאס", 2011

פרדריק ברנר, "מלון פאלאס", 2011

אל תטעו, איני חושד שהצלמים המודעים הללו נגועים באוריינטליזם. גישתם הצילומית נראית כנה ובעלת מודעת עצמית. אך האם קיימת התייחסות כלשהי, בשלב זה או אחר, לנעשה בצילום המקומי? כאן עולות סוגיית הרלבנטיות המקומית של הפרויקט והבחירה להציגו כאן. ב-20 השנים האחרונות עוסק הצילום המקומי בשאלת המקום ללא הרף. די שאזכיר את שמחה שירמן, יגאל שם-טוב, רועי קופר, גלעד אופיר, אפרת שבילי, שרון יערי, גסטון איצקוביץ׳ ויעקב ישראל. הנבחרת המקומית עסקה לעומק ולרוחב בסוגיות העולות ב"מקום זה", באופן שכמעט מייתר את תצוגת התצלומים הזו בתל-אביב. הניסיון לייצר מבט זר, מורכב ופלורליסטי, גם אם נעשה מתוך כוונה טובה והוצא לפועל על-ידי צלמים מצוינים, נאבק שלא ליפול לקלישאות ושטחיות, וברוב המקרים הוא נכשל.

בשיחה עם פרדריק ברנר, שנערכת בבוקר שלאחר פתיחת התערוכה, הוא דיבר על הפרויקט בהתלהבות ובתשוקה כמעט מדבקת. אני הגעתי למפגש טעון ומלא בספקות. ברנר, שהיה היזם, המתאם והמנהל בפועל של הפרויקט, תיאר עצמו כמנצח על סימפוניה. הוא הציג את עצמו כאדם נאיבי במידת-מה, שעניינו אינו בפוליטי אלא במטפיזי. אני מצאתי באמירה זו בעיה לנוכח מושאי הצילום, ותהיתי אם המקום הזה יכול להיות מטפורה ואם ניתן להתעקש ולשמר אותו כבעל איכויות מיסטיות כאשר הכיבוש אינו מטפורה ומחסומים אינם אלא פיזיים.

ההתרגשות הגדולה ביותר ניכרה בברנר כאשר דיבר על היחסים שנרקמו בין הצלמים לבין הצוות שאיתו עבדו. לכל צלם שודכו אסיסטנט/ית, רובם למדו/לומדים במחלקה לצילום בבצלאל. על-פי ברנר, היחסים בין הצלמים ליד-ימינם הפכו במרבית המקרים לקשר עמוק, מקצועי ואישי שהתעלה הרבה אל מעבר למה שדימיין. גם כאן נותרתי אמביוולנטי. סטודנטים פריבילגיים זכו לעבוד עם אמנים סופר-פריבילגיים, ורק הגדה המערבית נותרה שוב כתפאורה מוארת היטב.

ניק וופלינגטון, מתוך הסדרה ״משפחות המתנחלים״

ניק וופלינגטון, מתוך הסדרה ״משפחות המתנחלים״

במאמרה החתרני "בתוך, ליד, מחשבות על צילום תיעודי" שואלת המסאית והאמנית האמריקאית מרתה רוסלר, "איך נתייחס לצילום עצמו כפרקטיקה תיעודית? […] מה נשאר ממנו עם הזמן?". רוסלר, בכתיבתה החדה, טוענת כי הצילום התיעודי "מעיד, בסופו של דבר, על אומץ לבו […], על המניפולטיביות והפיקחות של הצלם, שהצליח לחדור לתחום מסוכן פיזית, או לתוך מה שנחשב טאבו, או התפלש בניוון האנושי, או הסתכן בנסיבות שהן וריאציה של אלה, וחסך מאיתנו את העול״.

"מקום זה" מנסה למפות את ישראל העכשווית כמודרניות משגשגת, ואת הנסיבות הטרגיות של הגדה המערבית, אבל למרבה הצער, כפי שמציינת רוסלר במאמרה, היא מביאה את סיפורו של הצלם כגיבור תרבות למקום קדמי מזה של מושאי תצלומיו.

יש להתייחס לעובדה נוספת: התערוכה הוצגה לראשונה במוזיאון דוקס בפראג ותמשיך לאחר הצגתה בתל-אביב למוזיאון ברוקלין ולמוזיאון נורטון במיאמי. היא לא תוצג בגדה המערבית, הגיבורה הטרגית של הפרויקט. אין לה סיבה טובה להיראות שם. זו רק עוד מטפורה למגבלות שרוסלר מתארת כה יפה: "הצילום תיעודי, כידוע, נושא עימו מידע (נושן) על קבוצת אנשים נטולי עמדת כוח וממוען לאלה המבוססים חברתית״.

"מקום זה", מוזיאון תל-אביב לאמנות
אוצרת אורחת: שרלוט קוטון
אוצרת אחראית: נילי גורן
מייסד הפרויקט: פרדריק ברנר

5 תגובות על מקום זה הוא מלכודת

    חצי מיליון דולר על כל אמן

    עוד פרוייקט שמכיל בעיקר צלמים גברים עם אסיסטנטים גברים.

    לי אישית, נמאס מאמנים מהעדה הגויו-אירופית, אין להם שום נגיעה למקום כרגע ורואים זאת בכל צילום.
    הרבה יותר מעניין ליראות צלמים מהעדה המתנחלית והערבית. יש להם נגיעה כנה, אמיתית, ואידאית למקום כפי שראוי לו!

    שוב חוזר הניגון-
    ב"נבחרת המקומית העוסקת בצילום מקומי" צויינו 7 גברים צלמים ורק צלמת אחת…יש לנו יותר מצלמת אחת נהדרת.

    הון- שלטון גם בעולם האמנות..ברוח זאת גם הסרט המוקרן במוזיאון בימים אלו, מלח הארץ, פרויקט חיים מופלא אך שאינו חושף את מקורות המימון שלו.דבר לא השתנה, בעל המאה הוא בעל הדיעה, בעל הדיעה הוא בעל המראה..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.