תמונה כנוכחות פיזית רכה ומתקמטת

הצייר מיכאל ארגוב ניצב תמיד זקוף בוטח ועצמאי, בשורה השניה של המודרניזם הישראלי, שבלעדיה לשורה הראשונה אין משמעות. הצגת עבודותיו המופשטות בגלריה זומר מגלה אותן מחדש ותורמת להיכרות עם ההיסטוריה של האמנות המקומית.

הפליאה בה התקבלו ציוריו האחרונים של מיכאל ארגוב (1982-1920) המוצגים בתערוכה בגלריה זומר בתל אביב היא הפתעה כפולה: עבור קהל צעיר, שברובו לא הכיר עבודות אלו וקרוב לוודאי אף לא שמע על ארגוב. הבדים המקומטים והמקופלים, מותזים בצבעים רכים ויוצרים אשליות אופטיות מעניינות הם בבחינת תגלית מרעננת, שמזכירה עבודות של אמנים עכשוויים באמנות הבין-לאומית. אפשר לומר שזו גם הפתעה עבור ארגוב עצמו (הגם שמת לפני למעלה משלושים שנה) ונאמניו, שיצירותיו מוצגות עכשיו בגלריה תל-אביבית מובילה המתמחה באמנים צעירים ישראלים ובין-לאומיים. ארגוב לא היה מעולם "כוכב" ולא השתייך לחוג המצליחנים של עולם האמנות המקומי. הוא לא זכה בפרסים יוקרתיים, לא היו לו תלמידים וממשיכים ויצירותיו אינן מוצגות במוזיאונים מזה עשרות בשנים (תערוכה צנועה של מבחר מיצירותיו הוצגה במוזאון תל אביב לאמנות בשנת 1993 לרגל הוצאת ספר על יצירתו ע"י ספרית פועלים שחיברה הח״מ). כנדבך חשוב בשדה האמנות בישראל ארגוב ניצב תמיד, זקוף בוטח ועצמאי, בשורה השניה של המודרניזם הישראלי. אין לזלזל בשורה השניה, שבלעדיה לשורה הראשונה אין משמעות, אך זהו מקום כפוי טובה – ארגוב אינו השם הראשון או השני או השלישי שעולה על הדעת כאשר מדברים על הציור המודרני בישראל. זינוקו העכשווי אל נקודת ציון בולטת על מפת האמנות המקומית הוא אכן חידוש מפתיע.

מיכאל ארגוב - ללא כותרת, 1981. אקריליק על בד, 150/162 ס״מ

מיכאל ארגוב – ללא כותרת, 1981. אקריליק על בד, 150/162 ס״מ

ארגוב החליף את סגנונו ואת דרכי עבודתו מספר פעמים לאורך הקריירה שלו – עובדה שלא הקלה על שימורו בזיכרון כבעל קו אמנותי מובהק. הוא העדיף את החיפוש והניסוי, לעתים ברוח התקופה ולעתים פחות, על פני שמירה על סגנון אופייני (signature style). לבחירה זו היו גם השלכות לאורך זמן: בשוק האמנות ניכרת העדפה ברורה לציוריו הפיגורטיביים משנות החמישים בהשוואה לתקופות מאוחרות יותר. בסוף שנות החמישים התגבש סגנונו המופשט, שפותח בארץ עם שובו של האמן משהות של עשור בפריז. לרגע קצר היה סגנונו המופשט של ארגוב, שהיה שונה מאד מזה של מוריו, אנשי "אופקים חדשים", חלק ממגמה של מופשט עשיר בטקסטורה ומצומצם בצבעים. רפי לביא נהג לכנות את ציוריו המונוכרומיים של תחילת שנות השישים "הציורים הארגוביים שלי".

בתוך שנים אחדות ארגוב החל לחפש כיוונים חדשים, הרחיב את עיסוקו בצילום ובהמשך שילב בציורים צבעוניים דימויים פורנוגרפיים שאסף. פרק עלום זה ביצירתו נחשף בתערוכה של קולאז'ים ושל צילומים בדצמבר 2011 בגלריה נלי אמן (שהיתה מעורבת גם בתערוכה הנוכחית). אך היה זה פרק קצר ובתחילת שנות השבעים ארגוב נטש את הצבעוניות ואת הפיגורטיביות והקדיש את זמנו לטיפול חדש בפני השטח, ביציאה אל מחוץ לגבולות המרובע התמונתי ובניסויים בשילוב של חומרים פלסטיים ומתכת בתבליטים. בניסיונות אלה התרחק ארגוב מאד מן הנעשה מסביב באמנות בישראל – ימי "דלות החומר" והאמנות המושגית. עבודות אלה התקבלו בעיקום אף ונתפסו כדקורטיביות ותו לא. במבט לאחור, ובמיוחד ביחס לעבודות האחרונות שזכו לחשיפה לאחרונה, אפשר לראות שארגוב המשיך במסלול מתמיד של חיפוש מודרניסטי אחר החדש, התמודד עם ממדים גדולים, בחן שוב ושוב את מושג התמונה תוך טשטוש גבולות בין ציור לבין פיסול וארכיטקטורה. כמו אצל אמנים אחרים במאה העשרים, המהלך מן הפיגורטיבי למופשט והתמודדות עם ביטול העומק הציורי והזיקה אל המציאות הוליכו לא פעם למבוי סתום. עבור רבים המופשט התגלה כפתרון לטווח קצר, כסוף הדרך. יש שחזרו על עקביהם (אריכא, למשל, שנטש את המופשט וחזר לפיגורטיבי) ויש שחידדו את הקונקרטי והחומרי תוך התנתקות מפורשת מכל "משמעות" סמלית או ייצוגית בבחינת "מה שאתה רואה הוא מה שאתה רואה", כהצהרת המינימליסטים.

מיכאל ארגוב - ללא כותרת, 1980. אקריליק על בד, 54/61 ס״מ

מיכאל ארגוב – ללא כותרת, 1980. אקריליק על בד, 54/61 ס״מ

הבדים המקומטים היו התפנית האחרונה ביצירתו של ארגוב. הוא חזר אל הקנבס ואל הציור בצבע אך תוך העלמת מגע היד של הצייר באמצעות התזה. הנושא של עבודות אלה הוא קודם כל המצע עצמו, הבד. בדים גדולים, שאחדים מהם מוצגים עכשיו מתוחים על מסגרת בגלריה זומר היו תלויים רפויים, לא כ"חלון" או כתמונה אלא כנוכחות פיזית, רכה, מתקמטת ונתונה למניפולציות אמנותיות שאותה גילו האמנים כבר בימי קדם – האשליה האופטית. הבדים המקומטים שנמתחו והצבע ספוג בהם כמו בפרסקו, יוצרים אשליה שמקורה לא ברור. התרחשות של צורות תלת-ממדיות מדומות, מעין טופוגרפיה פלסטית של ניגודים עמומים, מתגלים במבט מקרוב כבד שטוח לחלוטין המתעתע בצופים. מה שאנחנו רואים כבר לא כל כך מובן, מעורר אי-ודאות וחיפוש. כאן חוזרת העין לפעולה נמרצת של פיענוח – אין פה תיאוריה ואין פה נושא מחיי היום יום או אג'נדה פוליטית. כאן המבט הוא הכלי העיקרי שבד בבד מתגלה במלוא מוגבלותו, נופל למלכודת האשליה. הקונקרטי והמדומה, הגלוי והמוסווה דבוקים זה בזה, כמו הבדים החצויים לבהיר וכהה, או האדום המלווה בצללים ירקרקים. הריקות והפשטות של הבדים הללו מותירים לצופים מרחב פעולה מיידי שלא תמיד קיים ביצירות עמוסות תוכן. זה אולי מקור העונג שהם מעניקים למתבוננים.

מיכאל ארגוב - ללא כותרת, 1978. אקריליק על בד, 72.5/138.5 ס״מ

מיכאל ארגוב – ללא כותרת, 1978. אקריליק על בד, 72.5/138.5 ס״מ

העניין המחודש בציורים אלה של ארגוב קשור בתופעות דומות באמנות העכשווית, עובדה שהודגשה בדברי ההקדמה של הגלריה. הוא קשור בלי ספק גם בעניין המסחרי להאציל ערך חדש, רלוונטי, מן האמנות הבין-לאומית ליצירה שקיימת כאן ונעלמה מן התודעה עם השנים. הוא מתקשר גם להתעניינות מחודשת, המתגלה בתערוכות שונות בעולם וגם בירידים מסחריים, באמנות שנות השבעים ובגילויים של אמנים פחות ידועים שנחשפים עתה. יש בכך אולי כדי להעיד על עייפות מסוימת מאמנות המבוססת על סוגיות, אג'נדות וזהויות ורצון לחזור לאמנות שעניינה הוא בראש ובראשונה אמנות לכשעצמה. העובדה שבגלריה זומר הוצג לצד תערוכתו של ארגוב סרט חדש של יעל ברתנא בנושא זהות לאומית מעידה שלפחות לגבי גלריה זו אין כאן בהכרח כיוון חדש. ועם זאת, זה מהלך מבורך שמעשיר גם את התמונה ההיסטורית של האמנות בישראל.

מיכאל ארגוב
גלריה זומר, ת״א
נעילה: 7.2.15

3 תגובות על תמונה כנוכחות פיזית רכה ומתקמטת

    "זינוקו העכשווי אל נקודת ציון בולטת על מפת האמנות המקומית הוא אכן חידוש מפתיע".
    משאלת לב של הכותבת, לא יותר. כמו שהוא הופיע כך יעלם שוב. ראוי להציג שוב את חיים קיווה ולהזניק אותו לרגע קט אל נקודת ציון בולטת על מפת האמנות המקומית. מצד שני , למה להפריע למנוחתם?

    מסכימה. חיים קיווה בהחלט ראוי לתשומת לב. לאחרונה הוצגו עבודות שלו בתערוכה בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, אבל כדי לקבל תשומת לב מרכזית דרושה תערוכה בגלריה מרכזית או במוזאון. באשר לארגוב, כיוון שאין לי "מניות" ולא שום אינטרס, אין פה שום משאלת לב. הופתעתי לראות את עבודותיו מוצגות בגלריה זומר וגם הופתעתי מתגובות שהגיעו לידיעתי. האם זה יהיה אירוע חולף? קשה לדעת. שאלת המוניטין של אמנים, חיים או מתים, אינה פשוטה כלל ולעתים קרובות קשורה באינטרסים מסחריים. ה"קאמבק" של אמנים ותיקים אל השוק ואל התודעה – תופעה מוכרת מאד בימינו – עשויה במקרים מסוימים גם לעדכן את מיקומם בקנון, כמו שקרה עם יחיאל קריזה, למשל, וטוב שכך.

    קריזה אכן אמן גדול, עם או בלי מקום בקנון.
    לעזאזל הקנון, זה מה שחשוב להחדיר למוחם של סטודנטים לאמנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.