המשנה הסדורה של דוד וקשטיין

"בתערוכה מופיע דיוקן עצמי הנושא את השם 'צייר': גבר בגיל העמידה המתבונן במראה שממנה נשקפת דמותו המעוותת. דימוי זה הוא העתק של קריקטורה סטירית מעיתון יומי שמעליה הוסיף וקשטיין בכתב ידו את המלה 'צייר', ובכך ניכס אותה לעצמו. השתקפות עצמית זו עשויה לתפקד כמטפורה לתערוכה כולה". יניב שפירא בעקבות התערוכה "דוד וקשטיין ציור, 2014–1975".

התערוכה "דוד וקשטיין ציור, 2014–1975", המוצגת במשכן לאמנות עין-חרוד, מציעה מבט פרספקטיבי מחודש ביצירתו של וקשטיין. היא מושתתת על פרקים בביוגרפיה המשפחתית שלו (ילדות מוקדמת ביפו, הגירה לאמריקה, התייתמות מאם ושיבה ארצה בעקבותיה, נעורים בקיבוץ עינת, פציעה במלחמת יום-כיפור), מזה, ועל פרקים בביוגרפיה האמנותית שלו (חניכה אמנותית בבצלאל של שנות ה-70, המרד בבצלאל, המהלך הציורי של שנות ה-80, מעבר מציור לפרקטיקות אמנותיות חלופיות, פעילות אמנותית-חינוכית עם ילדים, הקמת "תחנות האמנות"), מזה.

שני הצירים הללו, הנדונים בהרחבה בקטלוג התערוכה, הם תשתית להבנת מכלול יצירתו ולקריאה מרובדת יותר בעבודות המוצגות בתערוכה. במובלע הם גם ממקמים אותו בצורה ברורה יותר ביחס לאמנים אחרים בני דורו מבחינת העיסוק בסוגיות פוליטיות, חברתיות ואמנותיות.

דוד וקשטיין - מיצב

דוד וקשטיין – הפסיפס 'חירות' על ריצפת המשכן לאמנות, עין חרוד, 2014. צילום: רן ארדה

המונח "ציור", המופיע בשם התערוכה ויכול להיתפס כשם משפחה שני של האמן, קשור גם הוא בניסיון להגדרה של זהות אמנותית. ואכן, בעבודותיו של וקשטיין מאז תחילת שנות ה-90 מומר ה"ציור" בפרקטיקות אמנותיות מסוג אחר, ובהן אימוץ וציטוט מתוך קומיקס אמריקאי של גיבורי-על העושים שימוש בכוחם לטובת הכלל, של בדיחות מתוך העיתונות שעניינן מצבי-סף או יחסים בתוך המשפחה, ושל קריקטורות אנטישמיות ואנטי-ציוניות. כל אלה קשורים גם בניסיון להתרחק מהתכנסות בתוך סטודיו או מהצורך "להמציא" דימוי חדש יש מאין – פעולות הקשורות בציור ושאיבדו, לתפיסתו, מכוחן לפעול או להשפיע בעולם.

במקביל לעיסוק בשפה האמנותית משיקה יצירתו של וקשטיין גם לערוץ החינוכי, הקהילתי, החברתי והפוליטי. מבנה התערוכה, שאינו כרונולוגי או תמטי, מתייחס לערוצים המרובים הללו מנקודת מבט אחידה של השתייכותם למכלול המוגדר כיצירתו האמנותית של וקשטיין. הוא גם זה המכתיב את זיקות גומלין בין סדרות העבודות המוצגות בה, המצטרפות לכדי משנה סדורה אחת.

יחסים מורכבים עם נציגות הממסד האמנותי

מקבץ העבודות המוצגות בפתח התערוכה משתייך לפרק המוקדם ביצירתו של וקשטיין, בעודו תלמיד במחלקה לאמנות בבצלאל. העבודות שבסדרת "רישומי מלחמה (סככת אבטיחים)" מ-1975 נוצרו ברוח האמנות המושגית שנשבה במסדרונות המוסד בשנות ה-70 ולא הוצגו עד היום. נתון זה הוא משמעותי הן בשל האור הנוסף שבו מאירה הסדרה את אירועי מרד הסטודנטים שפרץ בבצלאל סמוך לאותו זמן, והן בשל האפשרות להבין דרכה את עולמו של וקשטיין הצעיר.

בעבודות ניכר השימוש בחומרים כגליונות נייר, הדבקות צלוטייפ ורישומי עיפרון, המקנים להן חזות רזה, זמנית ומתכלה. בה בעת מתבלטת בהן הידרשותו של וקשטיין לזכרונות ולפיסות מציאות משדות הקרב הטראומטיים במלחמת יום-כיפור; שרטוטים של מהלכים צבאיים ושל לחימה בשטח בנוי; טביעות אצבעות בדיו, מעין אלו שנועדו לזהות חללים; וציטוט של פתקים שכתב לחנה, אז חברתו ולימים אשתו.

דוד וקשטיין -

דוד וקשטיין – רישומי מלחמה (סככת אבטיחים) – 1975, 1/8, טכניקה מעורבת על נייר. צילום: רן ארדה

מופיע בהן גם העיסוק בסמלים לאומיים כמגן-דוד, שיהפוך לדימוי מפתח גם ביצירתו שלעתיד לבוא. הדפס יחיד שיצר באותן שנים הוא בצבע אדום-דם בוהק, והוא מבליט בשתי פינותיו התחתונות כלי רכב צבאיים שמעליהם רשום "ג'יפ" ו"רכב רפואי". עותקים של הדפס זה משמשים מצע לרישומי עיפרון אינטנסיביים ולהדבקות של פיסות נייר כסף וגאזה רפואית באמצעות צלוטייפ, היוצרות מעין זירת קרב. המיזוג הבלתי שגרתי של חומרים דלים עם תוכני עולם פנימי שסוע ומדמם מקנה רמז מוקדם לפער שהחל מתגלה ביצירתו של וקשטיין בין אמצעי מבע המשקפים מהלך פנים-אמנותי לבין הניסיון לרתום מבע זה לתיעול של רגשות ומצוקות פוסט-טראומטיות.

קבוצת העבודות "נערה יהודייה מהשטחים" כוללת דיוקנים של סוניה, אמו של האמן, לצד אלו של שרה ברייטברג-סמל, גליה בר-אור, שרית שפירא ורותי דירקטור – אוצרות שפעלו בשדה האמנות המקומי במקביל להתפתחותו האמנותית של וקשטיין. מיזוג סתום לכאורה זה כורך יחדיו תחושות של יתמות משפחתית ואמנותית בכעס על אובדן האם ויחסים מורכבים עם נציגותיו של הממסד האמנותי. ייתכן שגלומה בו הציפייה הסמויה מהפונקציה המקצועית של "האוצרת" שתמלא עבורו את מקום האם – הקשובה, החומלת, המכילה והמגבה – המתגלה כנכזבת.

הדיוקנאות מבצבצים מבעד לשכבת צבע ורוד מתקתק ובלוויית הכיתוב "נערה יהודייה מהשטחים", המוסיף להם גוון של מחאה פוליטית. הדהודים של מחאה ושל יתמות נשקפים גם מהקיר הנגדי, בעבודות מסדרת "א"י", שבהן נראה פסיפס בצורת מדינת ישראל (המדמה גם צורה של סכין), ומהסדרה "בתי-מחסה".

העבודות מהסדרה "חבושים", המוצגות בחדר הסמוך, מורכבות מלוחות עץ שעליהם מודבקות סריקות של קריקטורות אנטישמיות המחופות בשכבות של צבע אדום דליל. מכלול זה כרוך/חבוש בגאזה רפואית שנטבלה בגבס ובהתזות צבע, ועולה השאלה, מיהו הפצוע ומיהו החבוש? האם זהו האמן דוד וקשטיין, שנושא על גופו ובנפשו את מכוות האש של מלחמת יום-כיפור? האם זוהי החברה הישראלית המקוטבת והמדממת? האם זהו הלא-מודע היהודי-קולקטיבי המהדהד מבעד לשכבות הצבע בצורת קריקטורות אנטישמיות? ושמא אלו הן העבודות עצמן, נציגותיה של "האמנות" – באי-יכולתה למלא את התפקיד החזוני שנועד לה בחברה, כפי שתופס אותה האמן? במקרה שלפנינו דומה שכל התשובות נכונות.

דוד וקשטיין

דוד וקשטיין – בבל – 2009, 1/12, אבני פסיפס על עץ לבוד. צילום: רן ארדה

הדיפטיך "סנדלר וגרמנים", המוצג באותו חלל, מקנה היאחזות פרשנית נוספת בייצוגי הרוע המהדהדים מבעד לקריקטורות האנטישמיות. נראים בו מצד אחד דיוקן של סנדלר כמייצג של בעל מלאכה יהודי ידוע ומקובל בכל עיירה יהודית במזרח אירופה ושלדמותו נודעת משמעות קבלית סימבולית בעולם החסידות ועוד. סנדלרות היה גם משלח היד של אביו ושל סבו של וקשטיין, ובעבודות אלה מתממש גם דיאלוג מאוחר שלו עם ביוגרפיה משפחתית שהודחקה. כנגד הסנדלר מוצג תצלום של קבוצת חיילי אס.אס גרמנים כגילומו האולטימטיבי של הרוע. שני חלקיו של דיפטיך זה צבועים בשכבת צבע צהוב צעקני, ודומה שבמתח שבין שניהם מתקיימת, במידה רבה, גם תודעתו הזהותית של וקשטיין כבן דור המדינה וכבן הדור השני לשואה.

מסדר דמיוני של לחמים שהופצץ

מקורן של סדרות אחרות המוצגות בתערוכה הוא בשיעורי ציור שהתקיימו ב"תחנות האמנות" שכונן וקשטיין מאז אמצע שנות ה-90 בראשון-לציון, ברמלה, באופקים ובנצרת ושנושאיהם נבחרו בקפידה. דוגמה לכך היא העבודות מהסדרה "לחם". התבוננות בהן מקרוב חושפת בבירור את תהליך ההוראה: כיצד יש להחזיק עיפרון ואיך לרשום פרוסת לחם בתלת-מימד, בהצללה או בדגש על מרכיבים כגון גרעיני חיטה. אולם לאותו שיעור נודע בפועל תפקיד החורג מתחומי האמנות: במהלכו נדונות גם משמעויותיו השונות של "לחם": הוא מסמל חיים; יש לו ביטוי טקסי ביהדות, בנצרות ובאסלאם; חיוניותו אינה מפרידה בין מעמד חברתי, השתייכות לעדה, ללאום או לדת.

העבודות בנושא "לחם" המוצגות בתערוכה הן תוצאה של שלב נוסף, מאוחר יותר, ביצירתו של וקשטיין. הוא מדביק את הרישומים שנותרו מהשיעור על לוחות עץ, מוסיף להם דימוי פסיפסי בצורת מגן-דוד או אחר ומכתים אותן בפיח. עתה שינו רישומים אלו את ייעודם באלכימיה אמנותית ובתערוכה הם מוצגים כמסדר דמיוני של לחמים שהופצץ או שיצא משיווי משקלו.

דוד וקשטיין

דוד וקשטיין – בתי יתומים – 2014, 1/12, אבני פסיפס, צבע תעשייתי ונייר על עץ לבוד. צילום: רן ארדה

מקורן של הסדרות "בתי-יתומים" ו"בתי-מחסה" הוא באותה תפיסה שראשיתה חינוכית-אמנותית והמשכה אמנותית-יצירתית. ההתייחסות כאן היא לתצלומים של בתי-מחסה ובתי-יתומים שמקורם במלחמת העולם השנייה ובהם ילדים ישובים ליד שולחן שעליו פרוסות לחם וכוסות מים בלבד. דימוי זה זוכה לפרשנות ציורית מגוונת אצל ילדי התחנות, המוסיפים לו דמויות משפחה, תמונה על הקיר, חלון פתוח לנוף, מנורה מאירה או רצפה מעוטרת בפרחים. בתערוכה נחשפים כל אלו ביצירת האמנות מבעד לשכבות של השפרצות צבע או בצירוף של פסיפס בצורת פרפר.

אסוציאציות מהשואה נכרכות כאן עם יתמות כמוטיב אוניברסלי וככזה הנשקף כמעט מדי ערב מבעד לערוצי התקשורת בעולם. ייצוגים אלה נתפסים גם כתמונות מחזור או דיוקנים קבוצתיים – מוטיב השב ועולה ביצירתו של וקשטיין מאז אמצע שנות ה-90. כך במחזורי העבודות "קבוצת חיילים", "חנה'לה מראשון-לציון", "חונכים ותלמידים", "ראשי ערים" ו"חברות-כנסת". כך גם בעבודה "יהודים וערבים", המוצגת סמוך לסדרה "בתי-יתומים" ומורכבת משישה פאנלים המציגים שלל דיוקנאות.

מסכת זו הוצמחה כחלק משיעור שעסק בדיוקן עצמי, ובו התבקשו הילדים לאפיין את דמותם באמצעות שרבוטים, כיתובים והערות על גבי דפי זירוקס משוכפלים. צירופם של דיוקנאות אלו יחד רוקם מארג רב-שכבתי, שבו נראות אלו לצד אלו חתימותיהם של חאסן ומוחמד, אנה, אוראל, איתי ואחרים; מעין דיוקן קבוצתי של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בילדי תחנות האמנות. גוני השחור-לבן שבהם מטופלות הסדרות המוזכרות לעיל מקנים להן חזות ארצית וקודרת, המשלימה את הצבעוניות האחרת בתערוכה, האדומה והצהובה.

דוד וקשטיין

דוד וקשטיין – קבוצת חיילים (שוט קל) – 1992, טכניקה מעורבת על בד. צילום: רן ארדה

התגייסות עבור מה? חירותם של מי?

פועל יוצא אחר לעיסוק בתמה של תמונת מחזור מגולם בפרויקט "שמות", המוצג כמיצב פסיפסי בחדר סמוך. באמצע שנות ה-90 החל וקשטיין ליצור בטכניקת הפסיפס, שפתחה בפניו אפיק נוסף של פעילות קבוצתית משותפת. הדחף לפרויקט "שמות" היה ברצון לסכם שנת פעילות ביצירת אמנות משותפת לאמן ולחניכיו. מה שהחל בסיומו של מחזור שנתי אחד נעשה לפרויקט שנמשך קרוב ל-15 שנים ומקיף עשרות לוחות פסיפס הנושאים את שמותיהם של נערים ונערות. אלא שבתערוכה הנוכחית מקבלת העמידה נוכח מיצב זה תחושה של "קיר זיכרון", ולא במקרה. בזמן הקמת התערוכה עדיין התחוללה בעזה מלחמת "צוק איתן", וזו הכתיבה במידה רבה את בחירת העבודות המוצגות ואת אופי הצגתן.

פסיפסי הסדרה "בבל" גם הם, בדומה לסדרות אחרות בתערוכה, תוצאה של שיעור. מקורם בפרשנות לסיפור המקראי על מגדל בבל, שבו מתואר חטא הגאווה של בני-האדם שבגינו הופצו לשפות, תרבויות ועמים שונים. פירוד וניכור ל"אחר", המוכרים בהיסטוריה האנושית בזרות ובמאבקים בין תפיסות עולם שונות, מקבלים בפרויקט הנוכחי מימד של תיקון – בשאיפה להידברות, להקשבה ולאחדות. לשם מימושו חברו נערים ונערות בני עדות ואמונות שונות להרכבת עשרות עבודות המושתתות על דגם אחיד של ערבסקה מוסלמית המייצגת את רעיון האינסוף. לפי היגיון זה ניתן לצרף אינספור דגמים מסוג זה האחד לצד האחר, והם לעולם ישלימו זה את זה.

סדרות העבודות המוזכרות לעיל מוצגות בחללים העליונים של המשכן לאמנות עין-חרוד ומתפקדות בזיקות גומלין זו לזו (נוסף להן מוצגות בתערוכה עבודות מסדרת "קבוצת חיילים" – "הקוסם", "אימפריאליסטים", "מגן דוד-נחש" ו"לא רואה, לא שומע, לא מדבר"). על רצפת המפלס התחתון של המוזיאון מוצג הפסיפס "חירות", שבמבט ראשון מעלה על הדעת ממצאים מוכרים מן החפירות הארכיאולוגיות בארץ-ישראל (רצפות פסיפס של בתי-כנסת קדומים בבית-אלפא, בית-שאן וציפורי נמצאות במרחק קצר מעין-חרוד). בפועל מדובר בפרויקט שאפתני האוצר בחובו את מכלול המרכיבים המעסיקים את וקשטיין.

דוד וקשטיין

דוד וקשטיין – לחם – 2014, 1/22, טכניקה מעורבת על עץ לבוד. צילום: רן ארדה

במרכזו בולט דימוי של פסל החירות האמריקאי, כשבידה של "חירות" חרב במקום לפיד ועליה מתנוססת המלה "conscription" (התגייסות). הפסל ניצב על בסיס בצורת מגן-דוד ונראה כמו עוזב את חופי אמריקה בדרכו לעבר אירופה הנתונה באימי מלחמת העולם השנייה. מקור הדימוי בקריקטורה שפורסמה ב-23 באוקטובר 1940 במגזין הבריטי "Punch", כזעקה לאמריקה שבוששה להצטרף למאבק בנאצים. בחירתו של וקשטיין בדימוי זה קשורה לבלי הפרד בקריקטורות אנטישמיות ומאפשרת הבנה שלמה יותר של עיסוקו בייצוגי רוע מסוג זה. הצבתה של העבודה על רצפת המשכן לאמנות בסתיו 2014 מעלה את השאלה הבלתי נמנעת – התגייסות עבור מה? חירותם של מי?

מתח אחר הנחווה בתערוכה הוא בין ייצוגים של עבודות ילדים שמקורן בשיעורי ציור לבין מקומן כחלק מיצירת אמנות "גבוהה". קוטביות זו פותחת פתח למשמעויות נוספות הגלומות במכלול היצירה הווקשטייני, ובעיקר בפער שבין המבט התמים, הנאיבי והילדי לזה המפוקח, המודע לעצמו ונושא המסר. הללו מציפים את כוחה המרפא של התמימות הילדית, כשהיא מוצבת כנגד "העולם האמיתי" – הקר, המנוכר ונעדר החמלה – שלתוכו עתידים הילדים לגדול. אולם בה בעת חושף המהלך את הצד האחר והעקבי ביצירה של וקשטיין, שרואה עצמו גם כמורה וכמחנך, זורע "זרעים של תקווה" בערוגות תחנות האמנות.

מדובר במהלך אידיאולוגי שתחילתו אי-שם בניהול הסדנה לאמנות ביבנה ב-1978, ושבו מוצעים גם מזור וגם תקווה לתמונת המציאות שלנו. אמירתו של ס' יזהר – "צריך שנחזור ונזכור כי אנחנו לא קיבלנו את הארץ הזו בירושה מאבותינו – קיבלנו אותה בהלוואה מבנינו, ואוי לנו אם לא נדע לפרוע חובנו להם ביושר" – מקבלת כאן משמעויות חדשות ואקטואליות.

חשבון נפש

התערוכה חושפת מוטיב עקבי ביצירתו של וקשטיין, ולפיו האישי והביוגרפי הופכים לחלק מאמירה חברתית קולקטיבית. כך ביתמות מאם, ההופכת ליתמות אמנותית נוכח הממסד האמנותי ונציגותיו או ליתמות כמוטיב אוניברסלי; כך בבירור יחסיו עם אביו, המגולם בדמות "הסנדלר", המזוהה גם כבעל מקצוע יהודי; כך גם בעיסוקו בדיוקן עצמי כמוטיב החוזר ונשנה ביצירתו.

דוד וקשטיין - מראה הצבה בתערוכה

דוד וקשטיין – דוד וקשטיין ציור, 2014-1975. מבט בתערוכה. צילום: רן ארדה

בדיוקנאות מוקדמים שלו מהסדרה "אני סברה" (1985) הוא מתאר את עצמו כחייל השב משדה הקרב, מבטו מושפל ופניו עטורי זיפים. זהו מהדיוקנאות העצמיים הבודדים שצוירו על-ידי בני המחזורים של ילידי הארץ ושייצג כבר אז אנטיתזה לדמותו של הצבר הישראלי – הזקוף, בעל הבלורית המישיר מבטו אל האופק. כעשור מאוחר יותר הוא הציג את דמותו כזו של יהודי מגודל אף ומעוות פנים – ציטוט מתוך קריקטורה אנטישמית שכמו הצהירה על עצמו כגלגול עכשווי של היהודי-הגלותי-המתועב-המוקצה. במקביל הופיע ביצירתו מאותו זמן גם רמז לדימוי עצמי אחר, בהציגו את דיוקנו כזה של יאנוש קורצ'אק.

דיוקן עצמי בודד מופיע גם בתערוכה הנוכחית ונושא את השם "צייר". נראית בו דמות גבר בגיל העמידה, מתבונן במראה שממנה נשקפת אליו בבואת דמותו המעוותת. דימוי זה הוא העתק של קריקטורה סטירית מעיתון יומי שמעליה הוסיף וקשטיין בכתב ידו את המלה "צייר" ובכך ניכס אותה לעצמו. השתקפות עצמית זו עשויה לתפקד כמטפורה לתערוכה כולה, שכן חשבון הנפש העולה ממנה עם זהות עצמית מחייב, במקרה שלפנינו, גם את הצופה השורה בה ואינו נפרד מחשבון הנפש הנתבע והמחייב את החברה הישראלית בכללותה.

התערוכה ״דוד וקשטיין, ציור. 1975-2014״ מוצגת במשכן לאמנות ישראלית עין חרוד
אוצר: יניב שפירא 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.